שמיני תשס"ט (גליון מספר 598)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת שמיני

גליון מס' 598 תשס"ט
(קישור לדף המקורי)

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ

 בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

וְלֹא תָמֻתוּ

חֻקַּת עוֹלָם לדֹרֹתֵיכֶם. (ויקרא י, ט)

 

 

יין ושכר אל

תשת וגו'. סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין

כי אם לנחם בו האבלים (עירובין סה) ויחשוב אהרן

שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך

שכרות, ורש"י פירש על 'וידום אהרן' שקיבל שכר על שתיקתו שנתייחד לו לבדו דיבור

זה, רמז כאן שנקרא שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך, על כן נתיחד

אליו הדיבור להורות לו שלא יהיה כל כך שיכור עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אלא יהיה

כל זמן מיושב בדעתו עד שיוכל להשיב, ז"ש 'וידבר ה'

אל אהרן לאמר' במלת לאמר

חתם לו כל הענין, לומר לך שיהיה מוכן תמיד לאמר ולהשיב למלך ברוך הוא וכל מצוה זו באה לו בזכות 'וידום אהרן'.

 (כלי יקר שם,

שם)

 

…אין מדובר

כאן בשכרות גמורה, אלא בחשש סביר לערפול צלילות הדעת. משום כך, השותה יין ושכר אסור

לו לעבוד במקדש, להורות הלכות מקדש ולפסוק הלכה למעשה. כי לא תחום של התרגשות הנפש

והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח – הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי

המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, ומסיק

מסקנות נכונות, והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו – רק הוא עשוי להדריך את צעדינו

להגשים במעשינו את מצוות ה'. בני אהרן מתו, מתוך שהלכו אחר התרגשות לבם, ומכאן הלקח

לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי התורה

ומקיימיה… מורה ההוראה בישראל חייב להיות תלמיד חכם

כל ימיו.

 (הרש"ר הירש, שם שם)

 

איזו חדשנות דתית רצויה?

אביעד סטולמן

בפרשתנו מסופר על מותם

המצמרר של בני אהרן, נדב ואביהו, במועד החגיגי, יום

שמיני למילואים. הפסוקים תמציתיים, אולי אפילו שיריים, ואינם מוסרים מידע רב על האירוע

וסיבותיו. עונשם החמוּר של בני אהרן, בוודאי ביחס לעבירה שלכאורה אינה אלא חריגה קלה

מסדרי העבודה, מעורר את השאלה: מה הייתה מהות חטאם, שבעטיה נשרפו חיים? דמיונם של מפרשים

ודרשנים הוצת בעקבות שאלה זו, ואלו העלו קשת של אפשרויות שונות ומגוונות. וכך הוא טבעו

של דבר, שבמקום שמקצר המקרא מאריכים הדרשנים והמפרשים, ותילי תילים של אפשרויות מועלות,

על דרך פשט ועל דרך דרש.

יש שניסו למצוא רמזים בפרשה

עצמה, או לכל הפחות בסמוכות לה, למהות חטאם של בני אהרן. בהתאם לכך העלה ר' ישמעאל

את האפשרות כי שתויי יין נכנסו בני אהרן למקדש. אחרים ייחסו להם עבירות שלגביהן רמזה

התורה כי העובר עליהן הוא בן מוות, כגון כניסה למשכן בלא רחיצת ידיים ורגליים, או עבודה

ללא ביגוד מתאים. ואף הרחיקו לכת ושיערו כי חטאם היה שלא היו להם בנים, או שלא נשאו נשים. יש שייחסו להם עבירות מסוג אחר, שהורו הלכה בפני משה רבם,

ויש אומרים על שהיו מהלכים ואומרים "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג

שררה על הציבור?" ויש אומרים שבעוון העגל שעשה אהרן נחתם דינם. ועוד כהנה וכהנה,

ולא נמנם כרוכל.

אולם

דומה כי אין צורך לחפש טעמים מעבר למפורש בפסוקים כי בני אהרן נענשו מכיוון שהקריבו

"לפני ה'- 'אש זרה' – אשר לא צוה אתם". כך אף

מסתבר מן האמור בשני המקומות הנוספים, בספר במדבר (ג, ד;

כו, סא), בהם

נזכר חטאם של נדב ואביהו. החטא הוא אפוא בהבאת אש זרה, פעולה המנוגדת לציווי, ותו לא. מתוך הבנה מעין זו, ומתוך נקודת מבטו האישית על בני דורו ועל תנועת

הרפורמה, כתב רש"ר הירש, את הדברים הבאים:

אין דבר, אין פרט בכל פרשת

הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי; …קרבת הא-להים שהאדם רוצה

להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול הא-להים, על ידי עשיית רצונו

וקבלת עול מלכותו… קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד

לשרת לפני ה' לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות

א-להיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו… קרבנות שאדם בודה מלבו הן לפי זה

ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מלבם

בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח, אשר רק הציות והמשמעת לקדוש

ברוך הוא יכירם מקומם… לא בדרכי פולחן חדישים לפי האופנה כי אם בהגשמת רצון בוראו

דבריו של ר' שמשון רפאל

הירש מזכירים בתוכנם את גישותיהם של שני הוגים אורתודוקסים במאה העשרים פרופ' ישעיהו ליבוביץ והרב יוסף דב סולובייצ'יק,

שהדגישו בדרשותיהם ובמאמריהם את הפן ההטרונומי שבקיום המצוות.

לדעתם, לא רק שאין כל משמעות דתית לחדשנות טקסית אישית, אלא שהיא פסולה בתכלית. עבודת

ה' משמעה ציות מדוקדק לצו ההלכתי, ללא שינוי וחדשנות הנובעים מתפיסת עולם דתית מסוימת

כיוון תיאולוגי זה המושתת

על קריאה מדוקדקת בטקסט המקראי גורסת אפוא כי יש להתנגד לחדשנות דתית שאין מקורה בציות

לצו ההלכתי המדוקדק. אולם המעיין בהמשכה של פרשת השבוע מוצא כי פרשת מותם של נדב ואביהו

אינה מציגה כי אם תמונה חלקית לגבי סוגיה זו. לאחר מותם של נדב ואביהו ציווה משה את

אהרן, אלעזר ואיתמר כיצד לטפל בקורבנות השונים. בתוך כך גילה משה כי שעיר החטאת שֹורף,

ועל כך בא בטרוניה עם אלעזר ואיתמר: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, כי קדש

קדשים הִוא, ואֹתה נתן לכם לשאת את עוֹן העדה לכפר עליהם

לפני ה'?" מכאן אנו למדים כי גם אלעזר ואיתמר, בני אהרן הנותרים, ואולי אף אהרן

עצמו, נהגו בניגוד לציווי, והחליטו מדעתם, כי יש לשרוף את החטאת, ולא לאוכלה. גם לאחר

מותם המחריד של אחיהם, שלכאורה ארע בגלל שלא צייתו בדקדקנות להלכה, בכל זאת התירו לעצמם

לחרוג מן הצו ולנהוג על פי תפיסתם. ומה הייתה טענתם? "הן היום הקריבו את חטאתם

ואת עֹלתם לפני ה', ותקראנה אֹתי כאלה ואכלתי חטאת היום – הייטב בעיני

ה'?!". באופן מפתיע, קיבל משה את הסברו של אהרן "וישמע משה – וייטב בעיניו".

נמצאנו למדים כי אהרן,

ואפילו משה רבינו, לא נרתעו מחדשנות דתית, המוּנעת על ידי

השיקול "הייטב בעיני ה'?". מכאן ניתן ללמוד כי

שיקולים הלכתיים סובייקטיביים, כל עוד הם נובעים ממניעים טהורים – אינם פסולים בתכלית,

ובנסיבות מסוימות הם רצויים. טיעון דומה העלה בזמנו ישעיהו ליבוביץ כשהסביר את תמיכתו

בשינויים בהלכה בענייני מעמד האשה. בניגוד להתנגדותו לשינויים

ברוח הרפורמה, תמך ליבוביץ בשינויים בתחום מעמד האשה, בטוענו

כי אלו מטרתם להגן על ההלכה ולשמֵר אותה במציאות ההיסטורית העכשווית.

פרשנות זו לשני המעשים

המתוארים בפרשת השבוע, מרמזת על המתח המתמיד בין מסורת לחדשנות, בין פסיקה המושתתת

על מקורות הלכתיים אובייקטיביים לבין פסיקה המושתתת על פרשנות סובייקטיבית של ההלכה

והמציאות. דיונים רבים הוקדשו בשנים האחרונות למתחים אלו על ידי אלו העוסקים בפילוסופיה

של ההלכה, אולם אפשר שניתן לדון בנושא מתוך ניתוח המעשים המופיעים בפרשתנו.

מה היה ההבדל בין פעולתם

של נדב ואביהו לזו של אלעזר ואיתמר? מתוך תשובתו של אהרן למשה, למדים אנו כי אלעזר

ואיתמר התייעצו עם אביהם ורק אז החליטו כי עדיפה שריפת שעיר החטאת מאכילתו. מכאן נרמז

כי נדב ואביהו הזדרזו להביא אש זרה, מבלי שהתייעצו עם אהרן אביהם. פעולת הראשונים לא

הייתה מושרשת במחשבה עמוקה, אלא דווקא ברגש עז והתלהבות קודש, ואילו האחרונים התלבטו

כיצד לנהוג בשעיר החטאת, והתייעצו עם אביהם, ורק לאחר שיקול דעת, הכריעו כי עדיפה שריפת

החטאת מאכילתו. אם כנים דברינו, הרי שההבדל בין שתי הפעולות הוא שהראשונה הייתה רגשנית

ואילו השנייה מושכלת.

המערכת ההלכתית, כמו כל

מערכת משפטית מסודרת, נותנת בידיו של הפוסק, כלי משוכלל המצרף את שיקול דעתו. מערכת

זו היא המחסום בפני פעולות שאפשר שתואמות הן את הרגש הטבעי, אך אינן תואמות את רוח

החוק. הדרישה המסורתית הניבטת מכל דף גמרא כי כל הכרעה הלכתית זקוקה לנימוק משכנע ולביסוס

על סברה קוהרנטית היא שמעניקה להלכה את כוחה. הדיון ההלכתי הוא שמעניק להלכה את אופיה האובייקטיבי, ואם תרצו, את אופייה ההטרונומי.

שיקולים סובייקטייבים רצויים הם, אולם עליהם לעבור בכור

ההיתוך ההלכתי.

ומכאן ניתנת לנו רשות לעבור

לעניין שלישי בפרשתנו, שאף הוא מתקשר לאמור לעיל. כוונתי לאמור להלן בפרשה, פעמיים(!):

"והייתם קדשים – כי קדוש אני". האדם נדרש להיות קדוש, מפני שהא-ל עצמו הוא

קדוש: האדם נדרש לחקות את הא-ל. במשנה תורה, הלכות דעות, פרק א, הסביר הרמב"ם,

כי חיקוי פעולות הא-ל משמעו הליכה בדרכים מאוזנות מבחינה נפשית. הרמב"ם תרגם את

התובנה הפילוסופית האריסטוטלית שחייבה הליכה בשביל הזהב, לשפת ההלכה, בקובעו: "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים".

ומה הוא המקור למצווה זו? "שנאמר 'והלכת בדרכיו', כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום,

אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש".

דבריו של הרמב"ם קשים

להבנה שכן הקשר בין חיקוי תכונותיו של הא-ל, "חנון", "רחום" וכדומה

להליכה בשביל הזהב אינה מבוררת. תשובה לקושי זה ניתן למצוא במורה הנבוכים (א, נד), שם הסביר הרמב"ם כי מעשי הא-ל אינם נובעים

מתוך נטייה נפשית ורגשנות, שהרי "נעלה הוא מכל חיסרון, כן המעשׂים כולם הם מעשׂים

הדומים למעשׂים הבאים מבני-האדם מתוך היפעלויות ונטיות נפשיות,

והם באים מלפניו יתעלה לא מתוך עניין נוסף על עצמוּתו כלל…". ועל כן, טוען הרמב"ם:

[ו]ראוי למנהיג המדינה אם הוא נביא להידמות בתארים אלה, ושמעשׂים אלה

יבואו מצִדו מתוך חישוב ובהתאם למה שראויים לו, לא מתוך היגררות גרידא אחרי ההיפעלות, ולא ישלח רסן הכעס, ולא ייתן להיפעלויות

מקום אצלו, שהרי כל היפעלות רעה. אלא עליו להישמר מפניהן

ככל שאדם יכול. ואז הוא יהיה לפעמים רחום וחנון כלפי אנשים מסוימים לא מתוך רוך וחמלה

גרידא אלא בהתאם למה שמתחייב. הוא יהיה לעתים נוטר ונוקם ובעל חמה כלפי אנשים מסוימים

בהתאם למה שראויים לו. מכיוון שתכלית מעלת האדם היא להידמות אליו יתעלה במידת היכולת,

כלומר, שנדמה את מעשׂינו למעשׂיו, כפי שהסבירו בפירוש לקדֹשים תהיו לאמור: "מה

הוא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום".

כלומר, ההידמות לא-ל אין

משמעה להיות חנון או רחום דווקא, הרי לעתים הא-ל הינו נוקם ובעל חמה. ההידמות הנה לאופן

הפעולה הא-להי המאוזן, המושתת על מחשבה ולא על היגררות אחר

הרגשות: "ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שׁם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון

אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם" (הלכות דעות). התפיסה שהאדם נדרש לפעול על פי קריטריונים שכליים ולא מתוך

רגשנות, מבוארת היטב, אמנם מזווית אחרת, בפרק השני של מורה הנבוכים, בפרשנות לחטא האדם

בגן עדן, ולא כאן המקור להרחיב בכך. ואין ספק שאלו מן הדברים שעומדים בתשתית תפיסת

עולמו הדתית של הרמב"ם.

חטאם של נדב ואביהו, היה

לפי הפרשנות המוצעת לעיל, תוצאה של פעולה פזיזה ובלתי מחושבת. לא החדשנות היא שעמדה

בבסיס חטאם, אלא פעולתם שלא הייתה מבוססת על מחשבה, אלא על היגררות אחר רגשנות ונטייה

נפשית להתלהבות. חדשנות דתית ראוי לה שתבוא רק לאחר צירופה בכור המחשבה והעיון ההלכתי

ואז בוודאי תיטב בעיני ה'.

מחבר הדרשה שוהה

בגלות טקסס

 

 

בין שואה וזיכרון לעצמאות

הרהורים מענייני דיומא

ימים אלו של "ספירת העומר", בין פסח לעצרת,

מוזכרים במסורת התלמודית כימי פורענות , בהם נוהגים אנו מקצת מנהגי אבלות לזכרם של

תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. במסורת המאוחרת יותר, התווספו

לזיכרון הפורענויות הראשונות "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם", כאשר

תפילת אב הרחמים נהוגה בשבתות אלו גם בשבתות בהן מברכים את החודש. גם ההשמדה של חלק

גדול מיהדות אירופה בתקופת השואה התרחשה בעונה זו.

המסורת המקראית המקורית רואה דווקא בימים אלו ימים

של התעלות, של שמחה ושל תקווה המצוינים על-ידי המצווה של ספירת העומר. ימי הספירה הם

גם הימים בין חג הפסח, המציין את יציאתנו מעבדות לחירות לבין זמן מתן תורתנו והספירה

מייצגת את הגעגוע להשלמתה של החירות הפיזית על-ידי החירות הרוחנית ("שאין לך בן

חורין אלא מי שעוסק בתורה").

יש כאן, אם כן, מתח דיאלקטי בין הרובד הקדום והמקורי

של תקופה זו לבין זיכרון האירועים הקשים שאנו נוהגים לציין בימים אלו.

דומני שאנו נתקלים במתח זה, גם כאשר אנו מציינים

תוך שבוע את יום הזיכרון לשואה, את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובצמוד אליו את

יום העצמאות למדינת ישראל.

ערבוב זה של עצב ושמחה הוא מסימניו הבולטים של ההיסטוריה

היהודית והוא מוצא את ביטויו במנהגים רבים : אכילת ביצה בליל הסדר, כזכר לחורבן, שבירת

הכוס על-ידי החתן בחופתו וגם הביטוי "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" מבטאים

בצורה נאמנה את הפרספקטיבה היחסית הנדרשת , וכפי שאומר זאת הרמב"ם לגבי מצוות

הסוכה "שנזכור תמיד את ימי הרעה בימי הטובה".

עיקרון זה של ראייה מורכבת ומאוזנת הוא מנכסי צאן

הברזל של המסורת היהודית, כי הרי אין דרך להתמודד בצורה שפויה עם העליות והמורדות בחיינו

האישיים, הקהילתיים והלאומיים, אם ניכנע באופן מוחלט ובלעדי לתחושות ההווה ונתעלם מהעבר

ומאפשרויות השינוי בעתיד.

הדברים נכונים וחשובים בכל שנה ושנה, אך דומני שבשנה

קשה זו הם מקבלים משמעות רלוונטית ביותר.

השואה האיומה שעברה על דור הורינו וסבינו היוותה

נקודת מפנה ומשבר בחיי העם היהודי ובחיי האנושות כולה. אפילו עצם הצורך שיש ל"מכחישי

שואה" למיניהם בהכחשה ובטשטוש העובדות מעיד על הקושי העצום להתמודד עם הזיכרון

הקשה והמפלצתי.

יהודים רבים שנעקרו ממקומם, שאיבדו הורים, בני זוג,

אחים וילדים, ושנתקלו בצורה כה אכזרית באבדן צלם א-לוהים ואדם, איבדו את אמונתם בא-ל

טוב ומיטיב ושאלו את עצמם שאלות קשות ונוקבות.

גם ברמה ציבורית, אנו נתקלים בשתי תגובות מנוגדות:

         

מחד

גיסא, קיימת נטייה אצל חלק מבני עמנו שהתאכזבו מהמוסר האנושי ומאומות העולם, להצדיק

כל דבר שנעשה בשם העם היהודי, וזאת מכיוון שהשואה לימדה אותנו שאנחנו חייבים להיות

חזקים ושאיננו יכולים לסמוך על אף אחד.

         

מאידך

גיסא, פיתחה השואה אצל חלקים מאתנו תחושה עמוקה של אמפתיה כלפי הסבל האנושי של כל אדם

ואדם וכאשר אנשים אלו אומרים "לעולם לא עוד", כוונתם היא שהשואה לימדה אותנו

שאסור לתת לאף אדם להתעלל באדם אחר, ושאסור לאף עם להתעלל בעם אחר.

ייתכן כי הצמידות הקשה והמורכבת בין ימי הזיכרון

לשואה ולחללי המלחמות לבין יום העצמאות,מחייבת אותנו למציאת האיזון בין הזדהותנו העמוקה

עם הגורל היהודי לבין האתגר הקשה של יצירת חברה צודקת ומוסרית, המכבדת כל אדם שנברא

בצלם "ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".

פנחס לייזר, עורך