שמיני תשס"ז (גליון מספר 492)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמיני

גליון מס' 492 תשס"ז
(קישור לדף המקורי)

אַךְ

אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה

אֶת

הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס

 טָמֵא הוּא לָכֶם. (ויקרא

יא, ד)

 

 

'מכל הבהמה הטהורה …'

ר' יודן בשם ר' יוחנן ור' ברכיה בשם רבי אליעזר,

ור' יעקב דכפר חנין בשם ר' יהושע בן לוי: מצינו שעיקם הקב"ה שתים ושלש תיבות בתורה,

כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו, הה"ד 'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה

איש ואשתו', ומן הבהמה הטמאה אין כתיב כאן, אלא 'אשר לא טהורה היא'.

א"ר יודן ב"ר מנשה: אף כשבא לומר

להם סימני בהמה טמאה, לא פתח להם אלא בסימני בהמה טהורה (ויקרא יא)

את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן, אלא 'כי מעלה גרה' (ויקרא י"א)

את השפן כי איננו מפריס פרסה אין כתיב כאן, אלא 'כי מעלה גרה' (שם) ואת החזיר כי איננו מעלה

גרה אין כתיב כאן, אלא 'כי מפריס פרסה הוא'. (בראשית רבה לב, ד)

…ואין הטעם לשמירת הבריאות, כי אמנם

בשר הגמל הוא טוב לבריאות, והוא חביב מאד לאנשי המזרח…

הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל

מקום ובכל זמן לתיקון המידות, וזה משני הצדדים. האחד, כי המצוות האלוהיות שהאדם

שומר הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר ציווה המצוות ההן, וזכרון האל וזכרון

השגחתו וזכרון השכר והעונש, כל זה מתג ורסן העוצר ומונמע התאוות מהתגבר על האדם,

וקובע בלבו יראת האלהים בלתי יחטא. והצד השני הוא כי אין תחבולה לאדם להתגבר על

יצרו ולמשול ברוחו אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק וכטעם

'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו' (איכה

ג, כ"ז).

(שד"ל)

 

 

"וידם אהרון"

רמי

פינצ'ובר

 

(בגיליון

"שבת שלום" תשס"ה, דן פרופ' נחם אילן בנושא והציג את ההיבטים

הלשוניים ואת המסורות של תרגום אונקלוס למילה "וידם". ואני מבקש לנסות

ולהבין את המתחולל בנפשו של אהרון מתוך הכתובים ובעקבות החכמים לדורותיהם).

פסגת

הטכס הכוהני בחנוכת המשכן, היתה ברכת הכוהנים המשותפת של האחים משה ואהרון (ברגע סיום תפקידו של משה ככהן החונך והעברת התפקיד לאהרון), כנאמר: "ויבא משה ואהרון אל

אהל מועד ויצאו ויברכו את העם" (ויקרא ט' 23). זאת ניתן ללמוד מכך שיחד עם הברכה מתגלה השכינה בכל הדרה,

שנאמר: "וירא כבוד ה' אל כל העם" (שם) . "כבוד ה'" נראה לעם כ"הילה וזוהר אלוהיים הבוקעים מתוך מעטה

אש" (ראה האברבנל בפירושו לשמות כד

17 "ומראה כבוד ה'" עמ' שסב וווינפלד: "האל הבורא בבראשית א'

ובנבואת ישעיהו השני" בתוך: תרביץ לז' עמ' 131),

אולם העם עדיין לא מבין את מראה עיניו והוא זקוק לביטוי ברור ומוחשי יותר, לנוכחות

אלוהית על פני האדמה וזו מתבטאת מיד בפסוק: "ותצא

אש מלפני ה' ותאכל על המזבח…". ההילה

הזוהרת מתפרצת לפתע במעין "סערת שמש" ורק אז, העם מתחיל להבין את גודל

השעה, שנאמר: "וירא העם וירונו"

ואחר כך: "ויפלו על פניהם".

תחילה ה"גיל" ומיד לאחריו "הרעדה". הנפילה על הפנים – היא

הביטוי המקסימלי של כניעת בני אנוש בראותם את השכינה, ממש כפי שאירע בהתגלות האל

למשה בהר סיני, "ויקד ארצה וישתחו"

(שמות לד' 8) .

אך

האירוע לא מסתיים כאן, כי מכיוון שניתנה לאש רשות לצאת "מלפני ה'", האש העושה את דבר

האל, אינה מסתפקת בקורבנות הבהמה שעל המזבח וברגע שהיא מזהה אש אנושית זרה ושמא

ככעס מול חוסר ההבנה האנושית את גדולת הבורא, האש האלוהית יוצאת שוב ומחפשת קורבן

משמעותי יותר, חשוב יותר, מכאיב יותר, והיא פוגעת במקריביה – נדב ואביהו (שכנראה

כמו העם אינם מבינים את משמעות עוצמת "כבוד

ה'") – ואכן התורה נוקטת באותה מטבע

לשון: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם

וימותו לפני ה'".

שילוב

הרינה עם היראה והאסון, מאפיינים את רגע השיא, שבו השמחה נמחקת ביגון ועצב.

ולכאורה נראים דבריו של רוזנצווייג הטוען, כי מצד אחד האל "דורש את הסימנים

הנגלים, את הקורבנות והתפילות המוגשים לשמו…" ובנשימה אחת כמעט הוא מואס

בשניהם "…והקשר של ייסורים ועוון, רחמים ודין, חטא וכפרה, מתקשר והולך ולא

תתירנו יד אנוש!" ("כוכב הגאולה" עמ' 331).

בפרשתנו,

מופיעות שתי תגובות מיידיות לאירוע נורא זה, האחת תגובתו של משה המנסה להבין את

שאירע ולנחם את אהרון באומרו: "הוא אשר דיבר ה'…" והשניה תגובתו האילמת (?) של אהרון על מות בניו

ולניסיון ההסבר והנחמה של משה – "ויידום אהרון".

לכתחילה

נראה שתגובתו של משה, לוקה בחוסר הבנה ורגישות לגודל האסון ודבריו אולי פוגעים,

יותר מאשר מסייעים בבחינת "אמרתי לכם". הנתק של משה, נובע כנראה

מהיבדלותו של משה מבני אנוש (ראה שמות לג' 7 וכן

שם לד' 30) והוא מתגלה במלוא עוצמתו, בדו-שיח הקשה

בין משה הקוצף על בניו הנותרים של אהרון, על אי העמידה על קוצו של יו"ד

בעבודת הקורבנות (שריפת הקורבן במקום אכילתו (ויקרא

י' 16-20) ותגובתו האנושית והמתפרצת של אהרון,

המגלה טפח מרגשותיו הנסתרים: "ותקראנה אותי כאלה…

הייטב בעיני ה'?". אירוע טראומתי זה, מסתיים

בפסוק שבו משה מתחיל כנראה להבין את רגשותיו של אהרון, שנאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (שם 20).

לאור

זאת נשאלת השאלה מהי מהות דממת אהרון ומה פשרה?

נראה

לי, שניתן לרדת לעומק פרשתנו, מתוך התבוננות במקבילה מקראית מפורסמת – סיפור אסונו

של איוב. גם איוב שותק מול האל, בעקבות האסונות הניחתים עליו, כדברי וייס ("מקראות ככוונתם" עמ' 379):

הסבור כי: "איוב נאלם דומיה" לאחר ש"מכרסמים את נפשו הרהורים,

ספקות, קושיות, אך הוא שותק כדי שלא יעלה את שבנפשו על דל-שפתיו"

וכ"הגנה מפני התפרצות, מפני הטחת דברים כלפי מעלה". אולם נראה שאין זה

הצד השווה היחיד בסיפור של שתי דמויות מקראיות אלו.

את

איוב מוכיחים חבריו, שאינם מבינים לליבו ולמצבו וכך גם כאן משה, כפי שהסברנו לעיל.

כשם שאיוב אינו מקבל את דבריהם של רעיו המוכיחים אותו על "חטאיו", גם

אהרון אינו מסכים עם משה בנושא ה"חטא" של אופן עבודת האל בעקבות האסון.

אולם

נראה שגולת הכותרת לדמיון שבין אהרון ואיוב, הוא המוצא או הפתרון למצוקתו הנוראה

של ספר איוב. איוב מוצא מענה ליסוריו ומזור לאסונו וניחם "על

עפר ואפר" (איוב

מב 6) – מיד לאחר התגלות האלהים "מן|סערה" (שם מ' 6). כך גם בסיפור שלנו.

מיד אחר האסון, בפעם היחידה בתורה, אלוהים מדבר עם אהרון באופן בלעדי ובאותו האופן

שהוא מדבר עם משה. מדובר בהתגלות שרק בן אנוש אחד בלבד למשה זכה בה – התגלות

הדיבור – פה אל פה. התגלות זו, היא שהשיבה לאיוב על השאלות הקיומיות

העומדות ברום עולמו של המאמין: האם קיים הבורא? ואם כן, כיצד הוא נוהג כך ביציר

כפיו? והיכן הוא בשעת צרה? ואף כאן, במענה לדממה של אהרון, דממה המכילה התמודדות

כאיוב בשעתו, מגיע ה' ומדבר עם אהרן לבדו (על דבר כהנים שתויי

יין ושמא גם על דברים נוספים העומדים ברומו של עולם).

השאלה

היא: כיצד ההתגלות "פותרת" את ה"בעיה"?

פייפר

("השקפת העולם של ספר איוב"

בתוך צ.אדר,"השקפת העולם של התנ"ך" עמ' 293)

טוען כי השקפתו של ספר איוב היא ש"אין לגשר על פני התהום המפרידה בין אלהים

ואדם, אלוהים אינו דמות אנושית אידיאלית שנוספו לה עוצמה וזעם לאין חקר, אלא ישות

שהינה כה נעלה מעל האדם עד שהוא בטל לחלוטין בפניה." לעומתו אוטו ("הקדושה" עמ' 88)

סבור כי: "החוויה הנדירה שבה זוכה איוב להתגלות אלוהים כבר צופנת בחובה את

הפדות מן הייסורים ומשיבה לנפשו פיצוי מלא. די בפיצוי זה לבדו, כפתרון ממצה כל

בעיית ספר איוב אף בלעדי "שבות איוב"

(איוב מב 10)…". בהמשך לדבריו ניתן

לומר, שהאסון שפוקד אדם עלול לפגום באמונתו במציאות הבורא ואופן הנהגתו את עולמו

ולכן, התשובה האולטימטיבית לשבר זה טמונה בהתגלות האישית. כך קורה לאיוב המתייסר

וכך קורה גם לאהרון. איוב אומר: "לשמע אזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך" (איוב מב 5) עד עכשיו, ההתגלות היתה משהו שאיוב רק שמע עליו, עכשיו הוא

חווה את ההתגלות בעצמו! נכון, בשונה מאיוב, אהרון חווה התגלויות רבות, אבל מעולם

לא חווה התגלות אישית, כדיבור הישיר שמשה אחיו חווה באופן יומיומי ופה אל פה!

סיפור

המסגרת של איוב, הוא סיפור הניסיון שבו האל מעמיד את האדם, אך האם גם אהרון עומד

מול הניסיון? לדעת הרשב"ם (ויקרא י 3), אהרון עומד בניסיון ומקדש שם שמים בהמשיכו את עבודה האל

במקדש למרות אסונו ואבלו.

עומדים

אנו בערבו של יום הזיכרון לשואה ושואלים: האם בכל אסון הניחת על האדם המאמין, יש

גם מן הניסיון של הבורא את האדם? ובהרחבה מהפרט אל הכלל: האם השואה, אף היא ניסיון

של הבורא את עמו?

כמענה,

אביא שלוש נקודות מבט אישיות בעקבות השואה, של סופר משורר והוגה דעות חשובים,

שדבריהם זועקים כלפי שמיא ועולים בלהבות כבשני אושוויץ המלחכות את כסא הכבוד.

ידועים

הם דבריו הקשים של אלי ויזל: "לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את

אמונתי. לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות. לעולם לא

אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה." (אלי ויזל "הלילה" בתוך

"עם שחר" עמ' 28)

פחות

ידוע שירו המצמרר של אברהם סוצקבר ("העד"

בתרגומו של יעקב אורלנד): "מאז הייתי עד

ליכולת גפרורון יחיד/ לכבות בית כנסת, המלא זקן וטף (שימו לב

לאוקסימורון של האש המכבה- והשוו לשירה האחרון של חנה סנש "אשרי הגפרור")/ …מאז, איני יכול לבוא עוד בשום בית כנסת…"

יתכן

שלדברי ויזל מכוונים דבריו של אברהם יהושע השל – שבימים אלו מלאו 100 שנה להולדתו (בספרו "ישראל – הווה ונצח" עמ' 130): "כולנו מתנו באושוויץ, אך אמונתנו שרדה, ידענו כי

ההתכחשות לאמונתנו תהיה המשכת השואה!"

בעקבות

פרשתנו נראה, שדברינו מאירים באור חדש את הברייתא המפורסמת של ר' פנחס בן יאיר (על פי הנוסח המופיע אצל הרמח"ל בספרו "מסילת

ישרים" בעקבות הבבלי ע"ז כ ע"ב) "קדושה

מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים" – בהגיע האדם למדרגת

הקדושה, בקדשו את ה' בעמידתו בניסיון הנורא שבנסיונות – כאהרון וכאיוב – ראוי הוא

לחוות את רוח הקודש. ואז בתוך "סערה ההתגלות", מתגלים לו לפתע היקרים

שנלקחו ממנו בניסיון, שם תחת כסא הכבוד!

אשרי הגפרור

חנה

סנש

אַשְׁרֵי

הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף

 וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי

הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה

 בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי

הַלְבָבוֹת

 שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד

אַשְׁרֵי

הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף

 וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס

 

 

עולם

כמנהגו נוהג – אין להסיק מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו

'אחרי

מות שני בני אהרן' – רבי שמעון פתח: (קהלת ט)

'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיקזה נח, שנאמר

בו (בראשית

ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי

הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו

תחתיו, ולרשע זה פרעה נכה, כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא

היה יודע מנהגיו הכישו ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת צולע היינו דכתיב 'מקרה אחד

לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא' לטובזה משה, שנאמר (שמות ב)

'ותרא אותו כי טוב הוא'; ר' מאיר אומר שנולד מהול, ולטהור זה אהרן,

שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך

אתי ורבים השיב מעון' ולטמא – אלו מרגלים; אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו

אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו היינו דכתיב 'לטוב ולטהור ולטמא'

'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד שנאמר (שמואל א טז)

'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו נזכר

לתלמודו, כחוטא – זה נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק'

זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה

אחד… דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני אהרן דכתיב בהון (מלאכי ב)

'בשלום ובמישור', לרשע – זה עדת קרח דכתיב בהון (במדבר טז)

'סורו נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא

במחלוקת ויצאו שרופין.

 (ויקרא רבה, כ)

 

 

מיתתם

של צדיקים קשה לפני הקב"ה ומכפרת

אמר רבי אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא,

מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת.

אמר רבי יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות? אלא מלמד שהיה

קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבירת לוחות.

א"ר חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן

ביום הכפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת,

ומנין שיום הכפורים מכפר? שנאמר (ויקרא טז) 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם' ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת,

דכתיב (שמואל ב כא) 'ויקברו את עצמות שאול'

וכתיב 'ויעתר אלהים לארץ אחרי כן'.

 (ויקרא רבה, כ)

 

מגבלות הטומאה של

בעלי-חיים ודיני שחיטה הם שלב בהתעלות רוחנית גבוהה יותר

"וזאת החיה אשר

תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים וחגבים, משמע מהראוי שלא

לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל: "דברו אל בני ישראל לאמר: "זאת

החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא חידוש

(מתוך

פירוש "תורת משה" לחת"ם סופר, מובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ'

ב,עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 127)

 

תלמיד-חכם, איש רוחני, ועם זה קבוע יהיה

לעסוק בזביחת בעלי חיים

ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם רגשי הלב הצלולים. אף- על- פי שהשחיטה,

ובכלל אכילת בעלי חיים,

היא מוכרחת עדיין

להיות נוהגת בעולם, מכל מקום ראויה מלאכה זאת להיעשות על-ידי אנשים שלא הגיעו עדיין

למידה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים להיות

פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בעלי חיים

ברברית, ושיכנס בכל העניין הזה של אכילת בשר אור אצילי, שיוכל

בעתו להבריק את העולם. וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות.

(מתוך אגרות הראיה

לרב קוק זצ"ל, כרך א, איגרת קעח)