שמיני תשס"ה (גליון מספר 388)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמיני

גליון מס' 388 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲשֶׁר

אֵין בָּהּ מוּם

אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (במדבר יט,

ב)

 

 

כבוד המת, טומאת המת ופולחן

המתים והקברים

"או בעצם אדם או בקבר"

– החמיר בטומאת אדם על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יחהיו

בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חיבתן ויצטערו יותר מדאי, או כדי שלא יהיו דורשין אל

המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות, החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות

ושטיחים ו מעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות, וכן אמרו רבותינו ז"ל:

מפני מה עור אדם טמא? כדי שלא יעשה עור אביו ואמו שטיחין. ומפני מה עצמות אדם טמאים?

שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודן, ולפי חיבתן – טומאתן.

(חזקוני במדבר יט, טז)

 

…ניתן לומר כי אם היתה כוונת

התורה להרחיק מקרב ישראל את פולחן המתים, הרי שבאמצעות כל אותם דינים ומנהגים של קבורת

המת כפי שנתגבשו בהלכה, היא באמת הגיעה להישגים מניחים את הדעת, אולם מאידך בעניין

הדרישה אל המתים היא לא הצליחה, ולאחר כ-3000 שנה שהתורה אוסרת זאת במפורש, עדיין קיים בקרבנו הנוהג המתועב

של פולחן הקברים הקדושים, ועלייה לרגל להשתטח עליהם, לרבות התועבות האליליות הקשורות

בזה. פולחן אלילי זה הנובע כנראה מן הפחדים הנסתרים הקיימים בבני אדם לגבי המוות והמת,

אפילו התורה במלחמתה החמורה לא הצליחה לעקרו מקרב המוני ישראל עד עצם היום הזה.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 700)

 

 

וַיִּדֹּם אהרן

נַחֵם אילן

כיצד הגיב אהרן על מותם הפתאומי של שני בניו בעת שהקטירו קטורת

לפני ה'? לכאורה, התשובה ברורה. הלוא זו לשון הפסוק: "ויאמר משה אל אהרן הוא

אשר דִּבֵּר ה' לאמר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵש ועל פני כל העם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם

אהרן" (ויקרא י, ג). בדרך כלל מקובל

להסביר שאהרן שתק, ועל כן זכה להערכה מופלגת. אכן, זה הפירוש הרווח בקרב פרשני

מקרא רבים – פשטנים, דרשנים וחכמי סוד. משום כך דווקא ראוי להטות אוזן ולשמוע הד

של פירוש אחר לגמרי למילה וַיִּדֹּם.

חוקרים כבר נתנו את דעתם להוראות השורשים דו"ם, דמ"ה

ודמ"ם בעברית המקראית ובלשון חכמים. העיסוק המרובה בסוגיה זו מעיד עד כמה היא

סבוכה ומורכבת. משה זיידל ציין את ההוראות 'דיבר' ו'רינן' לצד 'שתק'. יחזקאל קוטשר

הראה שלדמ"ם המשמעות 'לחש' לצד 'שתק' גם בעברית ולא רק בארמית, והמשמעות

'שתק' משתקפת בלשון המקרא ולאחריה בלשון התנאים והאמוראים. עוד ציין להוראה 'לקונן

בקול דממה', 'להיאנק' באוגריתית ובאכדית. במקום אחר ציין את דממה בהוראת

'רוממות'. על הוראת 'לחש' העיר בקצרה גם שאול ליברמן. שמואל אפרים לוינשטם ויהושע

בלאו הביאו את ההוראות 'כלה, פסק, שתק' (הן 'נאלם מפחד' הן 'נרגע'), 'הושמד',

'דיבר בקול נמוך', 'התאבל', 'היליל', 'בכה'; ואף הם ציינו למקבילות באוגריתית

ובאכדית.

רש"י היה ער להוראת הדיבור של המילה דומה:

"דומה – לשון קלסה ודיבור,

כדאמרינן בנדה (סו ע"א): דומת עירך

עלתה ביך [] ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא, לפיכך הוא נהפך ללשון

שבח וללשון גנאי, כדאמר: שמקלסין אותו" (בבלי סוטה

כז ע"א, ד"ה "דומה").

והנה בחומש "תורת חיים" שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק

לפני כחמש עשרה שנה (ירושלים תש"ן) המילים "וידם אהרן" מתורגמות

בתרגום אונקלוס "ושבח [בנ"י ושתיק] אהרן". לשון זו שונה מן הנדפס

במהדורותיו של תרגום אונקלוס, ובהן אף מהדורת ברלינר ומהדורת שפרבר. גם בתרגומים

ארמיים אחרים – המיוחס ליונתן בן עוזיאל ונאופיטי 1 – נקוטה לשון

"ושתיק". גרסת אונקלוס "ושבח" ב"תורת חיים" נובעת,

ככל הנראה, מהיות מהדורה זו מושתתת על התאג' התימני (תרגום רס"ג לתורה). אברר

מעט את תפוצת הגרסה הזאת וגבולותיה בתחומה של מסורת תימן.

במדרש "מאור האפלה" לר' נתנאל בן ישעיה (1329) הגרסה

"ושבח" מיוחסת לתרגום ירושלמי. הדברים נכתבו במקורם בערבית, ותרגומם

הוא:

"וידום אהרן" – תרגם ירושלמי ושבח אהרן, מן קול דממה

דקה. כלומר שהודה [ההדגשה שלי – נ"א] לה' על מה שאירע. התבונן באומרו

"וימותו לפני ה'" (ויקרא י, ב), וכן דומיהם. לפי

שזה היה סיבת מותם – התפרצותם בעניינים האלוהיים, שאי אפשר להם להשיגם, ולפיכך

נתחייבו מיתה בדבר האלוהי (עמ' שטו).

על פי הפירוש הזה אהרן לא שתק, ולא זו בלבד אלא שעם כל הקושי

הרגשי הנורא עדיין היו לו כוחות להודות לה' על האופן שהמית בו את שני בניו.

לפירוש זה ציין ר' עמרם קורח, הרב הראשי האחרון בתימן במאה העשרים, בפירושו

"נוה שלום" על תפסיר רס"ג (נשלם בשנת תרצ"ט [1939]) אשר נדפס

בשולי התאג'.

אך באמת אין המפתח לשימור מסורת התרגום המיוחדת

"ושבח" טמון בחיבורים התימניים שהזכרתי לעיל אלא בפירוש הרמב"ם

למשנה באבות "ומנַיִן לאחד שיושב ודורש כאילו קיים את התורה? שנאמר 'יֵשֵב

בדד וְיִדֹּם כי נטל עליו' (איכה ג, כח)" (אבות ג, ג), שם כתב:

ופרוש "וידם" הדבור החשאי, מֵאָמְרוֹ "דממה

דקה", ומזה פירש התרגום "וידם אהרן" ושבח אהרן. וראָיָתו שהוא כמי

שנטל כל התורה, מאמרו "נטל עליו" כאלו נתינת התורה כלה לו לבדו היא (עמ'

מח במהדורת שילת).

כאמור, לתרגום המילה וַיִּדֹּם אצל אונקלוס יש שתי

מסורות – "ושתיק" או "ושבח". מצד אחד גרסת "ושבח"

נראית עדיפה דווקא משום שהיא הלשון ה"קשה", כפי שהעיר אל נכון ר' יחיא

קורח, אביו של ר' עמרם קורח, בפירושו "מרפא לשון" על פירוש אונקלוס

לתורה. כרגיל, נחשבת הלשון ה"קשה" אמינה יותר מבחינת השוואת הנוסחים

וביקורתם. מן הצד האחר ראוי להדגיש כי מדובר בגרסה מאוחרת שתפוצתה הייתה מצומצמת

מאוד. בימי הביניים רווחה גרסת "ושבח" לצד גרסת "ושתיק". מבין

ההוראות שיש לשורש דמ"ם (ולשורשים הקרובים אליו דו"ם ודמ"ה), רק

קוטשר ציין את הוראת 'רוממות' לדממה, ואף היא תפוצתה מוגבלת מאוד ואינה זהה

להוראת 'שבח'. מניין הופיעה הגרסה "ושבח"?

דומה

שלרמב"ם חלק מכריע בהפצת מסורת זו, לפחות על פי הממצאים שנצטברו עד כה. היא

מופיעה בעיקר מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך בספרד (בפירושי ר' ישראל ישראלי מטולדו ור'

יוסף בן נחמיאש לאבות ובמדרשי התורה של אנשלמה אשתרוק איש ברצלונה), בפרובנס

(בפירוש ר' מנחם המאירי), באיטליה (בפירוש ר' עובדיה מברטנורו), בצפון אפריקה

(בפירוש "מרכבת המשנה" לר' משה אלאשקר) ובארץ ישראל (ב"מדרש

שמואל" לר' שמואל די אוזידה), בעיקר בפירושים לאבות אך גם בזיקה לפסוק הנדון

מויקרא. גם חכמי תימן האחרונים לא הרפו מגרסה זו. המשותף לכל החכמים הללו הוא

שהכירו את פירוש הרמב"ם ואימצו אותו. ושמא ניתן להסיק גם מן ההעדר, שאף לא

אחד מהם הביא לראיה את דברי רש"י לסוטה שצוטטו לעיל. ריבוי ההזכרות והציטוטים אינו מעיד אפוא על מסורת לשונית

חלופית בתפוצה רחבה ועצמאית אלא הוא משקף חזרה על דברי הרמב"ם.

הרמב"ם נקט לשון קצרה, ונמנע מלהסביר אם ביסוד פירושו

עמדו מניע לשוני-פרשני או שיקול תיאולוגי, וכן עד כמה ראה בפירושו מסורת או חידוש.

דומה שלפחות על השאלה השנייה קל להשיב. כיוון שתלה את פירושו בלשון התרגום, נראה

שגם אם ראה בפירושו מידה של חידוש, לא היה זה אלא חידוש שהושתת על מצע לשוני הקיים

זה מאות שנים. אם חידש, חידש בהחיותו מסורת לשונית נידחת.

ומדוע נזקק לגרסת התרגום הזאת? בזהירות אציע שהמניע אינו לשוני

גרידא, שכן היה יכול להסתפק בחלק הראשון של דבריו, שמשמעות ידום בהקשר

הנדון היא 'לחש, מלמל'. הראיה מן התרגום מעניקה עוד ממד להסבר הלשוני, כפי שהסבירו

מקצת החכמים שציטטו את דברי הרמב"ם האלה.

גרסת "ושבח" מציבה השקפה אחרת בעניין תגובת אהרן על

מות בניו. על פיה מלמל אהרן בלחש דברי שבח והודיה על האופן שמתו בו. גם בשעת צערו

הבין אהרן שאין זה מוות סתמי אלא מוות שיש בו היבט מיוחד. ובאמת, מיד קיבל אישור

לכך ממשה אחיו, אשר הביא באוזניו את דבר ה' "בקרֹבַי אֶקָּדֵש ועל פני כל העם

אֶכָּבֵד". אכן, אף הקדוש ברוך הוא ראה באופן המיוחד שנסתלקו בו נדב ואביהוא

צד של קדושה וכבוד.

נמצאנו למדים מלשון "ושבח" לא רק על חילופי הנוסח

בתרגום אונקלוס אלא בעיקר על חילופי הדעות וההשקפות שנשתקעו בו. שתי התגובות שאפשר

לייחס לאהרן מצד הלשון הן – לאמתו של דבר – שתי תגובות גם מצד תורת הנפש ותורת המידות.

פרופ'

נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של

טורו קולג').

גרסה

מורחבת של הדברים בלווית מראי מקום מפורטים ראו במאמרי "וידם אהרן", לשוננו

סב (תשנ"ט), עמ' 21-15.

 

 

עולם כמנהגו נוהג – אין להסיק מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו

'אחרי מות שני בני אהרן' – רבי שמעון פתח: (קהלת ט) 'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיקזה נח,

שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי

הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו

תחתיו.

ולרשע זה פרעה נכה, כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו

הכישו ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת צולע היינו דכתיב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב

ולטהור ולטמא'.

לטוב – זה משה, שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא'; ר' מאיר אומר שנולד מהול.

ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב

מעון'.

ולטמא – אלו מרגלים; אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו

לא נכנסו היינו דכתיב 'לטוב ולטהור ולטמא'…

'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד

שנאמר (שמואל א טז) 'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו

נזכר לתלמודו,

כחוטא – זה נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש

ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה אחד… דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני אהרן דכתיב בהון (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור', לרשע

זה עדת קרח דכתיב בהון (במדבר טז) 'סורו נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא

במחלוקת ויצאו שרופין.

(ויקרא רבה, כ)

 

מגבלות

הטומאה של בעלי-חיים ודיני שחיטה הם שלב בהתעלות רוחנית גבוהה יותר

"וזאת החיה אשר תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים וחגבים,

משמע מהראוי שלא לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל: "דברו אל בני

ישראל לאמר: "זאת החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא חידוש.

(מתוך פירוש "תורת משה" לחת"ם סופר, מובא

ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ב,עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 127)

 

תלמיד-חכם,

איש רוחני, ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים ונטילת נשמתם, אין זה מסכים

עם רגשי הלב הצלולים. אף-על-פי שהשחיטה, ובכלל אכילת בעלי חיים, היא מוכרחת

עדיין להיות נוהגת בעולם, מכל מקום ראויה מלאכה זאת להיעשות על-ידי אנשים שלא

הגיעו עדיין למידה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים

להיות פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בעלי חיים ברברית, ושיכנס

בכל העניין הזה של אכילת בשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את העולם. וזה אצור

באמת בהלכות שחיטה וטריפות.

(מתוך אגרות הראיה לרב קוק זצ"ל, כרך א, איגרת קעח)

 

"מאכלות אסורות": הביצה והתרנגולת

בפרשה

שלפנינו אין זכר לרעיון, שעם ישראל ישמור את החוקים האלה כדי שייבדל מתוך העמים

האחרים; אדרבה, כאן נאמר להֵפך, שמכיוון שה' הבדיל את עם ישראל מן העמים האחרים,

הרי הוא מחויב לקיים את המצוות שניתנו לו מה' ושבאו להורות ולהבדיל בין הבהמות

הטהורות לטמאות, כמו שהוא מחויב מתוך אותו הטעם לשמור גם מצוות אחרות שניתנו לו.

יש גם לשים לב לכך, כי אמנם התורה מזהירה יקרא י"ח, ג) בדברים מפורשים להישמר ולהיזהר ממעשי המצרים

ומנהגיהם, אבל לא כדי להיות שונים מהם על-ידי סימנים חיצוניים, אלא משום

שמעשיהם של אותם עמים היו מתועבים ומנהגיהם משוקצים. (ויקרא י"ח, כ"ד ואילך; ויקרא כ, כג ואילך).

 (מתוך פירוש הרב דוד הופמן על ויקרא;

מובא ב"עיונים חדשים בספר ויקרא" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

 

הודעה חשובה

לקוראינו

קיבלנו הבטחה לתרומה

נדיבה מאד מקרן התומכת בדו-קיום ושלום.

תרומה זו מותנית

בגיוס תרומה בסכום זהה על-ידינו.

לכן: חשוב שתקדימו

את תרומותיכם ככל האפשר, כדי שנוכל

להמשיך בהפצת

הגיליון ללא הפסקה. (ניתן גם להתחייב על תרומה במועד מאוחר יותר)

את ההמחאות (לפקודת

"עוז ושלום", נא לציין בגב ההמחאה: 'עבור שבת שלום') יש לשלוח

ל"עוז ושלום", ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים נוספים

(הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206 או

בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il