שמיני תשע"ד (גליון מספר 843)




פרשת שמיני

גליון מס' 843 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ, שֶׁקֶץ הֵם:

 אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה…

 וְאֶת

הַיַּנְשׁוּף… וְאֵת הַחֲסִידָה…

(ויקרא יא,

י"ג-י"ט)

 

 

ואת אלה תשקצו מן

העוף. כתב הרמב"ן לא נאסרו [מכל] העופות אלא אלו הנזכרים לבד,

ומיניהם במקום שנאמר בהם "למינה", "למינהו" ולא הזכיר הכתוב

בהם סימנין, ורבותינו למדו (חולין נט, א) סימנין

בעופות, והסימן הגדול בהן היא הדריסה, שכל עוף הדורס טמא, כי התורה

הרחיקתהו, מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה

השחרורית ונותן אכזריות בלב, ואין בכל העולם עוף שידרוס, מלבד הנזכרים

בפרשה, וכל עוף שידרוס בידוע שהוא מהן, וכל שאינו דורס טהור, שאין בכל האסורין

שאינו דורס, אלא הפרס והעזניה, ואינן מצויין בישוב, אלא במדברות שוכן תדיר (חולין סב, א), ואולי מפני ששוכן בחרבות, דמו נשרף ורע

כדורסים ואסרתו תורה עמהם, והנה טעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם,

והבהמה יתכן שיהיה כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה שסועה שהוא דורס, והשאר כולם

יטרופו, ומה שהזכירו חכמים (ע"ז לה, ב) שכל חלב

הטהורים עומד, וחלב הטמאים אינו נקפה, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע

שמתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה, לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב, מלבד שיש במותרין

טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב של חזיר אם ינק היונק

ממנו, יהיה אותו הנער מצורע, וזה הוא אות שיש בכולם סגולות רעות מאוד.

(הטור הארוך שם, שם)

 

החסידה – זו דיה

לבנה ציגוני"ה ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות.

(רש"י שם, שם)

 

החסידה – היא

הנראית למועדים ידועים בשנה, ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה.

(אבן עזרא שם, שם)

 

איתא עוד במדרש:

'פתר קרא במשה' וכו' אימתי בא בחסידות? בשעה שאמר 'הראני נא את כבודך',

מקודם הלא כתוב 'ויסתר משה פניו', אלא שהוא התכוון לצורך ישראל, הוא התפלל עבור

ישראל ומסר נפשו על זה, הרי זה הוא חסיד שאין כוונתו לעצמו, כדאיתא 'חסידה

שעושה חסידות עם חברותיה' ואיתא 'שלי שלך ושלך שלך – חסיד', משה רבנו פעל עבור כל

בנ"י כדכתיב: 'כי היום ה' נראה אליכם'.

(ספר אמרי אמת – פרשת שמיני תרס"ט)

 

 

מ'חֻקה חקקתי – אי

אתה רשאי לעבור על גזירתי'

 ל'החודש הזה לכם – מסור הוא לכם'

אריאל פיקאר

"אין מפסיקין בין פרה להחודש" (ירושלמי, מגילה פ"ג ה"ה). שתי הפרשיות

המיוחדות הללו נקראות בבית הכנסת בשתי השבתות האחרונות של חודש אדר, כחלק מההכנות

לחג הפסח הדורש היטהרות (פרשת פרה) ולימוד הלכות הפסח (פרשת החודש). אך מעבר להקשר

זה, יש לכל אחת מפרשיות אלו בנפרד משמעות סמלית עמוקה במסורת היהודית והחיבור

ביניהן מביא עמו מסר חשוב.

פרה אדומה היא הדוגמא המובהקת למצווה בלתי מובנת. על הפסוק

הפותח את פרשת פרה – "זאת חֻקת התורה" אומר המדרש: "ר' יצחק פתח: 'כל

זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' (קהלת ז)… אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי

ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדבר רבה יט). אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא מצא הסבר המניח את

הדעת לפרשת פרה. בהמשך מביא המדרש את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "לא

המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חֻקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה

רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב 'זאת חוקת התורה'". לא רק הטהרה אינה מובנת גם

הטומאה נשגבה מבינתנו.

הפסוק הפותח את פרשת החודש הוא הבסיס ממנו למדו חז"ל את

האחריות והסמכות האנושית בקביעת החגים והמועדים. "אמר ר' הושעיא: בשעה שישראל

מגיעין לראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת, העמידו בימה והוציאו הספרים, והם

אומרים: למה? והוא אומר: שאני מבקש לדון לבני למחר שהוא ראש השנה, מיד מעמידין

בימה ומוציאין הספרים. נמלכו בית דין של מטה לעברו, אומרים למחר אנו עושין ראש

השנה, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, לא אמרת לנו למחר ראש

השנה? אמר להם: החשבון בידם, שנאמר 'החֹדש הזה לכם' – מסור הוא לכם, ואני ואתם נלך

אצל בניי, שכל מה שהם עושים נלך עמהם" (תנחומא, בא, יג). הקביעה האנושית בדבר ראש החודש מחייבת אפילו את רבונו

של עולם. בניו של הקב"ה הם האחראים על לוח השנה וממילא גם על לוח הזמנים של ריבונו

של עולם. המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם, המצווה המוציאה אותם מעבדות לחירות,

מצוות קידוש החודש, מטילה את האחריות ומעניקה את הסמכות לישראל שעבורם ניתנה התורה.

החודש הזה, התורה הזו – לכם היא.

שלמה המלך

התקשה במצוות פרה ומשה רבינו התקשה במצוות קידוש החודש, כך מתאר זאת רש"י:

"נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תֵּראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו

באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש" (שמות יב, ב). נדמה שהקושי לא היה רק כיצד בדיוק נראית הלבנה בחידושה,

הקושי של משה היה בכובד האחריות המוטלת עליו ועל מנהיגי הדורות הבאים לקדש את

החודש ולקבוע את הזמנים.

יש יהודים

שעבורם פרשת פרה היא הדגל העליון של הקיום הדתי. לדידם, אי המובנות של

מצוות אינה מחלישה את המחויבות הדתית, אלא דווקא מחזקת אותה בבחינת 'גדול המצֻווה

ועושה ממי שאינו מצֻווה ועושה'. דווקא חריגתה של הדרישה ההלכתית אל מעֵבר לדרישות

המוסריות וההגיוניות, מציבה אותה כעבודת ה' שאין בה כל אינטרס תועלתני ואישי

'כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס'. תפיסה זו מחזקת מגמות שמרניות

המבקשות למנוע שינוי וחידוש במסורת הדתית, מפני שאם אינך מבין באופן מלא את

מצוותיו של ה', כיצד תעז לשנות אותם? לעומתם יש הרואים דווקא בפרשת החודש את המניע

המרכזי למחויבות דתית. האדם שנברא בצלם אלוהים הוא שותף ובן ברית של האל וככזה

הוא מקבל אחריות וסמכות לקבוע את דרכו. גישה זו מעודדת חידוש והתחדשות

ועבורה חידושה וקידושה של הלבנה הוא מקור השראה לחידוש בבחינת 'כזה ראה

וקדש\חדש'.

זיווגם של פרשות פרה והחודש במסורת הקריאה בבית

הכנסת מבקש להכניס את שני המסרים השונים הללו בכפיפה אחת, במערכת חשיבה אחת. בעל השפת

אמת מביא את דבריו של סבו, בעל חידושי הרי"ם, מייסד חסידות גור שאמר: "הקדמת

פרה לחודש – שע"י הביטול כאֵפר יכולין למצוא ההתחדשות" (שפת אמת, פרשת פרה, תרמ"א). היכולת לחדש

ולהתחדש, לקחת את האחריות לגורלנו ולתורתנו צריכה לבוא ממקום של ענווה. אֵפר הפרה

מסמל את הענווה, את התובנה שלא את הכל אנחנו מבינים, שהחכמה לעתים רחוקה מאוד

מאיתנו. גם הארז, האזוב ותולעת השני, הנשרפים עם הפרה מסמלים את הענווה כדברי

רש"י: "ארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה

וחָטָא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו". מהמקום הזה יכולה לבא

התחדשות הממשיכה את העבר ואינה מוחקת אותו.

הצמדתה של

פרשת פרה לפרשת החודש מלמדת אותנו שהתחדשות הנדרשת כל כך צריכה לנבוע ממקום של ענווה.

ענווה אמיתית אינה מעצבת אדם פסיבי וחסר יוזמה, ענווה אינה משחררת את האדם מפעולה,

אלא דורשת ממנו להבין את מקומו ואת מגבלותיו, אך גם את האחריות שלו להתעלות

ולהתחדש.

אריאל פיקאר – מנהל חינוכי, תכנית בארי מכון הרטמן

 

 

אש זרה

הנה זו הנקודה המבדילה בין יהדות לאליליות; האליליות מבקשת לשעבד את האל בקרבן

– למען יעשה את רצון האדם; ואילו אשי ישראל משעבדים את האדם לעבודת ה' – למען יקבל

על עצמו את עול מצוותיו. משום כך כל הקרבנות עשויים על-פי מתכונת של מצוה; והמקריב

נודר לעשות את המצוה נר לרגליו. משום כך קרבנות הבדויים מלב אדם חותרים תחת אותה

אמת, שהקרבן בא לתת לה ביטוי; הם משליטים סובייקטיביות שרירותית – תחת השמיעה בקול

ה' וקבלת עול מצוותיו.

(הרש"ר

הירש ויקרא י, ב)

 

 

על אהבה המקלקלת

את השורה

…כבר היה בימי משה כיתות בישראל שהיו להוטים אחר

אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה תורה, וכאשר יבואר בפ' קורח, שזה היה עיקר

החטא של ר"ן אנשים, שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותיהם במה שמסרו עצמם למיתה

על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה' על ידי הקטורת, אף על גב שלא היה לרצון כפי

דרך התורה שרק אהרון ובניו יקטירו…

והנה כבר ידע משה רבנו שכיתות כאלה מתנוצצות, אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ… בשביל

זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה

אף על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו

יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי תורה בזו התשוקה.

(העמק דבר ויקרא ט, ו)

 

…משמע הכוונה לעבודת ה' עלולה להפך לרועץ, אם האדם

מתכוון לא לעשות חובתו המוטלת עליו, אלא מוצא דרכים לתת סיפוק לרגשותיו ולדחפיו,

גם אם רגשותיו ודחפיו לכאורה טהורים הם. דברים אלו אקטואליים גם לנו…ולפנינו כאן

הצבעה על עניין הפיכתם של דחפים ויצרים אנושיים לדברים שבקדושה, וניתן לכלול בהם

גם את הדחפים כגון: לאומיות, ממלכתיות, מדיניות, אהבת הארץ, אהבת העם וכיוצא בהם,

דחפים הבאים לשם מתן סיפוק לצרכים ולאינטרסים, וכל זה מהווה כאמור "אש

זרה".

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע: עמ'

472)

 

 

'וידֹם אהרֹן' –

שתיקה של כאב או של השלמה?

נהפך לבו כאבן דומם

ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאָב על בים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו

נשמה והדיבור אין בו.

(אברבנאל

ויקרא י, ג)

 

ולא אמר

"וישתוק", כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה",

"שתיקה": "שתיקה" איננה מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי

ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות, כמו: אחר שאמר (תהילים קז, כז):

"יחוגו וינועו כשכור", אומר אחר כך "וישמחו כי ישתקו"; אבל

דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות…לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה' שלא שתק לבד, אלא "וידום",

שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה כלל,

אלא צידק עליו את הדין.

(הרב אליעזר

ליפמן ליככטנשטיין – "שם עולם" מובא בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים לספר

ויקרא , עמ' 111)

 

 

"מאכלות אסורות": הביצה והתרנגולת

בפרשה שלפנינו אין זכר לרעיון, שעם ישראל ישמור את החוקים האלה כדי שייבדל

מתוך העמים האחרים; אדרבה, כאן נאמר להֵפך, שמכיוון שה' הבדיל את עם ישראל מן

העמים האחרים, הרי הוא מחויב לקיים את המצוות שניתנו לו מה' ושבאו להורות ולהבדיל

בין הבהמות הטהורות לטמאות, כמו שהוא מחויב מתוך אותו הטעם לשמור גם מצוות אחרות

שניתנו לו. יש גם לשים לב לכך, כי אמנם התורה מזהירה (ויקרא י"ח, ג) בדברים מפורשים להישמר ולהיזהר

ממעשי המצרים ומנהגיהם, אבל לא כדי להיות שונים מהם על-ידי סימנים

חיצוניים, אלא משום שמעשיהם של אותם עמים היו מתועבים ומנהגיהם משוקצים.

ויקרא י"ח, כ"ד ואילך;

ויקרא כ, כג ואילך). (מתוך פירוש הרב

דוד הופמן על ויקרא; מובא בנ. ליבוביץ: "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 126)

אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת

מגע כלל יזכור בהם שקוץ, כאמרו 'שקץ הם לכם', 'לא יאכלו שקץ הם', 'שקץ הוא לא

יאכל', 'לא תאכלום כי שקץ הם'. (ספורנו ויקרא

יא, ב)

 

…וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף

כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות,

והמשכיל יבין.

(אבן עזרא ויקרא יט, כג)

 

"וזאת החיה אשר תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים

וחגבים, משמע מהראוי שלא לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל: "דברו

אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא חידוש.

 (מתוך פירוש "תורת משה"

לחת"ם סופר, מובא בנחמה ליבוביץ' "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 127)

 

איסורי אכילה באו

להבדיל מן העמים וגם לרומם הנפש, שאכילת הדברים המאוסים מביאה פחיתות הנפש, ואין

הטעם לשמירת הבריאות, כי אמנם בשרהגמל הוא טוב לבריאות, והוא חביב מאד לאנשי

המזרח.

איסורי אכילה הם

איסורי קדושה, כדי שיהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי כמו שהכהנים אצל שאר

האומות היו מובדלים ומופרשים בחוקים מיוחדים ובאיסורים פרטיים, כן יהיה כל אחד

ואחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים, ומתוך כך תתרומם נפש

כל אחד ואחד מישראל ולא ילמד ממעשה האומות, וידבק תמיד באלהי אבותיו ובדרכים

הישרים והקדושים ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים ההם.

(שד"ל יא, א)

 

ויקחו אליך פרה אדומה – לעולם היא נקראת

על שמך, המעלה בזה היא מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה; לפיכך תלה הכתוב במשה

שהוא עשאה, כי הוא היודע דבר על אמתתו.

 (רש"י שם, שם)

 

…אמנם אמרו עוד במדרש רבה (ויקרא פרשה

כ"ה), מיוסדים על אדני פז, 'אלו פרשיותיה

של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם', אם כן יש לבאר הסמיכות פרשת פרה

לפרשת קֹרח. והעניין כבר ביארנו בפרשת קֹרח, שהר"ן (250) איש חטאו במה

שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה, ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת

בישראל, וסמוך עניין לה עסק פרה שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה, ומשום הכי כשר בה

טבול יום ואונן כאשר יבואר לפנינו, והצדוקים לא הודו לזה והשתדלו לעשותה במעורבי

שמש, והקפידו חכמים על זה עד שפעם אחת נעשית במעורבי שמש ונפסלה ושפכו את את העפר,

כדתניא בתוספתא פרה, ואמרו שם הטעם 'שלא יוציאו לעז על הראשונות', והטעם

הלז אינו מספיק כל כך בדבר הזה, שלא נעשה אלא בגדולים ואחת בכמה שנים, אלא היה בזה

עוד טעם כמוס ודבש תחת לשונם, ןהיינו משום שהצדוקי רצה להנהיג קדושה בעניין

שאינו אלא טהרה, וזהו הריסות הליכות הדת בכמה עניינים שבתורה, על כן נכתבה

סמוך לפרשת קֹרח.

(העמק דבר שם, שם)