שמיני תשע"א (גליון מספר 695)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת שמיני – פרה

גליון מס' 695 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

זֹאת

חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

דַּבֵּר

אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה

 אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה

עָלֶיהָ עֹל.

(במדבר

יט, ב)

 

זאת

חוקת התורה. חוק של הוראה. 'ויקחו

אליך פרה אדומה' – לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מֵתיהם מתוך חיבתם ויצערו יותר

מדאי. אי נמי שלא יהו דורשים אל המתים ובעלי אוב החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל

טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באוהל, ועושה חרב

כחלל. ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות ושטיחין, מעצמותיהן כלים להשתמש

בהם כמו מעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רבותינו: מפני מה עור אדם

טמא? שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא? שלא יעשה אדם עצמות

אביו ואמו תרוודין. ולפי חיבתן טומאתן… וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם לבקש אפר

פרה שהיא יקרה בדמים…

(רבי יוסף בכור שור שם, שם)

 

זאת

חקת התורה אשר צוה ה'… כתב

בה חוקה – 'גזרה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה'. ושלמה אמר עליה 'אמרתי

אחכמה, והיא רחוקה ממני' ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את

הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה, אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו – ראשונה:

שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים, והם השורף (פסוק ה) והמשליך עץ ארז ואזוב

ושני תולעת בשרפתה (פסוק ו) והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים.

שנית: שמעיקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלימות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום,

באמרו 'אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו' – שלישית: ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת

אלוה צרופה היא בלי ספק מיישרת המעשים אל המיצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס,

כאמרו 'ונעקש דרכים יפול באחת' רביעית: ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את

הנעקש דרכים ולהשיבו אל המיצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו, כמו שיקרה בחליי הגוף…

 (ספורנו

שם, שם)

 

 

היער והעצים

דבי וייסמן

מוקדש לזכר אמי סילביה וייסמן ז"ל

שהלכה לעולמה בכ"א באדר תשנ"ו

רוב חוקי הכשרות

נמצאים בפרשתנו, במיוחד בפרק י"א של ספר ויקרא. במפגשים הרבים שלי עם בני

דתות אחרות, למדתי דבר-מה חדש לגבי הכשרות. כמי שגדלה בסביבה נוצרית, תמיד חשתי

ששמירת כשרות זה דבר קצת מוזר או לפחות יוצא דופן. לנוצרים אין חוקים כאלה. נכון

שבתקופה שלפני חג הפסחא, חלק מהנוצרים, במיוחד האורתודוכסים, נמנעים מלאכול בשר – כפי

שהיה נהוג פעם גם בימי שישי – אך אין אף מאכל אחד שמוגדר אצלם כ"אסור"

לאורך כל השנה. בגלל זה, חשבתי שדיני הכשרות שלנו הם בגדר "חוקים", דהיינו,

מעין גזרת הכתוב ללא הסברים נוספים וללא רציונל.

ואז התחלתי לפגוש

במוסלמים, הינדואים, בודהיסטים, ובני דתות אחרות. אצל רוב המסורות הללו, אם לא

כולן, יש כללים המגבילים את הצריכה של מאכלים מסוימים. המוסלמים אינם אוכלים חזיר,

ההינדואים אינם אוכלים בקר, הג'יינים טבעוניים לגמרי ואפילו אינם אוכלים בצל ושום,

מפני שצריכתם קשורה במשיכת שורשיהם מן האדמה, מה שנתפש אצלם כמעשה אלים. כל

הקבוצות הללו מבטאים את ערכיהם הדתיים והרוחניים דרך צריכת המזון – או דרך הימנעות

מן האכילה. ראיתי איפוא שבזה הנוצרים הם למעשה יוצאי הדופן בין בני הדתות

השונות.

החריגות הזאת של

הנוצרים לגבי היעדר מאכלים אסורים מקורה בראשית הנצרות. סביר להניח שישוע כיהודי

בתקופתו שמר על חוקי הכשרות הכתובים בפרשתנו. מי שהכניס את רעיון החרות מחוקים אלה

היה פאולוס. בשליחותו לגויים, הוא פטר אותם מהמצוות המעשיות שבין אדם למקום. כך

התפתחו במאה הראשונה שני סוגים של נוצרים, דהיינו, מאמינים בישוע – הנוצרים

היהודים, שהמשיכו לשמור מצוות, והנוצרים מתוך אומות העולם, שביססו את דתם על

האמונה בלבד ולא על המעשים.

מצב זה יצר קרע בתוך

הקהילות הנוצריות הראשונות. שתי הקבוצות הללו לא יכלו לשבת ביחד ולסעוד כחבורה אחת

באותו שולחן. דווקא הנושא הזה – הנקרא בפי הנוצרים "table fellowship" – היווה יסוד חשוב בחייהם הרוחניים. באגרתו

לרומאים, פאולוס פנה אל הנוצרים החדשים שבאו מאומות העולם בבקשה להתפשר ולכבד את

מנהגיהם של הנוצרים היהודים, אפילו אם מנהגים אלה היו מוזרים: "ועתה נרדפה דרך השלום ודרך היבנות יחד איש

מרעהו. אל תהרוס את מעשה אלוהים על דבר מאכל… טוב שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא

תעשה דבר אשר יתנגף בו אחיך או ייכשל או יחלש" (י"ד:

י"ט-כ"א). כך פאולוס

העמיד את בקשתו לכבד את חוקי הכשרות על הדרישה לצדקה וחסד כלפי הזולת ורדיפת השלום

בתוך הקהילה הנוצרית, שעדיין היתה בחיתוליה.

נושא ההיפרדות

הסופית של הנצרות מהיהדות מורכב מאד ולא ניכנס אליו במסגרת מצומצמת זו. המחקר בן

זמננו מראה שהתהליך נמשך כמה מאות שנים. ברם, בסופו של דבר, אבות הכניסייה הכריעו

נגד שמירת חוקי הכשרות כחלק מהדת החדשה, אפילו כמחווה כלפי הזולת.

בלי ספק, אחד

מהסממנים המובהקים של היהדות הדתית כפי שהיא התפתחה במשך הדורות הוא ההקפדה על

מזון כשר. אך לעניות דעתי, לעיתים הקפדה זו – או לפחות "מלחמות ההכשרים"

למיניהם – נראית גם ליהודי הדתי עצמו כמוגזמת משהו. ( אני בצחוק מכנה תופעה זו בשם

"Jews for cheeses")

בפועל, ההקפדה היתירה גורמת לאי-יכולתם של יהודים רבים לאכול זה אצל זה, או אפילו

זה עם זה. אני תוהה אם גם אנחנו לא היינו צריכים לחשוב בכיוון של חסד כלפי הזולת.

אינני מתכוונת חס וחלילה שבאמת נעבור על מצוות הכשרות. אך אני אצטט רב אותרודוכסי

בארה"ב שאמר לי לפני למעלה מ-40 שנה: "אם חברייך יוצאים למסעדה לא כשרה,

וכל מה שאת יכולה לעשות שם זה לשתות כוס קולה, תשבי איתם ותשתי את הקולה".

בשבילו – כרב אורתודוכסי – להיות מעורב עם הבריות זה גם ערך – לא על חשבון הכשרות,

אלא לצידה. הוא הקדיש כנראה פחות חשיבות לנושא "מראית העין.

ברצוני כעת להביא

שלוש תמונות מהחיים שלי לאחרונה.

התמונות קשורות לנושא ה"מטא-הלכתי" של היחס הראוי בין החוקים על כל

פרטי-פרטיהם לבין משמעויותיהם הרחבות יותר.

תמונה ראשונה: אני מלמדת

קבוצות של נוצרים המגיעים לירושלים מכל קצווי תבל – מלמדת אותם על היהדות וגם על

ישראל. לפני כחצי שנה, ניסיתי ללמד קבוצה מסוימת מה זה מדרש, מה זה משנה, מה זה

הלכה ומשהו על הלוח העברי והחגים. אחד מתלמידיי – קתולי מאוסטרליה – שאל על מה

שהוא הגדיר כ"מתח משונה" ביהדות. כמעט מייד הוא שינה את ההגדרה

ל"ריקוד" בין שני מקומות. המקום האחד הוא, לפי דבריו: אתם היהודים רוצים

לעבוד את ה' בצורה הטובה והנכונה ביותר. אתם רוצים "toget it

right". לכן חשוב לכם

למשל מה המידות הנכונות של סוכה, מתי היא כשרה או פסולה, וכיוצא בזה. אבל, הוא

המשיך: אתם גם משחקים עם היהדות, צוחקים, נהנים.

אני חושבת שכוונתו

בעיקר היתה לכך שלפעמים בעלי המדרש אומרים לנו,"אל תקרא ככה, אלא ככה"

כמו למשל, לא בנייך אלא בונייך. אינני יודעת אם הוא לגמרי מודע למה שאנחנו עושים

בחג פורים או בשמחת תורה. למיטב ידיעותיי, אין עוד תרבות דתית בעולם שהשתוללות

תמימה – דהיינו, ללא אורגיה, מעין פורים – תוירה או פורים-שפיל – זה חלק מהעניין הדתי.

אנחנו עובדים את ה' על ידי כך שעושים צחוק תמים מתורתו, רוקדים איתה, משתוללים

איתה. בהקשר הזה אפשר להביא את הסיפור הנפלא שמופיע במסכת תענית דף כ"ב

ע"א, שבו רבי ברוקא שואל את אליהו הנביא איזה מהאנשים המסתובבים בשוק הם

"בני העולם הבא". אליהו מצביע על שניים שאומרים, "אנשים שמחים אנו ומשמחים את העצובים".

המילה הארמית ל"משמחים" היא "מבדחינן", במקביל

ל"בדחנים", המוּכרים לנו מהפולקלור היהודי. לצחוק ולהתבדח יכול להיות

מעשה דתי.

תמונה שנייה: בסתיו

שעבר הלך לעולמו אדם נהדר שהיה ידיד ועמית שלי בדו-שיח הבין-דתי, האח פרופסור ג'ק

דריסקול ז"ל. ג'ק היה נוצרי אדוק שאהב מאד את היהדות. הוא העריך במיוחד את

אופי השבת שלנו ואת השיטה המדרשית של קריאת טקסטים. כשדיברנו פעם ואמרתי לו

שלפעמים לנו היהודים יש אובססיה עם פרטי הפרטים של ההלכה, עד שמרוב עצים לא רואים

את היער, הוא ענה, "לפחות יש לכם עצים"; בעיניי זה שוב סוג של ריקוד או

מתח בין שני קטבים.

תמונה שלישית

ואחרונה: כבר הזכרתי את המדרש הידוע על בנייך ובונייך. לפני כמעט

שנתיים, צפיתי בטקס פרס ישראל. עלה לדוכן הנואמים מיודענו הפסיכולוג פרופ' מרדכי

רוטנברג. תפקידו היה לברך בשם מקבלי הפרס. הוא נתן פירוש למדרש הידוע הזה. בנים,

הוא טען, הם יורשי העבר. תפקידם לקבל את המסורת מהוריהם ולשמֵר אותה. אך המונח

"בונים" רומז לכך שהם לוקחים את המסורת, בונים עליה, ומעצבים אותה

לעתיד.

אנחנו ירשנו מן העבר

את חוקי הכשרות ואת שאר ההלכות לפרטי פרטיהם. בימינו אנחנו צריכים להיות נאמנים

למסורת אבותינו. עם זאת, לדעתי, עלינו להיות יצירתיים ואמיצים לגבי פירוש ויישום

ההלכה, בתחומים שונים. ארגונים כמו "במעגלי צדק" בישראל והמקבילים לו בחו"ל

כבר מנסים להשפיע על תפיסתנו את משמעות הכשרות לכלול גם את הכשרות של יחסי

עובד-מעביד ואת נושא הנגישות של המסעדה לבעלי מוגבלות פיזית. חידושים אלה הם דווקא

בכיוון של יתר הקפדה. לא תמיד היצירתיות היא בכיוון של הקלות. אך אם ההקפדה היתירה

על הכשרים תביא לאי-יכולתנו לחיות ביחד עם יהודים אחרים, אולי רצוי שנחשוב על כל

הנושא הזה פעם נוספת.

יהי רצון שנזכה

למצוא את האיזון הראוי בחיינו ההלכתיים, ושנרקוד בין הרצינות והצחוק, הדרך הישרה

והעונג, העצים והיער, המסורת והחידוש.

ד"ר דבי וייסמן, חברת קהילת ידידיה בירושלים, מכהנת

כנשיאת המועצה הבין-לאומית של נוצרים ויהודים.

 

 

על אהבה המקלקלת את השורה

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ

וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'.

(ויקרא ט, ו)

 

…כבר היה בימי

משה כיתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה תורה, וכאשר

יבואר בפ' קורח, שזה היה עיקר החטא של ר"ן אנשים, שהיו צדיקים גמורים וחטאו

בנפשותיהם במה שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה' על ידי

הקטורת, אף על גב שלא היה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרון ובניו יקטירו… והנה כבר

ידע משה רבנו שכיתות כאלה מתנוצצות, אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ… בשביל זה

אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה אף

על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך,

אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי תורה בזו התשוקה.

העמק דבר ויקרא ט, ו)

 

הנה זו הנקודה

המבדילה בין יהדות לאליליות; האליליות מבקשת לשעבד את האל בקרבן – למען יעשה את

רצון האדם; ואילו אשי ישראל משעבדים את האדם לעבודת ה' – למען יקבל על עצמו את עול

מצוותיו. משום כך כל הקרבנות עשויים על-פי מתכונת של מצוה; והמקריב נודר לעשות את

המצוה נר לרגליו. משום כך קרבנות הבדויים מלב אדם חותרים תחת אותה אמת, שהקרבן בא

לתת לה ביטוי; הם משליטים סובייקטיביות שרירותית – תחת השמיעה בקול ה' וקבלת עול

מצוותיו.

(הרש"ר הירש ויקרא י)

 

…משמע הכוונה

לעבודת ה' עלולה להפך לרועץ, אם האדם מתכוון לא לעשות חובתו המוטלת עליו, אלא מוצא

דרכים לתת סיפוק לרגשותיו ולדחפיו, גם אם רגשותיו ודחפיו לכאורה טהורים הם. דברים

אלו אקטואליים גם לנו…ולפנינו כאן הצבעה על עניין הפיכתם של דחפים ויצרים

אנושיים לדברים שבקדושה, וניתן לכלול בהם גם את הדחפים כגון: לאומיות, ממלכתיות,

מדיניות, אהבת הארץ, אהבת העם וכיוצא בהם, דחפים הבאים לשם מתן סיפוק לצרכים

ולאינטרסים, וכל זה מהווה כאמור "אש זרה".

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע: עמ' 472)

 

 

'וידֹם אהרֹן' – שתיקה של כאב או של השלמה?

נהפך

לבו כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאָב על בים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי

לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

(אברבנאל ויקרא י, ג)

 

ולא אמר "וישתוק", כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים

"דממה", "שתיקה": "שתיקה" איננה מורה אלא שתיקה

לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות, כמו: אחר שאמר (תהילים קז, כז):

"יחוגו וינועו כשכור", אומר אחר כך "וישמחו כי ישתקו"; אבל דממה

מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות…לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה' שלא

שתק לבד, אלא "וידום", שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר

אחר מידותיו של הקב"ה כלל, אלא צידק עליו את הדין.

(הרב אליעזר ליפמן ליכטנשטיין – "שם

עולם" מובא בעיונים חדשים לספר ויקרא לפרופ' נ.ליבוביץ)

 

 

והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה

הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן

אכזריות בלב, ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה, והנה כל עוף שידרוס

נדע שהוא מאלו הנזכרים, ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר… והנה טעם האיסור

בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה

והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו.

(רמב"ן

ויקרא יא, יג)

 

"זאת החיה אשר תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים

וחגבים, משמע מהראוי לא לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל "דברו אל בני

ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא החידוש.

(מתוך

פירוש "תורת משה" לחת"ם סופר על פרשת שמיני)

 

תלמיד-חכם,

איש רוחני, ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים

ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם רגשי הלב הצלולים. אף- על-פי שהשחיטה, ובכלל

אכילת בעלי חיים, היא מוכרחת עדיין

להיות נוהגת בעולם, מכל מקום ראויה מלאכה זאת להיעשות על-ידי אנשים שלא הגיעו

עדיין למידה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים להיות

פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בעלי חיים

ברברית, ושיכנס בכל העניין הזה של אכילת בשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את

העולם. וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות.

(מתוך אגרות הראיה לרב קוק

זצ"ל, כרך א, איגרת קעח)

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות

פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה,

לזכרו של

חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר,

מכיל

מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו

בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק

השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית

ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות

בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה,

בעברית

ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת

"עוז ושלום"

לעוז ושלום

נתיבות

שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

 

תודה

מערכת "שבת שלום"                  "עוז ושלוםנתיבות שלום