שמחת תורה תשע"ו (גליון מספר 921)




שמחת תורה

גליון מס' 921 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

שִֹישוּ וְשִֹמְחוּ

בְּשִֹמְחַת תּוֹרָה,

וּתְנוּ כָבוֹד

לַתּוֹרָה,

כִּי טוֹב סַחְרָהּ

מִכָּל סְחוֹרָה,

 מִפָּז וּמִפְּנִינִים יְקָרָה.

 (פיוט לפני החזרת ספר התורה במחזור נוסח ספרד)

 

 

שישו ושמחו

בשמחת תורה, הגם שמסיימים בתורה מהסתלקותו של משה רבינו

ע"ה מכל מקום שישו ושמחו, כשהצדיק נפטר יש אבל וגם הילולא וכן הוא במשה רבינו, איתא שמשה רבינו נפטר בז' באדר, בז' באדר הוא האבל ובשמחת תורה הוא שישו

ושמחו, איתא בגמרא רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי

וצדיק, וכמו כן הוא בשמחת תורה ולכן אומרים שישו ושמחו, בשם הרבי ר' בונם ז"ל

על מה דאיתא מנין לאבילות

שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה, מה השייכות, אלא שאם אדם הראשון לא היה חוטא היתה הנשמה עולה מבלי לטעום טעם מיתה והיתה

אז שמחה, משה רבינו ע"ה היה האדם הכי גדול ובודאי

היו שני הדברים בפטירתו, אבל וגם שמחה.

(אמרי אמת – ימים אחרונים של סוכות)

 

הגה – וקורין יום

טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין

בו סעודת משתה לגמרה של תורה; ונוהגין שהמסיים התורה

והמתחיל בראשית נודרים נדבות וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור). ועוד נהגו

במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות

ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת,

כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד

להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר (מנהגים

ורי"ב סימן פ"ד). עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה,

וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'; ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל

מקום לפי מנהגו. עוד נהגו לסיים התורה אף על קטן העולה.

 (שו"ע אורח חיים – סימן תרסטהרמ"א)

 

 

על היד החזקה

משה מאיר

פסוקי החתימה של

פרשתנו, הם פסוקי החתימה של התורה כולה. בתור שכאלה, יש בהם עניין רב. החתימה יש

בה מן המיצוי, שימת האצבע על העיקר שכל היתר עומד בצילו. פסוקי החתימה שלנו,

מהווים גם את החתימה של ספר דברים. במרכזו של ספר דברים ניצב משה. סיפור חייו של

משה נפרש בפנינו החל מספר שמות, והוא סיפור עשיר וגדוש. מה מכל אירועי חייו הרבים של משה ייבחר כמתאים לנקודת הסיום?

אלה הם פסוקי החתימה:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד

בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת

וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה

וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא

הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

הפסוקים מורים על

ייחודו של משה, שלא קם נביא כמוהו בישראל. ייחודו של משה בא לידי ביטוי גם בכך שרק

אותו ידע ה' פנים אל פנים. מעבר להבדל המהותני הזה, משה

מיוחד בפעולות שעשה. מהן הפעולות? האותות והמופתים שעשה במצרים, ומעבר לקבוצת

האותות והמופתים – היד החזקה שעשה לעיני כל ישראל. מהי אותה יד חזקה? זהו תיאור

כללי, המזמין את הפרשנים לתת איש איש את פשרו. האבן

עזרא מפרש כי המכוון הוא ל'פליאות הים', נס קריעת הים. החזקוני מפרש, כי כאן התייחסות נוספת למכות מצרים. הספורנו מרחיב לקבוצת שינוי הטבעים

הכוללת את קריעת הים, את בקיעת הארץ [בפרשת קורח] ואת הורדת המן מן השמים. רש"י

בעקבות מדרשי החכמים, מורה כי היד החזקה היא היד בה נשא משה את הלוחות, ובכוחה

שיבר אותם ברדתו מההר.

אני רוצה להתבונן

בתורה לאור פירושו של רש"י, הוא נראה לי המאתגר שבין הפירושים. לבחור לנקודת

הסיום של התורה את שבירתה, את שבירת הלוחות – זאת הכרעה רבת משמעות. בואו ונתבונן

בשתי הפרשיות בהן מתוארת השבירה, האחת בספר שמות והשני בסיפורו של משה בספר דברים:

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד

מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי

עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת

מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה, וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: קוֹל

מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת

חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה

וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה,

וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר

אֹתָם תַּחַת הָהָר. (שמות ל"ב ט"ו – י"ט)

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן

הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וּשְׁנֵי לוּחֹת

הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא וְהִנֵּה

חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל

מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה'

אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם

מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. (דברים ט' ט"ו –

י"ז)

ישנן דרכים שונות,

להעמיד את פשר שבירת הלוחות. מדברי חכמים, דרך פרשנים בכל הדורות, צוירו תמונות

שונות של השבירה. המכנה המשותף לכולן, מעשה השבירה נתפש כמעשה מנהיגות חיובי. כאשר

אומר ריבונו של עולם למשה לפסול לו שני לוחות אבנים, הוא מוסיף: וְכָתַבְתִּי

עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. על המילים

'אשר שברת' דרשו חכמים: 'יישר כוחך ששברת'. בעולמי שלי, גדולתו של משה היא בכך

שהוא יכול לשבור את הפרדיגמה. אפשר היה לחשוב על דרכים אחרות – להחזיר את הלוחות

אל ההר, לשים אותם למשמרת ולא לתת אותם לעם. אי אפשר היה לחשוב כי בתגובה לחטא של

העם, ישבור משה את הלוחות. רק איש אמיץ ופדגוג כמשה יכול היה לחשוב על תגובה

גאונית שכזאת. דרושה כאן תעוזה לשבור את לוחותיו של ריבונו של עולם, ומי שהיתה לו תעוזה זו – השכיל לחרוט בתודעה של העם ושל קוראי

התורה לדורותיהם את משמעות הריקוד סביב העגל.

שימו נא ליבכם להבדל

בין שני תיאורי השבירה. בתיאור בספר שמות, מוזכר הכעס שהניע את משה לשבור את

הלוחות: 'וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו

אֶת הַלֻּחֹת',

בתיאור בספר דברים – הושמט הכעס: 'וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת,

וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי'. נראה כי משה בתיאורו, מעדיף להשמיט את

הכעס. הכעס מהווה מידה רעה, הרמב"ם העמיד את חטאו של משה לא על העדר אמונה –

אלא על הכעס:

ואתה יודע שאדון

הראשונים והאחרונים, משה רבנו עליו השלום, כבר אמר אליו השם יתברך: 'יען לא האמנתם

בי להקדישני לעיני בני ישראל' (במדבר כ' י"ב), על אשר מריתם את

פי למי מריבה' (שם כ"ד),

'על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל' (דברים

ל"ב נ"א). וחטאו, עליו

השלום, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המדות, והיא

הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו 'שמעו נא המֹרים' (במדבר כ' י'), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס

לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס?! וכיוצא בזה בדין האיש ההוא – חילול השם

הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקווים להגיע בהם אל הצלחת העולם

והעולם הבא – ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם

מתכונות רעות מתכונות הנפש.' (שמונה פרקים, פרק ד')

פירושו של הרמב"ם

הוא נועז, שהרי הפסוקים מעידים – 'יען לא האמנתם…'.

הרמב"ם בוחר להתעלם מהעדר אמונה בכוח הניסי להוציא מים מהסלע – כידוע ניסים

לא היו האירועים החביבים על

הרמב"ם. הוא ממיר את חטא האמונה בחטא אנושי של איבוד המידה הממוצעת בין הכעס

לבין העדר הרגשת חרפה ובוז, היא מידת הסבלנות. האם אירוע שבירת הלוחות שקול לאירוע

הכאת הסלע? האם ראוי היה משה להיענש על זה כפי שנענש על זה?

מצד אחד, נראה שמשה

חשב שהוא כשל. הראיה, הוא בוחר להשמיט את הכעס מסיפורו. מצד שני, ריבונו של עולם

היודע להענישו על הכעס שבהכאה על הסלע, לא מעניש אותו על השבירה. מה ההבדל?

נראה כי למרות שמידת

הסבלנות היא המידה הראויה, לעיתים יש ערך בכעס. הכעס מסמן ערך. זה מכעיס אותי, כי

זה רע. העם הרוצה מים ולא מאמין כי משה יוציא להם מים מן הסלע, מגלה אולי חולשה,

אבל לא רוע. העם הבוחר לו עגל לרקד סביבו, מביא לידי ביטוי רוע – באמות המידה של

התורה. הבחירה בעגל הזהב על פני המופשט והרחוק, היא רוע. משה כועס, והכעס שלו

ראוי. הוא מסמן להם בכווייה של אש: עברתם את הגבול! הוא מטיב עימם בכעסו, מכיוון

שסימון גבולות הוא תנאי הכרחי ליצירת זהות ערכית. זה אחד מתפקידי ההורה והמחנך

המרכזיים, כאן לא נדרשת סבלנות, אלא כעס.

משה עצמו, אולי בהיותו

העניו מכל אדם, לא יכול היה לראות את גדולתו בכעסו. יסורי

אשמה יסרו אותו, הביאוהו להשמיט את הכעס מסיפורו. אבל התורה מכילה לא רק את ספר

דברים, אלא גם את ספר שמות. המסיים לקרוא את התורה ב'יד

החזקה', נזכר בידו החזקה של משה שלא רעדה בשוברו את לוחות האלוהים. הוא נזכר

בסיפורו של משה על השבירה, אך נזכר גם בסיפור בספר שמות. על כן הוא יודע שהיה כעס,

והוא יודע שריבונו של עולם לא כעס על הכעס, ועל פי חכמים אף נתן 'יישר כוח' למשה

לאחר המעשה. התורה באה ליישר את מידותיו של האדם, להעלים את הרעות שבהן. אך לא

למחוק את כוחות הנפש. לכל כוח יש מקום, בתנאי שהוא מופיע בהקשר הנכון. זאת מהותה

של התורה – העצמת הנפש וחינוכה תוך כדי שמירה על טבעיותה ועל מנעד רגשותיה. בחוזק

הזה – ולא ברפיון של מחיקת הזהות – ראוי לסיים את התורה. היד החזקה – היא כל התורה

כולה על רגל אחת.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת

ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני

כשנתיים בהוצאת מאגנס.

 

 

"ישכֹן לבטח… ובין כתפיו שכן"

הפרשנות המסורתית,

ספק פשט וספק דרש אגדי, מייחסת את הדברים האלה לעובדה שבית-המקדש בהר הבית הוא

בתחום נחלת שבט בנימין – ואם בית-המקדש הוא משכן כבוד ה', הרי הוא שוכן בין כתפיו.

אבל זה מעורר שאלה. נאמר "חופף עליו כל היום". כל היום? איזה

יום? הכוונה איננה ליממה, זמן סיבוב הארץ על צירה; יומו של הקדוש-ברוך-הוא הוא

הנצח. משמע, שמכן ה' הוא נצחי – והרי עינינו רואות שלא היה נצחי: המקדש חרב וחולל

המקום הזה, ועומד עליו היום היכל זר. אבל יש מאמר מדרשי מפתיע (במדרש "פתרון

התורה", אשר זכה לפרסום בדפוס רק לפני שנים אחדות בהוצאתו של אחד מחכמי

דורנו, ר' אפרים אורבך). זה מדרש מתקופת הגאונים, אשר

יש בו הרבה חומר ממדרשים אחרים המוכרים לנו, אבל גם מדרשים שאין אנחנו יודעים אם

הם מקוריים או לקוחים ממקורות שאבדו לנו. והנה, במדרש זה נאמר משהו על "חופף

עליו כל היום ובין כתפיו שכן". נאמר, שברכה נבואית זו של משה אכן נתקיימה,

שהרי ההיכל העומד היום שם, היכל של אומה זרה, איננו מקום עבודה זרה. ההיכל הזה הוא

מקדש לאומה שמכירה בייחוד ה' ומתכוונת לעבודת ה', גם אם לא קיבלה את התורה ואיננה

עובדת את ה' בקיום המצוות. נמצא, שעדיין זה מקום מקדש לעובדי ה' באמת. הדברים האלו

נאמרו בתקופת הגאונים, בתקופת שלטון הערבים על ארץ ישראל, ובוודאי קדמו למסעי

הצלב, שבהם השלטון על הר הבית עבר לידי אלה שאינם בעלי אמונת הייחוד במובננו אנו.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע

, עמ' 140-141)

 

 

הדרן לסיום

מחזור י"ח של שבת שלום

עם גיליון זה, אנו מגיעים לסיומו של מחזור י"ח של

"שבת שלום".

החברה הישראלית עברה דברים רבים וקשים במהלך שנים אלו; השנה

היו גילויי שנאה, הומופוביה, גזענות חמורים וגם פיגועים רצחניים. יש לברך על

הגינוי הגורף של פעולת נקם זו ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו וברכו על הנקמה. עברה

שנה מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל

כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה

שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל

הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים,

ח"ו".

ואם הרגשנו באלול תשנ"ז שלמרות העלונים הרבים המופצים

בבתי הכנסת, יש מקום לעוד עלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום,

הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה

לאומנית, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו,

כבר אינן תופעות שוליות, עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה

דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי

היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

ניסינו במשך שנים אלו להשמיע את הקול הזה דרך ציטוטים של

מאמרי חז"ל ופרשנות המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

כמו-כן, התברכנו במאגר של כותבים איכותיים שהציעו קריאה

ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה

שהוא; לדני לזר,

שדואג במסירות ובהתנדבות לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט,

להרי לנגבהיים

המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים במסירות ובהתנדבות; לבן בן ולצוות גרפוס

פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית

"מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר

אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים

על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת הי"ט של שבת שלום

פנחס

לייזר, עורך

 

 

 

קול קורא

בימים אלה החלטנו לחדש את פעילותנו,

יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת שקידה על דמותה

היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.

אנו מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם,

כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו

לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה דרכי נועם וכל

נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום ורדפהו".

צאו מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים לפעול ציבורית להגשמת המטרות

של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה שקדיאל,

0523911181, moshelea@netvision.net.il

 

 

קוראים יקרים

אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך

את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה והפצה.

המחאות לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לידי

מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס

להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה

האלקטרונית ולבירורים:

 0523920206 – mailto:ozveshalomns@gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר;

מזכירת המערכת – מרים פיין

לתגובות ולתיאום

דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום –נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il

https://www.facebook.com/bakesh.shalom.org.il?fref=ts