שמיני תשע"ח, גיליון 1049

וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת,

בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם,

 וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם.

(ויקרא י"א, י)

איור: הרי לנגבהיים

 

שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם, ושקץ יהיו לכםבטבעם הם שקץ, ולפיכך תנהגו בהם כשקץ. איסור אכילתם תלוי בניגוד הממשי שבין מהותם למהותכם.

(הרש"ר הירש שם, שם)

שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם – דבר נתעב ומגואל, ולא שהן שקץ בעצם, כי הם בריות שברא השם, וחלילה שיברא ה' דבר משוקץ , אבל הוסיף מילת לכם, כלומר לעם קדוש כמוכם יחשבו לשקץ שלא יאכלום.

(רבי שמואל יצחק רג'יו שם, שם)

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערוה, אבל "אפשי ומה אעשה, ואבי שבשמים גזר עלי כך"? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.

 (ספרא קדושים יב, כג) 

זאת החיה אשר תאכלו – התחיל תחילה בהיתר המאכלים וכן בדגים וחגבים משמע מהראוי שלא לאכול שום בעל חי וכמו שאחז"ל 'עם הארץ אסור לאכול בשר' (פסחים מ"ט ע"ב) לכן הוצרך להתחיל דבר אל בני ישראל 'זאת החיה אשר תאכלו' כי ההיתר הוא חידוש.

 (חתם סופר: ספר תורת משה ויקרא יא, ב)


 

הקודש והאנושי

אביטל הוכשטיין

לזכר בני משפחתי שלא שבו מן התופת של השואה,

 אשר לימדו אותי אודות אֵבל, קדושה, וחיים.

הדיבור הפותח

בפרשת שמיני מתרחש אירוע כמעט בלתי נסבל -מותם של בני אהרון. עצם המוות איננו מוקד הקושי, כי אם נסיבותיו הסתומות, נסיבות שרב בהם הסמוי על הגלוי, ושאף הגלוי שבהם מתמיה.
בפרק י' העוסק במותם של השניים מופיעים שני רגעי דיבור של משה: האחד בתחילת הפרק והשני לקראת סופו. בראשון מוסר משה את דברי אלוהים הידועים והמורכבים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", לכאורה כהסבר למותם של שני הבנים, ובשני מצווה הוא על אהרון ובניו כיצד עליהם לסיים את תהליך חנוכת המשכן.

לאור סמיכות הדברים, יש מקום לראות בדיבור השני מעשה פרשנות לדיבור הראשון. אולם הדיבור השני של משה מתפתח לכדי דו שיח, בינו לבין אהרון, אשר במהלכו עוברים דבריו תהליך של ביקורת ושינוי. לכתחילה, ובאופן מוטעה, מתפרשת התקדשות האלוהים בקרוביו כדרישה לחומרות והחמרות, אך בסופו של דבר היא מתפרשת דווקא כדרישה לשימת לב לצרכים אנושיים גם בקודש.

הדיבור הראשון – "בקרובי אקדש"

מיד אחרי מותם של נדב ואביהו מציע משה לאהרון הסבר למות בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י, א'-ג'). תגובת אהרון לאחיו היא דממה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹֽן" (ויקרא י, ג'). הדממה אולי משקפת את כובד הלב שהסברו של משה מותיר באחיו, ואולי גם מאששת את כובד הלב שנותר בנו – כקוראי המקרא.

תחת צִלה של דממה זו קורא משה לבני דודיו, מישאל ואלצפן, ומורה להם להתקרב ולטפל בנפטרים: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִֽישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת־ אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶֽה" (ויקרא י, ד').

שמות בני הדודים – מי ששואל את האל, ומי שעומד למול צפונותיו, ואולי עומד למול האל על אף צפונות אלו, מהווים מדרשי שם המעבים ומשקפים ביתר עוז את התדהמה למול המוות המתואר.

משה לא רק דואג לטיפול במתים, אלא גם מנחה את אהרון ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, באיזה אופן מותר ובאיזה אופן אסור להם להתאבל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִֽיתָמָר בָּנָיו רָֽאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ׀ וּבִגְדֵיכֶם לֹֽא־תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו').

הנחיות אלו דומות מאוד לנאמר באופן כללי ועקרוני על אודות התאבלותם של כהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי, אִם לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו… לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ… קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם… כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ... וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו… לא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא וּמִן הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א, א-יב).1

ניתן להבין הנחיות אלו של משה כנובעות מן האופן שבו הבין את המסר של האל שהשמיע הוא עצמו: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". לפי הבנה זו אהרון נדרש לאדיקות והחמרה, זוהי הנחיה להתנהגות שאיננה אינטואיטיבית או רגשית אלא מחושבת, זהירה וקפדנית. משה מבין, לכאורה, את ההתקדשות שבקרובים כדרישה מן הקרובים להתרחק במובן מסוים מאנושיותם, במקרה זה מן האבל שלהם, ולהתמקד כל כולם בעבודת הקודש השגרתית.

הדיבור השני – "הייטב בעיני ה'?"

דממתו של אהרון מסתיימת לקראת סוף הפרק. שם, במקום לשתוק למול דבריו של משה, הוא בוחר לענות. אמנם תשובתו היא שאלה, אולם היא שאלה רטורית המותירה את משה בדממה משלו.

וכך מתפתחת השיחה בין האחים:

משה מצווה על אהרון ובניו לקחת את הנותר מן המנחה, את שוק התרומה ועוד כמה קרבנות ולאכול אותם במקום קדוש: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶֽל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּֽוֹתָרִים קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ… וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ… וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּֽאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ …" (ויקרא י, י"ב-ט"ו).

ברגע מסוים מבחין משה כי חלק מן הבשר, שעיר החטאת, נשרף ולא נאכל: "וְאֵת שְׂעִיר הַֽחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף" (שם ט"ז). משה כועס על אהרון ובניו: "וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִֽיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹֽר. מַדּוּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" (שם ט"ז-י"ז).

או אז עונה לו אהרון: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹֽלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!" (שם, י"ט). מהי שאלתו של אהרון? במה מטיל הוא ספק?

משה מתלונן וטוען כנגד אהרון, אלעזר ואיתמר שהם לא מלאו את חובתם כראוי – לא אכלו את הבשר הנותר. למול כעסו של משה עונה אהרון כי אמנם עסקו הוא ובניו בהקרבת הקורבנות השונים, וכל זאת על אף אירועי היום, על אף ש-"וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" – מות שני בניו. לאחר תיאור זה ולאורו פונה אהרון אל משה בשאלה ותוהה: "ואכלתי חטאת היום – הייטב בעיני ה'?!" – האם אכילה שלי מקרבן החטאת הייתה מוצאת חן בעיני האלוהים לאור מות בניי?! השאלה הצורמת של אהרון היא גם ביקורת כנגד משה, המצפה להתנהלות שאיננה מביעה אבל. ואכן, כפי שמתואר כבר בפסוקים, משה מקבל את דברי הביקורת: " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, כ').

הדיבור הנשכח – "שמעתי ושכחתי"

תשובת משה בפסוקים מתפרשת בספרות חכמים כהכרה בכך שהדרישה שלו מאהרון מוגזמת. טעותו של משה נחשפת במדרש באמצעות מחמאה הניתנת לו על כך שהודה בה: " 'וישמע משה וייטב בעיניו' (שם, כ') – הודה מיד ולא בוש" (ספרא שמיני פרשה א תחילת פרק ב, יב).

בתלמוד הבבלי מפורטת הודאתו של משה: "'וישמע משה וייטב בעיניו' (שם, כ') הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר: 'שמעתי ושכחתי' " (בבלי זבחים קא, א). לפי המדרש, משה לא התבייש, לא אמר ביחס לעניין הנידון 'לא שמעתי', אלא הודה בפני אהרון שהוא זה ששכח את ההלכה הנידונה, שבגין שכחתה קצף הוא על אהרון ובניו בפסוקים.2 אולם מהי הטעות עליה מודה משה?

תשובה לשאלה זו אפשר לראות בחלקו השני של המדרש בספרא, במסורת מפי חנניה בן יהודה הנמסרת בפי ר' יהודה: "אמר ר' יהודה: חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו: קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות". טענתו של חנניה היא שהקפדתו של משה עם אהרון היא שגרמה למשה לטעות.

שוב מסייע התלמוד הבבלי בהבנת המדרש, ובמיוחד באיתור ההקפדה/הטעות. המדרש מתאר את משה מעלה אפשרויות שונות על מנת להסביר מדוע לא אכל אהרון מן הקורבן ולבסוף אומר בכעס: "'אכול תאכלו אותה כאשר צויתי' (שם, י"ח) באנינות יאכלוה!" (בבלי זבחים, שם).

כלומר, שהיה על הכהנים לאכול מן הקורבן על אף היותם אוננים (אבלים בתקופה שבין המוות לקבורה). אהרון עונה לו במדרש כלשון הפסוק: "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" – מות שני בניו, ולאור זאת פונה אהרון אל משה בשאלה, שהיא למעשה לשון הפסוקים, ותוהה: "ואכלתי חטאת היום – הייטב בעיני ה'?!".

מן הדברים שבספרא ובבבלי נראה שהטעות וההחמרה שלובות זו בזו – שכן טעותו של משה הייתה החמרה עם אהרון. טעותו היתה בכך שסבר שעל אהרון להחמיר ולהוסיף על האיסורים החלים עליו להתאבל ככהן, הגבלות נוספות, ביניהן דרישה לאכול מן הקרבן על אף האבל. טעותו של משה הייתה החמרה בדיני כהן אבל.

אם כן, ייתכן ומשה מציע הבנה של ההתקדשות שבקרובים לפיה יש לדחוק אינטואיציות וצרכים אנושיים, כגון אבל, לטובת התנהגות שגרתית מחמרת בהקשרים של קודש. אהרון עונה לו שלא היה ראוי שיעשה זאת, ומציע פרשנות אחרת, לפיה על החמרות הדוחקות הצידה ממדים בסיסיים של אנושיות, כגון אבל, יש מקום לשאול: "הייטב בעיני ה'?". אהרון טוען כי ההתקדשות שבקרובים מתבטאת ברגעים שבהם בני אדם משרתים בקודש, ומתקרבים אליו כבני אדם, יצורים עצובים, שמחים ולעיתים גם מתאבלים. לדעת אהרון מחיקת ממדים אלו איננה טובה בעיני ה'.

הדיבור שלבסוף

הפרק הפותח בתיאור מותם של בני אהרון תחת הכותרת 'בקרובי אקדש', מסיים באמירה של חז"ל כי הקפדה והחמרה על חשבון הוויה אנושית מלאה אינן הדרך להתמודדות עם האתגר שבהתקרבות אל הקודש, על אף האש שעלולה לפרוץ. החמרות הן לעיתים טעויות, או מובילות לעברן. על האדם להתייחס למה שקורה לו עצמו, גם כשהוא שואף לקדש בקירבה, ועל אף האינטואיציה להחמיר. קולו של אהרון מלמד כי יש לתת מקום גם בקודש למרחב אנושי ולהוויה אנושית, או אז ייטב בעיני אלהים ואדם: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

  1. במובן מסוים, הופך משה בהנחיות אלו את האבל הפרטי של אהרון על בניו, ושל אלעזר ואיתמר על אחיהם, לאבל ציבורי: "וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ" (ויקרא י, ו') – ההתאבלות היא באחריות הציבור.
  2. בתרבות המתבססת על מסורת, שכחה חמורה מחוסר ידיעה, לכן הודאתו של משה איננה עניין להקל בו.

הרבה אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר בישראל, (גירסה של דברים אלו נכתבה לראשונה במסגרת דברי התורה של מכון הדר mechonhadar.org.il), עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן. 


 

השואה כהקדמה וכתנאי לתקומה ולגאולה?!

בעבר נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל. יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו גם שזו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם.

(מתוך הרב י. עמיטל: 'אף על פי שמיצר ומימר לי', מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 64)


אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר הזה על תקומת המדינה בעקבות השואה – הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה.

(הרצאת הרב עמיטל ביום הקדשי הכללי – אות ועד, פרקי עיון ומידע , מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 64)


…אולי מותר להרחיק לכת עוד ולומר: המאמין האדוק שלא היה שם [בשואה], אבל מצדיק את הדין בנמיכות-רוח, מצדיק לא את אבדנו שלו אלא את אבדן שישה מליוני אחיו, ומעליב באמונתו את אסירי מחנות ההשמדה הקדושים, שנשארו איתנים באמונתם באלוהי ישראל לנוכח המוות. אלה יכולים לבוא ולומר למאמין נלהב שכזה: "מה אתה יודע על אמונה, על היות מאמין? כיצד אתה מעז להצדיק סבל שאינו מנת חלקך? כבוש יצרך ושתוק". אבל גם אלה שלא היו שם, ובכל זאת מכריזים בקול גדול שאינם מאמינים באלוהי ישראל, מעליבים את אסירי מחנות ההשמדה שאיבדו את אמונתם. אלה עשויים לפנות אל התיאולוגים הרדיקלים שלנו ולומר להם: "כיצד אתם מעזים לדבר על אבדן האמונה? מה אתם יודעים על אבדן האמונה – אתם, שלא ראיתם מה שראינו אנחנו, ולא התנסיתם במה שהתנסינו אנחנו?" לנוכח האמונה הקדושה בתוך המשרפות, אמונה נטולת הספק של אלה שלא היו שם היא וולגרית. אבל אי-האמונה של האינטלקטואל המתוחכם החי בחברת השפע השלווה – לעומת האבדן הקדשו של אמונתם של שרופי המשרפות – היא תועבה.

(מתוך ההקדמה לספרו של א. ברקוביץ: אמונה לאחר השואה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.