שמיני תשע"ז, גיליון 999

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ…
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ…
 לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

(זלדה: לכל איש יש שם)

 

איור: הרי לנגבהיים

ליהודים – אומר הוא – ידיד נאמן, והיא הדמוקרטיה, אבל זהו ידיד חלש. הדמוקרט מציל את היהודי כאדם, אבל הורס אותו כיהודי. הוא מודאג, שמא תתעורר תודעה יהודית, חברה יהודית. הדמוקרט טוען אין יהודי, אין חברה יהודית, היהודי הוא אדם כמו אחרים, פירושו של דבר, שהוא מפריד את היהודי מדתו, ממשפחתו, מקהילתו האתנית. לדעתי – מוסיף סארטר – "גם דמוקרט כזה הוא אנטישמי, כי גם הוא איננו אוהד את היהודי והדמוקרט מאשים אותו על רצונו לראות עצמו כיהודי".

(סארטר: הרהורים בשאלה היהודית)

ברית-גורל- מהי? הגורל מציין בחיי האומה, כמו בחיי היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד, היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-גורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהיבלע במציאות אחרת חוצה לה. הסביבה מפליטה את היהודי הבורח מלפני ה' הוא ניעור מתרדמתו כיונה הנביא שהקיץ לקולו של רב-החובל בתבעו ממנו זיהוי אישי וגם לאומי-דתי.

(הרב י.ד. סולוביצ'יק: קול דודי דופק, עמ' 86)


 

על הדין

משה מאיר

חטאם של בני אהרון עמום, לא ברור על מה ולמה יצאה האש אשר שרפה אותם. הדבר בא לידי ביטוי במחלוקת החכמים, רש"י מביא אותה בפירושו:

'ותצא אש' – רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.

רבי אליעזר מתייחס לביטוי וַיַּקְרִיבוּ… אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, ומעמיד אותו על האיסור להורות הלכה בפני הרב. רבי ישמעאל סומך את פירושו על התולדה, האיסור להיכנס למקדש שיכור שבא בעקבות הפרשה. בצידה של השאלה מה היה החטא, עומדת שאלה אחרת נוקבת וכואבת: מי הוא ריבונו של עולם, שנוהג כך בשני אנשים שעל פי הנראה התכוונו לעשות את הטוב? בשיאה של חנוכת המשכן הם חדורי רצון לקרבת אלוהים, ו'חטאם' הוא באזור של עשייה ללא שאלה, או של התלהבות יתר אקסטטית. כמשה אחר חטא העגל אנחנו שואלים ודורשים: הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ.

התמונה מזכירה תמונה אחרת, וגם בה שאל השואל וכעס הכועס. דוד מעלה את ארון האלוהים מהגבעה, הארון נישא על גבי עגלה מובלת על ידי הבקר. לפתע נשמט הארון, עוזה מגלה תושייה ושולח ידו במהירות. הוא אוחז בארון ומונע את נפילתו, אף אלוהים חורה בו וממיתו. תגובתו של דוד מהירה ועזה, חרון מול חרון משתלח: וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה. ושוב הלב שואל בכאב, הודיעני נא את דרכיך. מה זה ועל מה זה?

כאשר נענה ריבונו של עולם לבקשתו של משה – 'הודיעני…', הוא נתן לו את תעודת הזהות שלו. הזהות הזאת מורכבת, מדין ומרחמים:

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. (שמות ל"ד ו' – ז')

התעודה נחלקת לתארים השייכים לשדה החסד, ולתארים השייכים לשדה הדין. אולי לכן הכפילות – ה' ה', שתי זהויות מצטרפות. בעולמם של חכמים נוצרה מסורת נועזת להפליא, המבנה את תעודת הזהות הזאת כמורה על זהות שכולה חסד. עד היום בעקבות המסורת הזאת, בסליחות חוזרים ישראל וקוראים: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה. לא רק שכל תארי הדין נשמטים, אלא ש וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה של הדין, הופך ל וְנַקֵּה של החסד. אך הפעם הרשו לי להחיות את תעודת הזהות המקורית, ודווקא את מרכיב הדין שבה. יש לכך ערך כשהוא לעצמו, וביותר – בעת הפוסט מודרנית הזאת.

שני צווים יש לאדם הפוסט מודרני: אל תשפוט, ו – אל תגדיר. אל תשפוט, כי 'מי שמך לשר ושופט?!' אתה חושב שהמעשה רע, אבל מישהו אחר חושב שהוא טוב. אנחנו אנושות רב תרבותית, ויש לכבד כל תת תרבות ושיפוטיה. אל תגדיר, כי כל הגדרה היא הבניה מלאכותית. אל תתן צעצועים מיוחדים לילדים ואחרים לילדות, כי אסור להגדיר הגדרות של זהות כמו גם של מגדר.

התלמוד, ממלכת ההגדרות, מביא – כדרכו – גם את הקול הביקורתי המערער על שיטתו: חכמים הורו כי אפרוח שנפל מהשובך, עד מרחק חמישים אמה מהשובך – שייך לבעל השובך, מכאן ואילך – למוצא.

הקשה רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל כך הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש. (בבא בתרא כ"ג ע"ב. מתורגם)

רש"י מסביר כי הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש, מפני שהטריח עליהם. משה זילברג, שופט בית המשפט העליון בספרו הנהדר 'כך דרכו של תלמוד' מורה, הוציאו את רבי ירמיה מפני שהוא מערער על עצם שיטת ההגדרה שהיא השיטה המשפטית וההלכתית. כשמגדירים הגדרה, תמיד אפשר לערער על מקרי הגבול. אבל אם נקבל את הערעור, לא נוכל להגדיר, ועל כן לא נוכל להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור. פרשתנו מורה: יש גבול, יש הגדרה ויש שיפוט. יש מותר ויש אסור, יש טוב ויש רע. אפשר לערער על הגבול אבל אסור לערער עליו. אסור לערער על גבול מסוים, כי אפשר לערער על כל גבול.

האדם הפוסט מודרני הקורא את הפרשה, לא יכול להתעלם מהביקורת הפוסט מודרנית. הוא לא יכול להתעלם ממנה, אבל הוא יכול להכריע בניגוד לה מתוך מודעות לה. אפשר לוותר לבני אהרון, כי מה כבר ההבדל בין אש שצווה עליה לאש שלא צווה עליה. אפשר לוותר להם, כי שתיית היין רק מעצימה את אהבת אלוהים ואת הרגש המובע. אבל אסור לוותר להם, כי אם אין גבול, העולם המוסרי שוקע לתוהו ולבוהו.

בעולם שרוח הזמן שבו מערערת על הגדרות וגדרות וזהויות ושיפוטים, צריך להשמיע את קול הגדר והגבול. למה? ככה! כי אם אין גבול – הכל מותר.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כארבע שנים בהוצאת מאגנס.


 

"מאכלות אסורות": תחושות, טעמים וציוויים

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.

(סיפרא פרשת קדושים פרשה י)


אמרו הפילוסופים: שהמושל בנפשו – אף-על-פי שעושה המעשים הטובים והחשובים – הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו… אבל החסיד – הוא שנמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאותו ותכונתו; ויעשה הטובות – והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו…

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאווה לעברות ונכסף אליהן – הוא יותר חשוב מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם – תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"…ויותר מזה – שהם צוו להיות האדם מתאווה לעברות, והזהירו מלומר: שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואף-על-פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם: "רבי שמעון בן גמליאל אומר (בגרסתנו: רבי אלעזר בן עזריה): לא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר בחלב … אלא: אפשי, ומה אעשה – אבי שבשמים גזר עלי..

ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחילת המחשבה הם סותרים זה את זה – ואין הענין כן; אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא: שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו: שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן – הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות כשפיכות דמים, וגנבה וגזלה ואונאה, ולהזיק למי שהרע לו, ולגמול רע למטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן החכמים זכרונם לברכה: "שאילו לא נכתבו, ראויות הן להיכתב, ויקראו אותן קצת מחכמינו האחרונים…"מצוות השכליות" ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה; ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהם. אבל הדברים שאמרו חכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול – הם: "התורות השמעיות", וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו: שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה לו מונע מהן רק התורה.

(מתוך שמונה פרקים לרמב"ם, פרק שישי)


אש זרה

הנה זו הנקודה המבדילה בין יהדות לאליליות; האליליות מבקשת לשעבד את האל בקרבן – למען יעשה את רצון האדם; ואילו אשי ישראל משעבדים את האדם לעבודת ה' – למען יקבל על עצמו את עול מצוותיו. משום כך כל הקרבנות עשויים על-פי מתכונת של מצוה; והמקריב נודר לעשות את המצוה נר לרגליו. משום כך קרבנות הבדויים מלב אדם חותרים תחת אותה אמת, שהקרבן בא לתת לה ביטוי; הם משליטים סובייקטיביות שרירותית – תחת השמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו.

(הרש"ר הירש ויקרא י, ב)


השואה כהקדמה וכתנאי לתקומה לגאולה?!

בעבר נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל. יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו גם שזו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם.

(מתוך הרב י. עמיטל: 'אף על פי שמיצר ומימר לי', מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 64)


אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר הזה על תקומת המדינה בעקבות השואה – הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות, זו שמיד פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה.

(הרצאת הרב עמיטל ביום הקדשי הכללי – אות ועד, פרקי עיון ומידע , מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 64)


עולם כמנהגו נוהג – אין להסיק מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו

'אחרי מות שני בני אהרן' – רבי שמעון פתח: (קהלת ט) 'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיקזה נח, שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ולרשע זה פרעה נכה, כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו הכישו ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת צולע היינו דכתיב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא' לטובזה משה, שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא'; ר' מאיר אומר שנולד מהול, ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' ולטמא – אלו מרגלים; אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו היינו דכתיב 'לטוב ולטהור ולטמא' 'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד שנאמר (שמואל א טז) 'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו נזכר לתלמודו, כחוטא – זה נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה אחד … דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני אהרן דכתיב בהון (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור', לרשע – זה עדת קרח דכתיב בהון (במדבר טז) 'סורו נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין.

 (ויקרא רבה, כ)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.