שמיני תשע"ב (גליון מספר 745)




פרשת שמיני – שביעי של פסח

גליון מס' 745 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי

קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן:

קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם

וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'.

(ויקרא

ט, א-ב)

 

אמר ר' שמואל בר נחמן: כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה

מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד 'גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך'

– הרי ששה, בשביעי א"ל: 'שלח נא ביד תשלח', אמר לו הקב"ה: חייך שאני צוררה

לך בכנפיך. אימתי פרע לו? ר' לוי אמר: כל שבעת ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים

שיכנס לארץ ישראל ובשביעי א"ל: 'כי לא תעבור את הירדן הזה'. רבי חלבו אמר: כל

שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה, כסבור שלו היא, בשביעי אמר לא שלך היא,

אלא של אהרן היא הדא הוא דכתיב 'ויהי ביום השמיני'.

 (ילקוט שמעוני ויקרא –

פרק ט – רמז תקכ)

 

עוד לא אבדה

תקוותנו

דבורה וייסמן

מוקדש לזכר

אבי ד"ר נחום וייסמן ז"ל

 שהלך לעולמו בשביעי של פסח תשנ"ג

לפחות בתרבות היהודית הצפון-אמריקאית, יש בדיחה ידועה המבוססת

על הרעיון שאת כל חגי ישראל ניתן לסכם בשלושה משפטים: "ניסו להשמידנו",

"ניצלנו", "בואו לאכול". אולי זה מצחיק, אבל זה איננו נכון: חוץ

מהשבת, מתוך שמונת החגים המרכזיים שלנו – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני

עצרת, חנוכה,פורים, פסח, שבועות – רק שלושה מהם מתאימים בכלל לתבנית הזו -הכוונה

לחנוכה, פורים ופסח. וגם שלושה חגים אלה הם עשירים ומורכבים יותר בתכניהם ממה

שנרמז בבדיחה.

אפשר להעלות כמה השערות כדי להסביר את החותם העמוק שהותירו

שלושת החגים האלה על הדמיון היהודי. ראשית, בבתי ספר יהודיים הנמצאים בתפוצות

במחצית כדור הארץ הצפונית (שבה מתגוררים הרוב המכריע של יהודי העולם), ארבעת החגים

הראשונים חלים ממש בתחילת שנת הלימודים. הצוותים החינוכיים לא מספיקים לטפל בהם

בצורה משמעותית. מאידך חג השבועות חל בסוף שנת הלימודים ולעיתים הולך לאיבוד.

שלושת האחרים מתרחשים במהלך השנה ולמורים מספיק זמן לפתֵח אותם בכיתה.

אך מעבר לכך, לחנוכה יש "מזל" לחול קרוב לחג המולד,

ופסח, קרוב לחג הפסחא הנוצרי. קהילות יהודיות מחפשות דרכים לפצות את ילדיהן על כך

שהם לא חלק מתרבות הרוב בארצותיהם. לפעמים הן מגזימות בניסיון זה, בהדגישן חגים

שהם – להוציא את פסח – באמת משניים במסורת או לפחות בהלכה.

במסגרת הנוכחית נייחד כמובן את הדיבור לחג הפסח. לפסח שלל

תכנים היסטוריים, תיאולוגים, חברתיים וכו'. אחד ההיבטים החשובים בפסח הוא שהוא חג

של תקווה. ננסה לעמוד על טיב התקווה כתופעה אנושית. אנחנו לפעמים מקווים בגלל המציאות,

אך לפעמים למרות המציאות. אמר פעם פילוסוף בשם דאואנהאואר ש"התקווה

קשורה בזיכרון. אם הזיכרון מראה לנו שלטוב ולמוטב ההווה איננו כמו העבר, אזי לטוב

ולמוטב, גם העתיד יכול להיות שונה לפחות מאחד מהם".

אסטרטגיות

לטיפוח התקווה

בני אדם זקוקים לעיתים לראיות קונקרטיות שלתקוותם יש בסיס.

הדוגמה הטובה ביותר לזה היא השבת, כמעין עולם הבא. בלי החגיגה השבועית של השבת,

לדעתי, היה קשה מאד ליהודים להמשיך להחזיק באמונה בעולם טוב יותר, במשך אלפיים

שנות גלות. אז לטעום מדי פעם ממה שיכול להיות בעתיד, זו אסטרטגיה אחת בטיפוח

התקווה.

דרך נוספת היא לחוות מחדש את מאורעות העבר. בחגינו שבלוח העברי

הזמן נחווה כספירלי -במעגליות ששואפת למעלה. אירועי

העבר אינם רק נזכרים אלא נחווים מחדש עם מסר להווה ולעתיד. כמו שכתוב בהגדה,

בעקבות המשנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

אפשר ליישם את אותו רעיון בחגים ומועדים אחרים, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את

עצמו כאילו הוא נדד במדבר, קיבל את התורה או, להבדיל, חווה את חורבן הבית. אפילו

התרבות הישראלית העכשווית כוללת ביטוי לרעיון זה: אנחנו אומרים,"עברנו את

פרעה, נעבור גם את זה". הזיכרון והפרספקטיבה ההיסטוריים עשויים להציע גישה

המבוססת על תקווה.

בסופו של דבר, מה שנותן תקווה הוא האמונה שאיננו לבד. בתקופה

הקשה של האינתיפאדה השנייה, הייתי בקשר טוב עם הבישוף הלותראני של ירושלים,

ד"ר מוניב יונן. מוניב הפלשתיני היום עומד בראש הלותראנים בעולם. כששקעתי

בדיכאון או אפילו בייאוש, מוניב היה מזכיר לי:

"כל עוד את מאמינה באל חי, את

חייבת לקוות".

מיודענו הרב יצחק

גרינברג מניו-יורק הוציא ב-1988 ספר חשוב בנושא הלוח העברי

ומשמעותם של החגים. לשמחתי הרבה, ספר זה תורגם לעברית ויצא לאור לא מזמן.1

נביא ממנו ציטוט:

רובם המוחלט של בני

האדם על כדור הארץ חיים היום ובעבר בעוני ותחת דיכוי, חייהם רצופים במחלה וסבל… מרביתם

של המיליארדים חסרי השמות והפנים מכירים את העולם כאדיש או עוין. מבחינה סטטיסטית,

ערכם של חיי אדם הוא מועט מאוד. המדוכאים והעניים מקבלים את חלקם ורואים בו גורל;

החזקים והמצליחים מקבלים את המזל הטוב כמה שמגיע להם. נראה שהכוח, ולא הצדק, שולט

תמיד.

הדת היהודית טוענת

אחרת: היהדות מתעקשת שההיסטוריה והמציאות החברתית-כלכלית- מדינית שבה חיים בני אדם

תגענה בסופו של דבר לשלמות; הרבה ממה שמתקבל היום כנורמה של קיום אנושי הוא בעצם

סטייה מן המציאות הסופית.

איך אנחנו יודעים

זאת? בגלל מקרה ממשי שאירע בהיסטוריה, יציאת מצרים… שחרור העבדים העיד שבני אדם

נועדו להיות חופשיים.

ובכן חגיגת הפסח איננה רק זיכרון לאירוע היסטורי, ככל שהוא היה

חשוב. היא גם כן ביטוי פעיל לתקווה לעתיד שונה וטוב יותר.

הקשר עם יום

העצמאות

רבים מכירים את השיטה של "א"ת-ב"ש" בחגי

ישראל. דהיינו, יש הקבלה בין ימי הפסח לבין חגי ישראל האחרים:

א' דפסח חל באותו יום בשבוע בו יחול תשעה

באב

ב' דפסח חל באותו יום בשבוע בו יחול שבועות

ג' – ראש השנה

ד' – קריאת התורה (שמחת תורה)

ה' – צום יום כיפור

ו' – פורים

מעבר להקבלות של ימים בשבוע, יש לפעמים קשרים אחרים בין

המועדים הנזכרים. הבולט ביותר הוא הקשר בין א' דפסח לבין תשעה באב – אחת הקינות

המוכרות בתשעה באב מנגידה את "בצאתי ממצרים" ל"בצאתי

מירושלים". אבל במשך שנים רבות לא היה מועד המקביל לשביעי של פסח. עד למאה

העשרים שבה אפשר היה להוסיף:

ז' דפסח חל באותו יום בשבוע בו חל חג העצמאות.

(הדבר נכון בשנים בהם חוגגים את יום העצמאות בה' באייר, ולא כשמקדימים אותו.)

 שמעתי פעם השוואה

מעניינת בין שביעי של פסח לבין חג העצמאות. בשביעי של פסח אנחנו מציינים את המעבר

בים סוף. בני ישראל היו צריכים אומץ לקפוץ למים עוד לפני שהים נקרע. גם

בתש"ח, היה דרוש אומץ להכריז על המדינה ואפילו היה מבצע "נחשון"

במלחמת העצמאות.

תנועת נאמני תורה ועבודה מוציאה לאור סדרת חוברות חינוכיות

מרתקות וחשובות. אחת, של הרב חיים

נבון ממודיעין, הציגה את מדינת ישראל לא כ"אתחלתא

דגאולה", אלא כ"אתחלתא דתקווה". אפשר לראות בציונות יישום התקווה

המשיחית המסורתית בסוכנות אנושית פעילה ונטילת אחריות של האדם היהודי לגורלו

ולגורל עמו. במזמור כ"ז, פסוק י"ד אומר: קַוֵּה אֶל

ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'. בתרגומים שונים של התנ"ך, המילה

"קווה" מתורגמת לפעמים כ"המתן", "חכה". האם

"לקוות" בהקשר הזה הוא להמתין בפאסיביות? או ליטול את גורלנו בידינו

ולפעול בתוך ההיסטוריה? קולמוסים רבים נשתברו על ההבדל האידיאולוגי הזה.

אינני

רוצה כרגע להיכנס לויכוח על ההימנון שלנו והאם הוא מתאים גם לאזרחינו הערבים. אך

המשורר נפתלי הרץ אימבר ביסס את שירו על הפסוק מיחזקאל ל"ז:

י"א,"…ייבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו…" בכותבו:"עוד לא אבדה תקוותנו". יהי

רצון שמדינת ישראל, עם כל פגמיה ובעיותיה, תהווה בסיס לתקוותנו לעתיד טוב יותר.

1.  המהדורה העברית נקראת הדרך

היהודית: החיים וההיסטוריה במעגל החגים. המו"ל הוא הוצאת ראובן מס,

ירושלים והתאריך הוא תשע"א. הציטוט לקוח מעמ' 35. אני מודה לאחייניתי מיכל

רוס על עזרתה בהשגת הציטוט.

ד"ר דבורה וייסמן, אחת ממייסדי קהילת

ידידיה בירושלים, מכהנת כנשיאת המועצה הבינלאומית של נוצרים ויהודים.

 

 

שחרור העבדים משחרר גם את האדונים

"בצאת ישראל ממצרים": זהו שאמר הכתוב

"שמח מצרים בצאתם" (תהלים קה לח). אמר ר'

ברכיה: משל לבעל בשר שהיה רוכב על החמור – זה אומר: מתי ארד מן החמור וזה אומר: מתי

ירד זה מעלי, הגיע זמן שירד ואיני יודע מי שמח ביותר, כיון שראה דוד היאך היו שמחים

בצאתם ממצרים, התחיל מקלס על יציאת מצרים ואומר "בצאת ישראל ממצרים".

 (מדרש תהלים מזמור קיד)

 

 

הקב"ה אינו שמח במפלתם של רשעים,

לעתים בניגוד לבני אדם ולמלאכי השרת

ואומרים "הודו לה' כי לעולם חסדו". אמר רבי

יוחנן מפני מה לא נאמר "כי טוב" בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח

במפלתן של רשעים, דאמר שמואל בר נחמני אמר יונתן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה

כל הלילה" – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעים

בים ואתם אומרים לפני שירה?! אמר יוסי בר חנינא: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש ודיקא

נמי דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב "ישוש".

(ילקוט שמעוני דברי הימים ב פרק כ)

 

אינו שש וכו': פירוש כי

השמחה הוא כאשר יש לו שלימות ואז נמצא השמחה, וה' רצה בבריאתם מפני שהוא עילת הכל.

וכאשר נברא העולם נאמר (תהלים ק"ד) "ישמח ה' במעשיו" מפני שה'

י רוצה וחפץ במעשיו, ואיך ישמח בהפסד שלהם, כמו שאמרו "מעשי ידי טובעים

ואתם רוצים לומר שירה?". לכך הוא אינו שש, אבל משיש אחרים כי לנבראים

אחרים, הרשעים מצירים ומתנגדים להם ובמפלתן ראוי שישישו אחרים וזה מבואר.

ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים? וכו' אמר יוסי בר חנינא: הוא אינו שש, אבל אחרים

משיש דיקא נמי דכתיב "והיה כאשר שש ה' וגו'" כתיב ישיש

ולא כתיב ישוש ש"מ. דיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא

כתיב כן ישוש. אין הפירוש שמדקדק בזה, שפירושו שהוא משיש

את אחרים וזה אין לומר כלל. אלא על כרחך שמה שהאדם משמח את עצמו ומביא השמחה

לעצמו, שייך לשון הפעיל שמשיש עצמו, רק פירושו שאין לך לומר כי ישיש דכתיב

בודאי פירושו שהוא ישוש בעצמו, דאם כן הוי למכתב ישוש. אלא על כן הוא לשון הפעיל

וכיון שהוא לשון הפעיל יש לפרש אותו משיש אחרים לגמרי, שאין סברא שיהיה

הקב"ה משיש במפלתן של רשעים ואינו מביא ראייה רק שהוא לשון הפעיל.

(חידושי אגדות למהר"ל חלק ג, עמוד

קנז)

 

"קורין ההלל בדילוג וכו'" – מפני שביום שביעי של פסח נטבעו המצרים, אמר הקב"ה

"מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?" וכיון שבז' אין

אומרים אותו על כן בחול המועד גם כן אין אומרים אותו, שלא יהיה עדיף מיום טוב

אחרון.

(משנה ברורה סימן תצ, ס"ק ז)

 

בין שואה וזיכרון לעצמאות

הרהורים מענייני דיומא

ימים אלו של

"ספירת העומר", בין פסח לעצרת, מוזכרים במסורת התלמודית כימי פורענות ,

בהם נוהגים אנו מקצת מנהגי אבלות לזכרם של תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, מכיוון

שלא נהגו כבוד זה בזה. במסורת המאוחרת יותר, התווספו לזיכרון הפורענויות הראשונות

"קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם", כאשר תפילת אב הרחמים נהוגה

בשבתות אלו גם בשבתות בהן מברכים את החודש. גם ההשמדה של חלק גדול מיהדות אירופה

בתקופת השואה התרחשה בעונה זו.

המסורת המקראית

המקורית רואה דווקא בימים אלו ימים של התעלות, של שמחה ושל תקווה המצוינים על-ידי

המצווה של ספירת העומר. ימי הספירה הם גם הימים בין חג הפסח, המציין את יציאתנו

מעבדות לחירות לבין זמן מתן תורתנו והספירה מייצגת את הגעגוע להשלמתה של החירות

הפיזית על-ידי החירות הרוחנית ("שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה").

יש כאן, אם כן, מתח

דיאלקטי בין הרובד הקדום והמקורי של תקופה זו לבין זיכרון האירועים הקשים שאנו

נוהגים לציין בימים אלו.

דומני שאנו נתקלים

במתח זה, גם כאשר אנו מציינים תוך שבוע את יום הזיכרון לשואה, את יום הזיכרון

לחללי מערכות ישראל ובצמוד אליו את יום העצמאות למדינת ישראל.

ערבוב זה של עצב

ושמחה הוא מסימניו הבולטים של ההיסטוריה היהודית והוא מוצא את ביטויו במנהגים רבים

: אכילת ביצה בליל הסדר, כזכר לחורבן, שבירת הכוס על-ידי החתן בחופתו וגם הביטוי

"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" מבטאים בצורה נאמנה את הפרספקטיבה

היחסית הנדרשת , וכפי שאומר זאת הרמב"ם לגבי מצוות הסוכה "שנזכור תמיד

את ימי הרעה בימי הטובה".

עיקרון זה של ראייה

מורכבת ומאוזנת הוא מנכסי צאן הברזל של המסורת היהודית, כי הרי אין דרך להתמודד

בצורה שפויה עם העליות והמורדות בחיינו האישיים, הקהילתיים והלאומיים, אם ניכנע

באופן מוחלט ובלעדי לתחושות ההווה ונתעלם מהעבר ומאפשרויות השינוי בעתיד.

הדברים נכונים

וחשובים בכל שנה ושנה, אך דומני שבשנה קשה זו הם מקבלים משמעות רלוונטית ביותר.

השואה האיומה שעברה

על דור הורינו וסבינו היוותה נקודת מפנה ומשבר בחיי העם היהודי ובחיי האנושות

כולה. אפילו עצם הצורך שיש ל"מכחישי שואה" למיניהם בהכחשה ובטשטוש

העובדות מעיד על הקושי העצום להתמודד עם הזיכרון הקשה והמפלצתי.

יהודים רבים שנעקרו

ממקומם, שאבדו הורים, בני זוג, אחים וילדים, ושנתקלו בצורה כה אכזרית באבדן צלם

א-לוהים ואדם איבדו את אמונתם בא-ל טוב ומטיב ושאלו את עצמם שאלות קשות ונוקבות.

גם ברמה ציבורית,

אנו נתקלים בשתי תגובות מנוגדות:

         

מחד גיסא, קיימת נטייה אצל חלק מבני

עמנו שהתאכזבו מהמוסר האנושי ומאומות העולם, להצדיק כל דבר שנעשה בשם העם היהודי, וזאת

מכיוון שהשואה לימדה אותנו שאנחנו חייבים להיות חזקים ושאיננו יכולים לסמוך על אף

אחד.

         

מאידך גיסא, פיתחה השואה אצל חלקים

מאתנו תחושה עמוקה של אמפתיה כלפי הסבל האנושי של כל אדם ואדם וכאשר אנשים אלו

אומרים "לעולם לא עוד", כוונתם היא שהשואה לימדה אותנו שאסור לתת לאף

אדם להתעלל באדם אחר, ושאסור לאף עם להתעלל בעם אחר.

ייתכן כי הצמידות

הקשה והמורכבת בין ימי הזיכרון לשואה ולחללי המלחמות לבין יום העצמאות,מחייבת

אותנו למציאת האיזון בין הזדהותנו העמוקה עם הגורל היהודי לבין האתגר הקשה של

יצירת חברה צודקת ומוסרית, המכבדת כל אדם שנברא בצלם "ואחרי כן יקרא לך עיר

הצדק, קריה נאמנה".

פנחס לייזר – עורך