שמיני תשס"ג (גליון מספר 282)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמיני

גליון מס' 282 תשס"ג
(קישור לדף המקורי)

וַיִּשָּׂא

אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת

וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה

וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה'

אֶל כָּל הָעָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ

מִלִּפְנֵי ְה'וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא

כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן

נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ

קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא

אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

וַיֹּאמֶר

מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן : הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ְה' לֵאמֹר – בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד –

וַיִּדֹּם

אַהֲרֹן.

 

 

'וידם

אהרן ' – שתיקה של כאב או של השלמה?

נהפך לבו כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בים, גם

לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

(אברבנאל ויקרא י, ג)

 

ולא אמר

"וישתוק", כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה",

"שתיקה": "שתיקה" איננה מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי

ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות, כמו: אחר שאמר (תהילים קז, כז): "יחוגו

וינועו כשכור", אומר אחר כך "וישמחו כי ישתקו"; אבל דממה מורה

גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות…לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה' שלא שתק לבד,

אלא "וידום", שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר אחר

מידותיו של הקב"ה כלל, אלא צידק עליו את הדין.

 (הרב אליעזר

ליפמן ליככטנשטיין – "שם עולם" מובא בעיונים חדשים לספר ויקרא לפרופ'

נ.ליבוביץ)

 

המיתוס

והחיים

רונן

אחיטוב

בפרשתנו

אנו קוראים על המעשה המזעזע שהתרחש ביום הגדול בחייו של אהרון הכוהן. ביום חנוכת

המשכן, שבו הוא זוכה לכבוד הגדול ביותר שהיה יכול לחלום עליו, מתים שני בניו במה

שנראה כתאונה מקרית.

חז"ל מרבים להציע הסברים מוסריים למותם של שני הבנים,

כעונש על שורה ארוכה של חטאים; אך ההרגשה היא שככל שמרבים בהסברים הולך ונחשף חוסר

הפשר של המוות.

ההסבר המקראי, הפשוט והנוקב, הוא שמותם של שני הבנים

נגרם כתוצאה מ"קרבתם לפני ה'" (ויקרא טז א). הסבר זה (בניגוד להסבר הניתן בפרשתנו על "אש זרה אשר לא צוה אותם")אינו

מציג את המוות כעונש, אלא כתאונה שנגרמה מנוכחותו הקרובה של האל. גם משה הוזהר

מפני קרבת האל, ונאמר לו "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג כ).

מעשים אלו מורים שהאדם אינו יכול להתקרב אל הקב"ה,

ולהיות במחיצתו. האל המקראי אינו סובל חיים זרים במחיצתו. תפיסה זו יכולה לקבל

הסברים שונים: יתכן לשער שהאינסופיות בולעת כל גורם סופי המתקרב אליה, מעין חור

שחור הבולע כוכבים. בסביבתו הקרובה אין האל מצטמצם, ואינו משאיר מקום לחיי האדם.

התיאולוגיה העולה מהשערה כזו היא א-פרסונלית, ולפיה פועלת האלוהות בלי תודעה.

השערה אחרת תחזיר אותנו למערכת המוסרית, ותבוסס על

האשמת הקרב אל הקודש בחילול ובפגיעה בכבוד האל ובפרטיותו. למעשה הסבר זה מבוסס שוב

על התובנה שכבוד האל בכך שאינו סובל קירבת בני אדם, וכך הוא מחזיר אותנו אל דמותו

הנוראה של האל, אבל הפעם אנו מבינים שנוראות זו אינה אלא דימוי שהאל בוחר לעצמו,

כדי לשמור על כבודו. מאחורי הדימוי הנורא מסתתר אל אישי ורגיש, החרד לכבודו

ולתדמיתו.

המקדש שאותו חנכו בני אהרון במותם, למרות שהיה משכן

נייד ועראי, כלל יסודות של קביעות. הוא הוקם במאמץ לאומי גדול, ובעבודה שנמשכה

חודשים רבים. אחד מתפקידיו היה לסמן את מרכז המחנה ואת תוכנו הרוחני, ובדרך זו

להעניק לכל מחנה ישראל את אפיו המקודש. המחנה מקודש כיון שבתוכו נמצא המשכן, ובו

שורה השכינה. כנגד סכנת המוות של הזר הקרב, עומדת הברכה של האל המתהלך בקרב מחנה

ישראל.

תהליך דומה מתרחש בטקס הפסח, המוצג לפנינו בפרשת

"החודש": גם כאן מדובר על קורבן ועל נוכחות האל, וגם הפעם מתקיים טקס.

הטקס מכוון אל פתח הבית, ובפתח מוקרב הפסח (משחק המילים אינו מקרי). הקורבן יוצר

גם הפעם תערובת של הבטחה ואיום: "ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית".

הפסיחה על הפתח, המתפרשת גם כהגנה וכהצלה (ראו רש"י על שמות יב כג), כוללת בתוכה את האיום מפני קירבה יתרה אל האל המשחית:

"ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".

המקדש קיים כאן בגבול הבית המשפחתי, וטקס הפסח הוא

עבודת הקודש. הסכנה ומוקד הקדושה הם בפתח הבית, ולכן אין להתקרב לשם במשך ליל

השימורים.

בחיינו המודרניים ובעולמנו המחולן אנו משתדלים להתעלם

ולהרחיק מאיתנו כל מוקד של סכנה. את המוות הידרנו והרחקנו מתודעתנו, ואנו נוקטים

אמצעי זהירות "רציונליים" ומתרחקים ממנו ככל יכולתנו. בחרנו בדרך חיים

המתעלמת מנוכחות המוות בליבה. אנו מקימים גדר הפרדה ומתעלמים ממה שאחריה. האם אין

ויתור זה כרוך גם בהתרחקות שלנו מתודעת המיתוס והקדושה?

אין אנו מוכנים לקורבנות נוספים נוסח נדב ואביהו. אנו

מרחיקים ממחשבתנו את הרעיונות המיתיים של נוכחות האל, של המקדש ושל הקדושה. האם

מותר לנו לשאוף לקירבת אלוהים, ולשורר עם דוד המלך, ועם בני אהרון "מתי אבוא

ואראה פני אל חי"?

רונן אחיטוב, ממצפה נטופה שבגליל התחתון, הוא חבר המדרשה באורנים

 

 

 

עולם

כמנהגו נוהג – אין להסיק מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו .

'אחרי מות שני

בני אהרן'

רבי שמעון פתח: (קהלת

ט) 'הכל כאשר

לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיקזה נח, שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה

כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ולרשע זה פרעה נכה, כיון שביקש

לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו הכישו ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת

צולע היינו דכתיב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא' לטוב – זה משה,

שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב

הוא'; ר' מאיר אומר שנולד מהול, ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן

של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' ולטמא – אלו

מרגלים; אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו

היינו דכתיב 'לטוב ולטהור ולטמא' 'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד

שנאמר (שמואל א

טז) 'וישלח

ויביאהו והוא טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו נזכר לתלמודו, כחוטא

זה נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה

החריב בית המקדש ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה אחד … דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני

אהרן דכתיב בהון (מלאכי

ב) 'בשלום

ובמישור', לרשע – זה עדת קרח דכתיב בהון (במדבר טז) 'סורו נא' אלו נכנסו להקריב

במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין.

 (ויקרא רבה, כ)

 

מיתתם של

צדיקים קשה לפני הקב"ה ומכפרת.

אמר רבי אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה

פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא, מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת.

אמר

רבי יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות? אלא מלמד שהיה קשה לפני

הקב"ה מיתתו של אהרן כשבירת לוחות.

א"ר

חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים? אלא

מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ומנין שיום

הכפורים מכפר? שנאמר (ויקרא טז) 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם' ומנין שמיתתן

של צדיקים מכפרת, דכתיב (שמואל ב כא) 'ויקברו את עצמות שאול' וכתיב 'ויעתר אלהים לארץ

אחרי כן'.

 (ויקרא רבה, כ)

 

"החודש הזה" – החודשים כזיכרון להתחדשות ולגאולה.

טעם

'החדש הזה לכם ראש חדשים' – שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים

שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל

עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש

השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי

באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד

בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש

הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו

מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם

כן כשנקרא לחודש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה

טעם 'ראשון הוא לכם', שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא

לו לזכרון גאולתינו.

וכבר

הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב,

ב"ר מח ט), כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו, והסיבה בזה, כי מתחלה היה מניינם

זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד –

טו)

'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר

הביא את בני ישראל מארץ צפון', חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי

שם עמדנו ומשם העלנו ה'. כי אלה השמות ניסן, אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא

ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב

'בחדש הראשון הוא חדש ניסן', כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום, הגוים

בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה

השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

(רמב"ן שמות יב , ב)

 

קוראים מגיבים

 

תגובה למאמרו של הרב שלום בחבוט (שבת שלום מס' 280)

יש להודות

לרב בחבוט על הסקירה המקיפה של נושא חשוב זה. אבל המסקנה המתבקשת מובלעת בדבריו

וצריכה להיאמר מפורשות.

התרמודינמיקה

מלמדת אותנו כי הבערת אש היא השחתה בלתי הפיכה, הגדלת הכאוס, הכיוון הנגדי לבריאה.

מאידך, תמונת עולם הטבע ששררה עד הזמן החדש תפסה את האש כאחד היסודות הראשוניים:

אוויר, עפר, מים ואש. הפרדת היסודות היא מהותה של הכנסת סדר בכאוס, לכן אפשר להבין

את האיסור הכולל על "יצירת" אש. אולם לפחות מאז פרסום המערכת המחזורית

של מנדלייב וחוקי התרמודינמיקה של קלאוזיוס באמצע המאה ה-19, היה צריך להוציא את

האש והחוקים המתייחסים אליה ממסגרת חוקי השבת. "לא אסרה תורה אלא מלאכת

מחשבת" (משנה תורה, הלכות שבת א,ה) – "הלכה כרבי שמעון בגרירה: גורר אדם

מטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ" (שבת כ"ב). המלאכה

האסורה, מלאכת מחשבת, היא עשייה יצירתית, שיקוע המחשבה בחומר לצורך

יצירת דבר חדש, דימוי של בריאה.

מי שאוסר היום על הבערת אש בנימוק של "מלאכה"

איננו מקיים את הציווי של הפצת תורת אמת כייעודו של עם ישראל: "כי היא חכמתכם

ובינתכם לעיני העמים".

"לא

תבערו אש בכל משבתיכם" – זו אזהרה לבית דין שלא לענוש בשבת (שם כ"ד, ז) -ראוי לנו להסתפק בכך.

 

והרב שלום בחבוט מגיב לתגובה:

הערותיו של

ד"ר אחלמה מאפשרות לי לברר צדדים נוספים של מלאכת ההבערה שלא הדגשתי במאמרי

הקודם.

במקביל למושג "מלאכת מחשבת אסרה תורה"

– שהיא פעולה יצירתית, המאפשרת לאדם לשלוט באופן מודע על הטבע – קיים המושג

"כל המקלקלים פטורים" המשלים והמבהיר אותו: המונח "פטור" בא

להצהיר שפעולה זו אומנם אינה אסורה מן התורה, אבל היא אסורה מדברי חכמים. מחד,

חז"ל צמצמו את מושג המלאכה, כדי למעט את המקרים שבהם האדם יהיה חייב מן התורה

– דבר ההופך את האיסור ליותר חמור – ומאידך, מסיבות שונות, הם הרחיבו אותו חזרה

למשמעותו הראשונית.

למשל: אסור

להרוס בית על מנת לחזור ולבנות בית אחר במקומו, אבל עצם פעולת ההריסה (שהיא

"רק" קלקול) אינה מלאכה, אם אינה מלווה בבניית בית חדש. מדובר כאן בשתי

פעולות שהן בהחלט זהות מבחינה מעשית, אבל לא מבחינת הכוונה שמאחוריהן.

חז"ל אסרו גם את פעולת ההריסה, בעיקר בגלל הדמיון בין הפעולות, העלול לטשטש

את הגבולות בין המותר והאסור: למעשה, פעולת ההריסה "לשמה" זהה עם הפעולה

"להרוס על מנת לבנות", אינה תואמת את האווירה של יום השבת, ומרבה את

ה"תוהו ובהו" (הכאוס) ביקום.

במקרה

הספציפי של האש, ר' עובדיה ספורנו מעיר "אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול

על הרוב [ועיין שבת קו, ע' א], בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן, היא אסורה

בשבת". מדבריו אלה יש להסיק:

א)     

שאפילו אם היינו

מגדירים את הבערת האש רק כקלקול, היה מקום לאסור אותה, בהיותה כלי לכל

המלאכות;

ב)     

שבמקרים מסוימים

הבערת האש עצמה, היא פעולה שגורמת יצירתיות (עיין למשל את דברי ר' יוסי האוסר כבוי

הפתילה "מפני שהוא עושה פחם", ועיין דברי רש"י בשבת לא, ע'

ב, ד"ה שהוא עושה פחם)

אשר להגדרת

המושג מלאכה, קשה ולפעמים אפילו בלתי אפשרי להגדיר באופן מוחלט אם הפעולה

האסורה נעשתה בכוונה – במזיד – או בלי כוונה – בשוגג. יש בנושא, הגדרות והדרגות

שונות ומגוונות, וכידוע, ההתייחסות לעובר עבירה בשוגג היא אמביוולנטית: עבירה מסוג

זה נחשבת אפילו חמורה יותר, מפני שהיא תוצאה של הנטיות הבלתי מודעות של האדם.

חז"ל

ידעו איך לטפל בלב האדם ובנטיותיו הטבעיות: כוחם היה בנכונותם להתמודד עם המצבים

שבהם היה נקלע האדם, דבר הדורש מעורבות בחיי היומיום עצמם, סחורה שנהפכה לנדירה,

היום. ויהי רצון שיתחדשו ימינו כקדם.