שמחת תורה תשע"ד (גליון מספר 818)




שמחת תורה – בראשית

גליון מס' 818 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה

כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל

וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ

הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

 (בראשית

ב, ט)

 

 

ויצמח. מזונותיו

שלא בצער; נחמד למראה. משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי כאמרו

'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה"; עץ הדעת. משיא לתת לב אל הטוב והרע

ומזה והאדם ידע נתן לב עליה ומזה נקרא הקרוב מודע כאמרו מודע לאישה, שדרכו לתת לב

לצרכי קרובו כאמרו 'ואח לצרה יולד'; טוב ורע. לבחור הערב אעפ"י שיזיק

ולמאוס הבלתי ערב אעפ"י שיועיל.

 (ספורנו שם, שם)

 

ויצמח ה' אלהים מן

האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. ההבדל בין מלת "טוב"

ל"נחמד" הוא, כי טוב נאמר בהסכמה על תענוג הגופני, וחמדה נאמר על עונג

הרוחני, וכן בקניני המדומות להשיג עושר וכבוד ויקר. וחמדה הוא ששה ידות וטוב הוא

חלק אחד, כמו ששת ימי המעשה האדם רודף אחר קנינים המדומה הון יקר למצוא, ושבת הוא

יום העונג להתענג באכילה ושתיה, וצוה לנו ה' יתברך ברוך הוא להתענג באכילה ושתיה,

והוא קודש כמו שהיה אכילת הקרבנות, לכן מלת נחמ"ד עולה במספר ששה פעמים מלת

טו"ב.

(הגר"א:

אדרת אליהו שם, שם)

 

 

מדרש פטירת משה1

תמר ביאלה

ויגדל

הילד… והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא

נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו… והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתייראין

אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול

מלכות ממך, מהם אומרים להורגו מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם

הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו

לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות,

מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס

ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון, ותקרא שמו משה,

מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם

בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר. (שמות

רבה (וילנא) פרשה א)

משעמדו

ישראל ליכנס לארץ בא השטן לפני הקב"ה, אמר לו: מתיירא אני שמא נטל משה כתר

שלך ונתנו על ראשו ועתיד ליטול מלכות שלך. שמע יתרו שהיה יושב תחת כסא הכבוד ואמר:

מה לך אצל חתני שלא בקש מלוכה ולא בקש כבוד, שכבר אמר לו לקב"ה 'מְחֵנִי נָא

מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' (שמות לב,לב).

שתק

הקב"ה.

ראה

יתרו שמילותיו של שטן עדיין תלויות ועומדות באוויר, אמר להם: בחנו אותו. הביאוהו

לפני ארץ ישראל, אם עוד יושיט ידו אליה ואם לאו.

נטלו

הקב"ה למשה, והעלהו ראש הפסגה הר נבו, והראהו אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת

הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה

וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר

בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר (דברים

לד, א-ג).

היה

משה עומד ומביט בעיניו, נדמתה לו הארץ כמין קערה גדולה. העמיק פניו בה עד שראה

אותה פנים בפנים והיה מה שבקערה מתחלף בעיניו – פעם נדמה לו כזהב ופעם כגחלים.

שידע משה את ישראל שהוציא ממצרים ונדד עמם ארבעים שנה במדבר, וידע משה את

הקב"ה שהיה עומד ומפייס ומתחנן לו בעבורם שוב ושוב, ולא ידע משה מהי ארץ

ישראל בשבילם, ומה יעשו בה. האם עליהם ייאמר 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ

פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ' (תהילים

מה,יד) או שמא יקויים בהם הכתוב 'יִמּוֹטוּ עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ

יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל יָקוּמוּ' (תהלים קמ,יא).

והיה

עומד ומתבונן והיתה הקערה מסתובבת וסובבת ולבו הולך ונחלש.

נזכר

במילים שאמר לו יתרו חותנו 'בְּטַח בַָּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה'

(תהילים לז,ג) והושיט ידו. בקש שטן לקפוץ

ממקומו, בא הקב"ה ודחה את ידו של משה ומשכה.

שתק

שטן וחרד יתרו.

נטל

הקב"ה ידו של משה ונשקה בפיו, עד שפרחה נשמתו של זה, הוא שנאמר, 'וַיָּמָת

שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה" (דברים

לד,ה).

מכאן

אתה למד שכרן של אנשי אמונה, אף על פי שהרבה מלעיזין היו לו למשה, שאמרו מתנשא הוא

על שמים ומתנשא על הבריות, לא שמע להם הקב"ה אלא ללבו של משה ובטח בו, עד

שדבק בו.

 

 בשר אחד

'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית

ב, כד).

'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ' לא נאמר אלא על האיש.

אשה – מה דינה? האם עוזבת אף היא את אביה ואימהּ משתבוא לידבק באישהּ?

מחלוקת

בית ברוריה ובית אמא שלום.

בית

ברוריה אומרות: בתורתה של ברוריה כתוב 'על כן יעזבו איש ואשה וגו" הא מילתא דאמרי

אינשי רק הנפרד מאמו, עצמאי יהיה לנפשו ובשל להקים בית חדש בעולמו. אלא שדיברה

תורת משה בלשון בני אדם, אלו

הזכרים.

דבר

אחר, לא נאמר באישה שמשנשאת עוזבת אביה ואמה, משום שבעלה, כאביה לה. כשיושבת בבית

אביה, הוא מתיר נדריה; משיושבת בביתה, בעלה מתיר אותם לה, ולעולם מרות איש עליה.

וחסידות

ראשונות שבבית המדרש הוסיפו, שמשנשאת לבעלה, לא נפרדת רק מהוריה אלא אף מאלוהיה,

כמו שלמדנו: 'והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה

לעשות צרכיו. ואם היתה מחויבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה

אותה הבעל לעשות מצותו, ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה

מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה

שלום עם בעלה'.

בית אמא

שלום אומרות: לא בכדי לא נאמר 'ותעזב אשה' שלמדנו מאימותנו שאין צריך לעזוב אמו

ואביו על מנת להקים בית חדש. אדרבא, שרק מי שקשור בהוריו, ידע היאך יהיה קשור בבן

זוגו ובילדיו. ובית חדש – חלק מבית ישן הוא – ואין זה יוצא מפני זה.

דבר

אחר, דווקא באשה לא נאמר 'תעזב' את אביה ואמה, שאותה אשה ראשונה, אם כל חי, ידעה

קשר של כוח וחיות שבבסיס כל הנמצא, אותו הכוח המדבק הכל בכל, שהיא נבראה מן הצלע

וידעה שהיות חלק, והיות תלויה אין בזה משום פגם, אלא כך דרכו של עולם. ולימדה סוד

גדול זה את האדם עד שזה קרא: 'זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי' (בראשית

ב,כג).

חסידות

ראשונות שבבית המדרש הוסיפו, שלא עוד אלא, שרק בנישואים שיש בהם גם בית של אבא

ואמא, יש להאשה חופש ואף רצון, שלמדנו:

'האשה

בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה – תאכל משל בעלה. הלכה רגל

ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה – תאכל במקום שהיא רוצה' .

ולא עוד

אלא שעזיבת אב ואם יש בהן פגיעה והחלשה של הנפש, כמו שראינו ברות שלא רצתה להיפרד

מנעמי: 'וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ' (רות

א, טז), וכמו שאנו רואים בישראל שלא טוב להם להיפרד ממקורם שנאמר:

'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ

כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה" (ירמיהו

יז, יג).

אלא

שדיברה תורת משה בלשון בני אדם1.

1. הערת העורך: כנהוג

בשמחת תורה, אנו מחברים בין סיומה של תורה לתחילתה ואנו מפרסמים הפעם שני מדרשים

מקוריים, שכתבה תמר ביאלה.

2. ראו רבקה

לוביץ, ואל אישך תשוקתך, דרשוני-מדרשי נשים, עמ' 30. והטעם שנפטרו הנשים

– ספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם ד"ה כל ישראל. האשה בזמן שהיא בבית

בעלה – משנה מסכת פסחים פרק ח משנה א.

תמר

ביאלה ערכה את הספר "דרשוני" – מדרשי נשים, בהוצאת ידיעות ספרים, עם

נחמה וינגרטן-מינץ.

 

 

וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד

עַד דָּן… וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם

לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ

וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

 (דברים לד א, ד)

 

 

ויראהו ה' את כל הארץ

הראייה הזאת היתה בדרך פלא, כי לא היה אפשר בדרך הטבע

לראות כל ארץ כנען מן המקום ההוא, וכן אמרו במדרש: אמר הקב"ה אני מעבירה

לפניך כשפחה שהיא עוברת לפני אדוניה, ובספרי דרשו על הפסוקים האלה שהראהו כל

הדברים העתידים להיות בארץ ישראל עד סוף כל הדורות, וכן הוא לפי הפשט, שהרי הראהו

חלוקת השבטים קודם שיכבשוה.

(רש"ר רג'יו שם, שם)

 

 

ושמה לא תעבר… ושמה לא תבוא

כלומר, לא שאינך ראוי לזכות בארץ ישראל, אלא בשביל שאני

נותן אותה לבני ישראל, על כן לא תוכל לבוא גם אתה, דעיקר העונש היה מידה במידה שלא

יזכה להורות לישראל דרך הליכות החיים בארץ ישראל, שכל אותה הכנה שעשה הקב"ה

עם הסלע היה כדי ללמד לבני ישראל דרך בעת שתהיה עצירת גשמים, ובשביל שקלקל בזה משה

רבנו, היה העונש שלא יביא אותם להורות שם.

(העמק דבר לנצי"ב

מוולוז'ין דברים לב, נב)

 

 

"ישכֹן לבטחובין כתפיו שכן"

הפרשנות המסורתית, ספק פשט וספק דרש אגדי, מייחסת את הדברים האלה לעובדה שביתהמקדש בהר הבית הוא בתחום נחלת שבט בנימיןואם ביתהמקדש הוא משכן כבוד ה', הרי הוא שוכן בין כתפיו. אבל זה מעורר שאלה. נאמר "חופף עליו כל היום". כל היום? איזה יום? הכוונה איננה ליממה, זמן סיבוב הארץ על צירה; יומו של הקדושברוךהוא הוא הנצח. משמע, שמשכן ה' הוא נצחיוהרי עינינו רואות שלא היה נצחי: המקדש חרב וחולל המקום הזה, ועומד עליו היום היכל זר. אבל יש מאמר מדרשי מפתיע (במדרש "פתרון התורה", אשר זכה לפרסום בדפוס רק לפני שנים אחדות בהוצאתו של אחד מחכמי דורנו, ר' אפרים אורבך). זה מדרש מתקופת הגאונים, אשר יש בו הרבה חומר ממדרשים אחרים המוכרים לנו, אבל גם מדרשים שאין אנחנו יודעים אם הם מקוריים או לקוחים ממקורות שאבדו לנו. והנה, במדרש זה נאמר משהו על "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". נאמר, שברכה נבואית זו של משה אכן נתקיימה, שהרי ההיכל העומד היום שם, היכל של אומה זרה, איננו מקום עבודה זרה. ההיכל הזה הוא מקדש לאומה שמכירה בייחוד ה' ומתכוונת לעבודת ה', גם אם לא קיבלה את התורה ואיננה עובדת את ה' בקיום המצוות. נמצא, שעדיין זה מקום מקדש לעובדי ה' באמת. הדברים האלו נאמרו בתקופת הגאונים, בתקופת שלטון הערבים על ארץ ישראל, ובוודאי קדמו למסעי הצלב, שבהם השלטון על הר הבית עבר לידי אלה שאינם בעלי אמונת הייחוד במובננו אנו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 140-141)

 

 

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה

לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

 (בראשית ג, יט)

 

כל הצער של חיי העיצבון מתבטא בתיבת

"לחם", המזון נקרא "טרף", על שום שנטרף מידי הטבע; והוא נקרא "לחם"

– על שם שיושג תוך מאבק סוציאלי, במלחמת הכל בכל. אילו יכול האדם להתפנות

ברוחו, ולא רק ללחם חוקו, לא היה האדם נלחם באדם, ולא היה משקל רב למושג הקניין .

אולם, חיי האדם תלויים בפרוסת הלחם, והוא זוכה בה רק "בעצבון"; ומשום

כך, משטרף את המזון מידי הטבע, הוא נלחם על קניינו עם האדם; ויש שיילחם בטרם

יטרוף, – שמא יקדמנו אחר במקור הטבע.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

הדרן לסיום מחזור ט"ז של שבת שלום

עם גיליון זה, אנו מגיעים לסיומו של מחזור ט"ז של "שבת שלום".

החברה הישראלית עברה דברים רבים במהלך שנים אלו, ואם הרגשנו אז שלמרות העלונים

הרבים המופצים בבתי הכנסת, יש מקום לעוד עלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש

את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה

של הקצנה לאומנית, עם תופעות מדאיגות של גזענות ושנאת זרים שלצערנו, כבר אינן

תופעות שוליות, עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי

נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא

חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

ניסינו במשך שנים אלו להשמיע את הקול הזה דרך ציטוטים של מאמרי חז"ל ופרשנות

המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

כמו-כן, התברכנו במאגר של כותבים איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע,

למדרשים ולפרשנות.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר,

שדואג במסירות ובהתנדבות לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט,

להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים במסירות ובהתנדבות; לקדיש

גולדברג, המתרגם הנאמן והמסור לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה

אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת

הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את

קיומנו.

וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו

חזק חזק ונתחזק

פנחס לייזר – עורך

 

 

חברות וחברים יקרים

 

אנחנו עומדים בסיום המחזור

ה-16 של "שבת שלום"

הבאנו לכם מדי שבוע, קוראים

יקרים, מאמרים,

דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך מקורותינו

והגותנו, מסרים של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום

ובדו-קיום מאפשרת לנו

לעמוד בהוצאות הכרוכות בהפקת

הגיליון ובהפצתו

אנו שמחים בשותפותכם הערכית,

בתמיכתם הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות

להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה ירידה

משמעותית

בשערי החליפין של היורו ושל

הדולר

והדבר משפיע על תקציבנו

לכן, כדי שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת "שבת שלום"

בארץ ובעולם, ללא פרסומת

מסחרית

אנו זקוקים לכם יותר ויותר

כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש

לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9, דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות

למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק

ושלום

 

מערכת "שבת שלום"                 "עוז

ושלום-נתיבות שלום"