שמיני תשס"ח (גליון מספר 542)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמיני

גליון מס' 542 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר

צִוָּה ה' לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה

אֲדֻמָּה תְּמִימָה

 אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא

עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (במדבר

יט, ב)

 

 

ויקחו אליך פרה אדומה – לעולם היא נקראת על שמך, המעלה בזה היא

מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה; לפיכך תלה הכתוב במשה שהוא עשאה, כי הוא

היודע דבר על אמתתו.

 (רש"י שם, שם)

 

…אמנם

אמרו עוד במדרש רבה (ויקרא פרשה כ"ה), מיוסדים על אדני

פז, 'אלו פרשיותיה של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם', אם כן יש לבאר הסמיכות

פרשת פרה לפרשת קֹרח. והעניין כבר ביארנו בפרשת קֹרח, שהר"ן

(250) איש חטאו במה שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה, ומזה הגיעו להריסות

התורה ועשו מחלוקת בישראל, וסמוך עניין לה עסק פרה שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה,

ומשום הכי כשר בה טבול יום ואונן כאשר יבואר לפנינו, והצדוקים לא הודו לזה והשתדלו

לעשותה במעורבי שמש, והקפידו חכמים על זה עד שפעם אחת נעשית במעורבי שמש ונפסלה

ושפכו את את העפר, כדתניא בתוספתא פרה, ואמרו שם הטעם 'שלא יוציאו לעז על

הראשונות', והטעם הלז אינו מספיק כל כך בדבר הזה שלא נעשה אלא בגדולים ואחת

בכמה שנים, אלא היה בזה עוד טעם כמוס ודבש תחת לשונם, ןהיינו משום שהצדוקי רצה

להנהיג קדושה בעניין שאינו אלא טהרה, וזהו הריסות הליכות הדת בכמה עניינים

שבתורה, על כן נכתבה סמוך לפרשת קֹרח.

(העמק דבר

שם, שם)

 

בין שתיקה לאכילה

משה מאיר

במרכז פרשת שמיני,

מצוי תיאור מות בני אהרון:

ותצא אש מלפני ה'

ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ויקחו

בני אהרון נדב

ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה

אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'.

במבט ראשון נראה כי

הסיבה למותם היא הקרבת האש הזרה, אלא שמבט שני מעלה פקפוקים. הרי מטרת האש היתה

הקרבה לה', ולכן החטא אינו נראה חמור עד כדי שיוביל למיתה. חכמים ביטאו תמיהה זו

במדרש ויקרא רבה:

משל למלך שהיה לו בן

בית נאמן, ומצאו עומד על פתח החנויות, והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר

תחתיו. ואין אנו יודעים, מפני מה הרג את הראשון? אלא ממה שהוא מצווה את השני ואמר

לו: אל תיכנס בפתח החנויות, אנו יודעים שמתוך כך הרג את הראשון.

כך 'ותצא אש מלפני ה'

ותאכל אותם', ואין אנו יודעים מפני מה מתו. אלא מפני שהוא מצווה את אהרון ואמר לו

– 'יין ושכר אל תשת' אנו יודעים שלא מתו אלא מפני היין.

חכמים סברו שהסבר האש

הזרה אינו מצדיק את המיתה. מתוך הציווי שבא בסמוך – איסור לכהנים

לשתות יין – הסיקו שבני אהרון היו שיכורים ולכן נענשו. כשלא יודעים – ההשערות

פורחות. מאחר שאין ידיעה מדוע מתו בני אהרון, אין לקורא ברירה אלא להתרכז בתגובה

של אהרון למות בניו:

ויאמר משה אל אהרון:

הוא אשר דיבר ה' לאמר: בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וידום אהרון.

משה אומר לאהרון דברים

סתומים, מהם עולה כי מחד גיסא מעלת הבנים המתים היתה גדולה – קרובי, ומאידך גיסא

היה צורך להמיתם למען כל העם. את הדממה של אהרון אפשר להבין באחת משתי דרכים: או

כהסכמה לדברי משה, או כאי הסכמה אך בחירה בשתיקה סטואית כיוון שהמיתה היא מחוץ

למרחב החירות והאפשרות של האדם.

ויאמר משה אל אהרון

ולאלעזר ולאיתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו

ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה.

משה מצווה על אהרון

והבנים הנותרים שלא לנהוג מנהגי אבילות, תפקידם מחייב להמשיך בעבודה כאילו לא קרה

דבר. הכאב יבוא לידי ביטוי על ידי יתר חברי הקהילה, שאינם מחוייבים בעבודה. אהרון

ובניו מצייתים, אך יתכן שהם מעניקים משמעות שונה לאי פריעת הראשו ולאי פרימת

הבגדים. ייתכן שבתודעתם אלה מצטרפים לשתיקה, אף כאן ויתור סטואי על ביטויי כעס

ואבל. במקום שיש מוות שרירותי, אין מקום להביע כעס. כעס ואבל מופיעים במקום שיש

משמעות.

ואת שעיר החטאת דרוש דרש

משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמור: מדוע לא אכלתם

את החטאת במקום הקודש, כי קודש קודשים היא, ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר

עליהם לפני ה'… וידבר אהרון אל משה: הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה',

ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום?! הייטב בעיני ה'?! וישמע משה, וייטב

בעיניו.

משה ממשיך בקו שהתווה,

העבודה צריכה להימשך. כשם שלא פרעו הכהנים את ראשם ולא פרמו את בגדיהם, כך הם

יאכלו את בשר הקורבן כבכל עת. אהרון קיבל את צו אי פריעת הראש ואי פרימת הבגדים,

אך מסרב לצו האכילה. מדוע?

השיער והבגדים שייכים

למעטפת החיצונית של האדם, התגובה הסטואית של האב והאחים מותירה אותם שלמים. כך גם

השתיקה, אי הוצאת הקול מן הפנים החוצה. שמירת החלל החיצון בשלמותו ובשתיקתו,

משחררת את החלל הפנימי. איש לא יודע מה מתחולל בלב, האם הוא משלים או מוחה. האכילה

היא הכנסת המאכל אל החלל הפנימי. עד כאן. אהרון תובע את ריקנות החלל הפנימי, בכדי

להותיר אותו כחלל פנוי. לא אוכל את הבשר כמידי יום, ומה שמתחולל בחלל הפנימי לא

יתגלה למשה. משה לא יֵדַע אם אהרון מקבל את הדין בהשלמה, או כועס ובוכה בליבו

פנימה.

 

 

'וימת נדב ואביהוא

לפני ה' בהקריבם אש זרה' (במדבר ג, ד): מר רבי

יוחנן: וכי לפני ה' מתו? אלא, מלמד שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהם

של צדיקים מסתלקין מן העולם בחייהם.

(תנחומא אחרי מות סימן ו)

 

"אש זרה אשר לא צוה אותם" – רגשות וספונטאניות בעבודת ה'

"אף הם

בשמחתם – כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבתם: "ויקחו איש

מחתתו"

(ספרא כד)

 

אין עבודת

ה' עניין של התלהבות רגעית, אפילו לא של מסירות נפש לשעתו, אלא של קבלת עול

מלכות שמים, עול תורה ומצוות. לרבים נראית ההשתעבדות הזאת למצווה (בניגוד לעבודה

ספונטאנית בהתאם להרגשה ולטעם הסובייקטיבי), כעשייה של "מצוות אנשים

מלומדה", ואין לדעתם גנאי גדול מזה. ואולם דברי ה"ספרא" מראה שדוקא

רצונם הבלתי מרוסן של בני אהרן להעפיל אל על היה עוונם.

(מתוך עיונים

חדשים לספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

האמונה

המתבטאת במצוות המעשיות, בעבודת אלהים, איננה ענין שנועד לתת ביטוי ופורקן לרגשי

האדם, אלא משמעותה שהאדם מקבל עליו מה שבמסורת שלאחר המקרא נקרא עול

מלכות שמים ועול תורה ומצוות. האמונה מתבטאת במעשים שהאדם עושה מתוך ידיעת

חובתו לעשות אותם, ולא מתוך דחף עצמי – גם כשהוא מכוון לעבודת אלהים, אבל

מבטא סיפוק שהאדם נותן לעצמו על-ידי העבודה הזאת. זו אש זרה. ואלה שעשו את

הדבר הזה, הכהנים הראשונים אחרי אהרן, ועשו זאת בקודש, נידונים כאילו עבדו

עבודה זרה.

ובזה יש

מוסר-השכל גדול מאד לכ הדורות: לא להפוך את עבודת אלהים למתן פורקן לדחפים

של האדם, שאותם הוא מלביש, אולי בכנות, בדמות עבודת אלהים.

(מתוך הערות

לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)

 

הנה זו

הנקודה המבדילה בין יהדות לאליליות; האליליות מבקשת לשעבד את האל בקרבן – למען

יעשה את רצון האדם; ואילו אשי ישראל משעבדים את האדם לעבודת ה' – למען יקבל על

עצמו את עול מצוותיו. משום כך כל הקרבנות עשויים על-פי מתכונת של מצוה; והמקריב

נודר לעשות את המצוה נר לרגליו. משום כך קרבנות הבדויים מלב אדם חותרים תחת אותה

אמת, שהקרבן בא לתת לה ביטוי; הם משליטים סובייקטיביות שרירותית – תחת השמיעה בקול

ה' וקבלת עול מצוותיו.

(הרש"ר הירש ויקרא י)

 

"מאכלות אסורות": הביצה והתרנגולת

בפרשה

שלפנינו אין זכר לרעיון, שעם ישראל ישמור את החוקים האלה כדי שייבדל מתוך העמים

האחרים; אדרבה, כאן נאמר להֵפך, שמכיוון שה' הבדיל את עם ישראל מן העמים האחרים,

הרי הוא מחויב לקיים את המצוות שניתנו לו מה' ושבאו להורות ולהבדיל בין הבהמות

הטהורות לטמאות, כמו שהוא מחויב מתוך אותו הטעם לשמור גם מצוות אחרות שניתנו לו.

יש גם לשים לב לכך, כי אמנם התורה מזהירה ויקרא

י"ח, ג) בדברים מפורשים להישמר ולהיזהר ממעשי המצרים ומנהגיהם, אבל לא

כדי להיות שונים מהם על-ידי סימנים חיצוניים, אלא משום שמעשיהם של אותם

עמים היו מתועבים ומנהגיהם משוקצים. (יקרא י"ח,

כ"ד ואילך; ויקרא כ, כג ואילך).

(מתוך פירוש הרב דוד הופמן על ויקרא; מובא ב"עיונים חדשים

בספר ויקרא" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

אמנם

המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל

יזכור בהם שקוץ, כאמרו 'שקץ הם לכם', 'לא יאכלו שקץ

הם', 'שקץ הוא לא יאכל', 'לא תאכלום כי שקץ הם'.

(ספורנו ויקרא יא, ב)

 

…וידוע כי

הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו

סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל

יבין.

(אבן עזרא

ויקרא יט, כג)

 

"וזאת

החיה אשר תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים וחגבים, משמע מהראוי שלא

לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל: "דברו אל בני ישראל לאמר: "זאת החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא

חידוש.

 (מתוך פירוש "תורת משה" לחת"ם סופר, מובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ב,עיונים

חדשים בספר ויקרא, עמ' 127)

 

בקרבתם לפני ה' וימותו…

לזכרם של תלמידי ישיבת מרכז הרב

שנרצחו בבית המדרש

לפני קצת

יותר מארבעים שנה, ב"זמן אלול", עוד לפני עלייתי ארצה, למדתי בישיבת

מרכז הרב. בימים אלו, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, היתה בארץ תחושה של התרוממות

רוח. אמנם, לא נשמעו עדיין קולות של "אף שעל" והכרוז "לא

תגורו" האוסר החזרת שטחים טרם פורסם.

למרות שהתקופה

בה שהיתי בישיבה היתה קצרה, אני זוכר את הלימוד ואת

הימים הנוראים בשנה זו כחוויה חשובה ומשמעותית.

ככל שעברו

השנים, גברה אצלי ההרגשה שאיני מסוגל לחזור לישיבת מרכז הרב; בשנים הראשונות אחרי

עלייתי ארצה, יכולתי עוד לחגוג את יום העצמאות ואת יום ירושלים עם תלמידי הישיבה

ורבניה. אך, הדרך הרוחנית השונה יצרה מרחק ביני לבין הישיבה; איני מחשיב עצמי היום

תלמיד ישיבת מרכז הרב. רבניה אינם רבותיי וההדגשים שלהם בעבודת ה' שונים משלי

במובנים רבים. צר לי עוד יותר על הקצנה לאומנית אצל חלק מבוגרי הישיבה, שהשפיעה על

הכיוון הכללי של החינוך הדתי-לאומי בארץ ועל ההתרחקות מהחברה הישראלית הכללית.

יחד עם זאת,

כאשר נכנס מחבל להיכל ורצח שמונה בחורים באמצע לימוד, הרגשתי שכל אחד מאתנו יכול

היה להיות שם ובמובן מסוים גם אני הייתי שם.

דומני

שדבריו הכנים והמרגשים של הרב וייס, ראש הישיבה לצעירים, הזכירו באצילותם את דברי

הרשב"ם על תגובתו של אהרן למות בניו. כידוע, הרשב"ם מפרש את המילים

"בקרובי אקדש" כהנחיה לאהרון ולבניו וכציפיה להמשיך את העבודה, למרות

רגשות האבל. הרב וייס ביטא בצורה אנושית ביותר את הכאב ואת האיפוק הנדרש מאדם

השואף לקדושה.

כאשר נהרגים

ילדים או אזרחים חפים מפשע, קיימת נטיה מובנת לכעוס, להאשים, וקיים גם הדחף לנקום.

היו גם ביטויים לרגשות ולדחפים אלו.

העובדה

שאולי איננו מבינים את הסיבה, ולכן נוח לנו להטיל את האשמה על מי שחושב אחרת

מאתנו. היו ביטויים לנטיה זו מימין ומשמאל; מובן שכך וחבל שכך.

הרשב"ם

והרב וייס מלמדים אותנו אולי שאין מקום להאשמות הדדיות או להאשמת האל; יש מקום

לכאוב את הכאב, ואולי יש גם מקום למצוא בעולמם של אנשי אמונה את המקורות לאהבת אדם

שנברא בצלם אלוקים וכדברי חז"ל (אבות דרבי נתן כ"ג):

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהבו".

פנחס לייזר – עורך