שמיני תשע"ה (גליון מספר 896)




פרשת שמיני

גליון מס' 896 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ

אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

 וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם

לְדֹרֹתֵיכֶם.

(ויקרא י, ט)

 

 

כי היין משחית הדעת

לשותיו ויתערבו לו הדברים. על כן 'ולהבדיל', כי אתה כהן גדול ותבדיל בין מקום הקדש

ובין החול, והוא מלשון חלול, גם יתכן בין יום קודש לחול.

(אבן עזרא שם, שם)

 

והטעם בצוואה הזאת עתה,

שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה, כאשר עשו בניו

ויתכן כי מה שדרשו (ויק"ר יב א) שהיו נדב ואביהוא שתויי יין, לומר כי מפני יינם טעו

באש זרה, לא שיהיה העונש מפני היין, כי עדיין לא הוזהרו ממנו, אבל עונשם שטעו באש

ה', כאשר רמזתי (לעיל פסוק ב).

(רמב"ן שם, שם)

 

יין ושכר אל תשת: לא שנדב ואביהוא חטאו מפני שכרות, כי לא יאומן ששתו יין

בבוקר השכם ביום הנורא ההוא; אבל מפני שמתו על שהוסיפו דבר אשר לא ציוה אותם ה', רצה ה' לזרז את אהרן ואת בניו

שיהיו זהירים בעניני העבודה, שלא להחליף אפי' דבר קטון, והנה הוא כאילו אמר: ידעתי כי מהיום והלאה לא

תזידו עוד לעשות דבר מדעתכם, אך הנני מצווה אתכם שתיזהרו גם מן השגגה, ולפיכך לא תשתו יין ושכר

בבואכם אל אוהל מועד, שמא תבואו לשנות שום דבר, ולא לבד תיזהרו בזה

במעשה העבודה, אלא גם כשתורו הוראה לאחרים בעניני הקודש וחול, טמא וטוהר או בשאר חוקי

ה', תיזהרו שלא לשתות פן תטעו בהוראה וחטאתם לה.

(שד"ל שם, שם)

 

 

 

גבולות הציות מול שיקול

הדעת האנושי

אפרים חמיאל

בפרשתנו מתגלגלת דרמה בשלוש

מערכות על מה שארע ביום השמיני למילואים, יום חנוכת המזבח. בראשונה מתבצע טכס

שבסופו יורדת אש מן השמים ומאכלת את הקרבן שעל המזבח. בשנייה ניספים נדב ואביהו

בהקריבם אש זרה במשכן. בפרק י' פסוק י"ב נפתחת המערכה השלישית בסיפור הדרמתי

של יום זה. משה התפנה להשלים את הטקס באכילת הקרבנות, שהכוהנים חייבים בה, כדי

למלא את תהליך הכפרה. הוא ציווה את אהרן ואת בניו שיאכלו את שאריות המנחה שלא

הוקטרו, ואת חלקי השלמים שלא הוקטרו, כפי שציווה ה'. משה חיפש את חלקי שעיר החטאת

של העם, כדי לוודא שהכוהנים יאכלום על-פי הפרוטוקול, והתברר לו כי אלעזר ואיתמר

הורו לשרוף אותם מחוץ למחנה לאחר מות נדב ואביהו, כאילו היו חלקי חטאת פנימית שדמה

הוזה בתוך המשכן. משה קצף על אלעזר ואיתמר: הוא חשש מאסון נוסף שיבוא על בני אהרון כתוצאה מאי-ציות זה.1

הוא הרי הבהיר מראש, כי הייתה זו חטאת חיצונית, שדמה לא הוזה על הפרוכת ועל קרנות

מזבח הקטורת, אשר על-כן היה עליהם לאכול אותה ולא לשורפה: לאכול אותה לשם כפרת

העם, לאחר שציווה עליהם במפורש להתעלם מהאבל ולמלא את תפקידם. ייתכן שראה כאן לא

גילוי של אבל אלא פעולה קיצונית-קנאית נוספת ברוח בני לוי: העלאת החטאת החיצונית

לדרגה של חטאת פנימית. לשמע הדברים ולנוכח נוקשותו ההלכתית של משה לא יכול עוד

אהרן לבלום את סערת הנפש שלו. הוא הפר את שתיקתו וענה למשה: אני וארבעת בני הקרבנו

היום את חטאתנו ואת עולתנו בשמחה ובאושר כדי לזכות בהתגלות וכדי לכפר בעדנו,

ואף-על-פי-כן לא נסתייע הדבר ושני בני מתו. אות הוא כי אנו נזופים לפניו ואין

בידנו היום יכולת כפרה שלמה. לאחר כל מה שארע לנו היום איננו יכולים לאכול את קרבן

החטאת, שהוא קודש קודשים, ולמלא תפקיד בתהליך הכפרה. אפשר להימנע מסממני-אבל

חיצוניים – פריעת הראש ופרימת הבגדים – אך אכילת חטאת כדי לכפר על העם במצב-הנפש

הזה שאנו נתונים בו, בהיותנו נזופים לפני ה', אינה אפשרית לבשר ודם בעל נפש ורגש.

יש רגעים שחריגה מהפרוטוקול עשויה להיות לרצון ה' יותר מהיצמדות נוקשה לטכס ולטקסט

היבש. במצב של צער כבד, אכילה מהקרבן כחלק מטכס של יום גדול ונהדר לא תמצא חן

בעיני ה'. הטכס אינו פעולה מאגית: לב נכון, שמחה של מצווה ומחשבה ראויה הם חלק

בלתי-נפרד ממנו, חלק חשוב ביותר. משה הכיר, שאהרן צדק ממנו. הוא הבחין ששריפת

החטאת לא עוררה את כעסו של ה', שהרי אהרן, אלעזר ואיתמר לא נפגעו. בלי להתייעץ עם

ה' כפי שדורש הפרוטוקול, הוא קיבל את שיקול הדעת האנושי האינטואיטיבי של אהרן.

אכן, יש מתח בין החובה לקיים את המצוות כנתינתן ובין הרגשות והתבונה של מקיים

המצוות. לפעמים יש מקום לשיקול-דעת אנושי בהגיון בריא, בשאר-רוח וברגישות.2

אם כן, מתי שוגה מי

שמחליט לחרוג מהכללים ומההוראות ומתי הוא צודק, כמו אהרון, אלעזר ואיתמר כאן וכמו

פנחס במעשה זמרי (במדבר כ"ה

א'-ט')?

אמנם אהרן ובניו חרגו מהוראות הטקס הפולחני שבמשכן לגבי החטאת ואילו פנחס עבר

לכאורה על דיני נפשות, אך שני הפרוטוקולים חשובים באותה המידה. זו היא שאלה קשה

וייתכן שההבדל הדק בין עבירה להֵעדרה בקיום המצוות נמצא במעמקי הנפש. לפי הבחנה

זו, המעשה של נדב ושל אביהו היה מהול בזחיחות-דעת וביהירות ואילו אהרן ופנחס פעלו

בענווה, ממניעים טהורים וללא פניות. רק ה' יכול להבחין בכך ולתת לכל אדם את הגמול

הראוי למעשיו על-פי מניעיהם. הסבר אפשרי נוסף הוא, כי מעשה נדב ואביהו ומעשה זמרי

היו בפומבי לעיני כל העם ונחשבו אפוא חילול ה' בפרהסיה – על כך אמר ה' "ועל

פני כל העם אכבד" (י' ג') ו"בקנאו את קנאתי בתוכם"

(במדבר כ"ה

י"א)

ואילו הימנעות אהרן ובניו מאכילה הייתה בפרטיות של חצר המשכן, לאחר שהעם יצא משם,

ושריפת השעיר נעשתה מחוץ למחנה. לעניין זה ניתן עוד להבחין בין הפרת איסור (מצוות

לא-תעשה) ובין הימנעות מציווי שבמצוות-עשה. באיסור – כמו האיסור על אש זרה – אין

מקום לשיקול דעת, ואילו בהוראה לביצוע, מצוות עשה, כמו אכילת חטאת חיצונית, או

שריפתה, יש מקום לשיקול דעת של המצֻווה. הוא עשוי להרגיש, כי בהימנעותו הוא קולע

לרצון ה', באופן יוצא מן הכלל המפורש. בכל מקרה, על מקבל ההחלטה לדעת, כי הוא נושא

באחריות למעשיו ולכוונותיו וכי הוא עלול להתחייב בנפשו מחמת מעשהו, או המחדל שלו.

אמנם, פנחס ביצע פעולה פומבית ללא סמכות וללא בדיקה פרטנית, אך היא הייתה על פי צו

מפורש של ה' למשה ושל משה לשופטים, שלא אזרו עז לבצעו, והיא נעשתה בלב שלם, כפי שהעיד ה' מיד אחרי

האירוע.

התורה, או מנקדיה, רומזים

לנו עוד לפני דברי אהרן, כי אהרן צדק ומשה טעה. הם שמים בפי משה את המילים

"כאשר צִוֵּיתִי" (י' י"ח) בחיריק תחת הצדי ובצירה (נדירה) תחת הוו ולא כמנוקד בדרך כלל – בקובוץ תחת

הצדי – "צֻוֵיתי" (י' י"ג). נמצאנו למדים, כי לא ה' ציווה (י' ט"ו) על משה לומר לאהרן שיאכל את בשר שעיר החטאת, אלא משה הסיק זאת בעצמו ושגה. שוב

מציגה לנו התורה שני מנהיגים כבני-אדם בעלי רגשות ומחשבות אנושיות. לאהרן חסרו

אמנם תכונות המנהיגות, אך הוא הפגין רגשות של אב והיגיון ישר והוא ידע מתי לשתוק

ומתי לדבר. משה, המורה קר-המזג והקפדן, גילה כעס ועשה שגיאה, אך ידע להבין לליבו

של אהרן ולהודות בשגיאה.3

1. ראו האלשיך, העמק דבר

י' ט"ז.

2. על זמנו של היום השמיני ועל טיבו

של שעיר החטאת שחיפש משה ראו ראב"ע ט' א', חזקוני, העמק דבר ושד"ל י'

ט"ז. חז"ל פירשו, כי היום השמיני היה ראש חודש והיו באותו יום שלשה

שעירים; שעיר החטאת שחיפש משה היה שעיר ראש חודש (רש"י רשב"ם, רמב"ן וספורנו י' ט"ז). פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם הפשט. על טענת משה ותשובת אהרן ראו

רשב"ם י' י"ט ושד"ל י' י"ז-י"ט. ראו גם דיון מפורט אצל

נחמה ליבוביץ, עיונים, עמ' 117-115. לפי הסבר זה יתכן מאד, שאהרן ובניו נמנעו גם

מאכילת בשר השלמים ואולי אפילו מן המנחה. אם עיקר הטיעון של אהרן היה אי-האפשרות

לשמוח, הרי שלמים עיקרם חגיגה של שמחה, אולם אם עיקר הטיעון היה אי-האפשרות לכפר

על העם, יתכן שאכלו את השלמים, שלא נועדו לכפרה.

3. ראו ספרא שמיני

מ"ח ומלבי"ם שם, רש"י י' כ'. השוו 'העמק דבר' י' כ' על פי ויקרא

רבה י"ג א'.

מתוך ספרו של ד"ר אפי חמיאל, 'לדעת תורה' על החומש שיצא לאור לאחרונה

בהפקה של מנדלי ספרים ברשת.

 

 

עולם כמנהגו נוהג – אין להסיק

מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו

'אחרי מות שני בני אהרן' – רבי שמעון פתח: (קהלת ט) 'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיק

זה נח, שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר

ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי

ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ולרשע זה פרעה נכה,

כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו הכישו ארי ושברו – זה מת

צולע וזה מת צולע היינו דכתיב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא' לטוב –

זה משה, שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא'; ר' מאיר אומר שנולד

מהול, ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' ולטמא – אלו מרגלים; אלו

אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו היינו דכתיב

'לטוב ולטהור ולטמא' 'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד שנאמר (שמואל א טז) 'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו

נזכר לתלמודו, כחוטא – זה נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש

ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה אחד… דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני אהרן דכתיב בהון (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור', לרשע – זה עדת קרח דכתיב בהון (במדבר טז) 'סורו נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא

במחלוקת ויצאו שרופין.

 (ויקרא רבה, כ)

 

וידם – ב' במסורה. 'וידם

אהרן'. 'וידם השמש'. רמז למה שאמרו (סוכה כט, א): מאורות לוקין על אב ב"ד שמת ובני אהרן היו אב

ב"ד.

(בעל הטורים ויקרא י, ג)

 

וטעם וידום אהרן – שהיה בוכה בקול, ואז שתק, או כטעם 'ואל תדום בת

עינך' (איכה ב, יח – גם הפסקת בכיה בדמעות ללא קול קרויה דממה – הערה לפ'

הרמב"ן במהדורת "תורת חיים").

(רמב"ן

ויקרא י, ג)

 

וידום אהרן. שלא בכה.

דבכיה על המת הוא באמת מצוה כדאיתא במ"ק 'שלשה לבכי'. ומי שאינו בוכה על

קרוביו ה"ז מגונה וכמו שהאריך הרמב"ן בהקדמה לס' תורת האדם. אבל הטעם

לזה הוא אם במיתת בנים קטנים ר"ל ובא לעונש. הרי התכלית שירגיש בעונשו והחי

יתן אל לבו, אבל אם לא יבכה דומה להבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק ומוסיף בזה

צער לאביו. ואם בקרובים גדולים ואין בא לעונש החי, מכל מקום הרי כבוד המת

הוא, והרי כבוד המת הוא ענין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים כידוע. אבל בזה הענין

שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה' וישראל, א"כ אין לאהרן לבכות. והרי

זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו,

משא"כ אם מראה פנים צהובות ה"ז עושה בזה נחת רוח לאביו במה שהראה כי

רצון אביו זהו רצונו. מיהו ראוי היה לכתוב 'וישמע אהרן' היה במשמע שפיר ששמע והבין

אשר לפניו. אבל 'וידם' משמעו: אע"ג שלא בכה, מכל מקום לא קבל ג"כ

בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה'. אבל לא משום מיעוט חסידות ח"ו, אלא משום

שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. וכאשר יבואר בתשובת אהרן על השעיר אשר

שורף.

(העמק דבר ויקרא י, ג)

 

 

השואה

כהקדמה וכתנאי לתקומה ולגאולה?!

בעבר נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל. יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו גם שזו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם.

 (מתוך הרב י. עמיטל: 'אף על פי שמיצר ומימר לי', מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי', עמ' 64)

 

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר הזה על תקומת המדינה בעקבות השואההם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה.

(הרצאת הרב עמיטל ביום הקדיש הכללי – אות ועד, פרקי עיון ומידע , מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי', עמ' 64)

 

"אחרי המלחמה הזאת יישטף העולם, לא רק בזרם של הומאניזם, אלא גם בזרם של

שנאה". ואז ידעתי: אני אצא לקרב נגד השנאה.

22 בספטמבר. אדם צריך לחיות עם עצמו כאילו הוא חי עם עָם שלם. ואז הוא לומד

להכיר בתוך עצמו את כל התכונות הטובות והרעות של האנושות. ורק אם ילמד לסלוח לך עצמו

על התכונות הרעות, יוכל לסלוח גם לאחרים. וזאת אולי המשימה הקשה ביותר שהאדם יכול

לקחת על עצמו; אני רואה את זה שוב ושוב אצל אחרים (בעבר גם אצלי, אבל עכשיו כבר

לא): הקושי לסלוח לעצמם על טעויות וכישלונות. ובראש ובראשונה: להודות בטעויות

וכישלונות.

הייתי רוצה לחיות כמו שושני השדה. מי שמבין את התקופה שאנחנו חיים בה, יכול

ללמוד מתוכה איך לחיות כשושני השדה.

(אתי הילסום, השמים שבתוכי – יומן, עמ' 133)

 

 

קוראים יקרים

אנחנו זקוקים

לעזרתכם

בזכותכם, אנו מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה הצנועות של "שבת שלום" בשנים האחרונות ללא

פרסומות.

כידוע, אנו מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ וגם

שולחים אותם בדוא"ל למאות אנשים בארץ

ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה ביותר

בין כל החלופות האפשריות להפצה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון הוכפלה העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן נודה לכם על עזרתכם במימון הוצאה בלתי צפויה זו.

את ההמחאות לפקודת עוז ושלום ניתן

לשלוח לעוז ושלום,

לידי מרים פיין , רחוב דוסטרובסקי 9 ,ירושלים 933806

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס. כמוכן, כדי להקדיש גיליון, ניתן לפנות לגב' מרים

פיין

בטל. 0523920206 או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

תודה על שותפותכם במפעלנו

בברכת חג פסח שמח

מערכת שבת שלום                    עוז ושלוםנתיבות שלום