שמחת תורה תשע"ג (גליון מספר 768)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



שמחת תורה

גליון מס' 768 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

שישו ושמחו בשמחת תורה" – על ההבדל בין ששון לשמחה

שמחה היא בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם, וששון כשהדבר עומד על גמר טובו

ושלמות פעולתו, כמאמר "שמחים בצאתם וששים בבואם". כאשר יצאו להאיר על

הארץ ישמחו, ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישישו… ואם כן, למה אומרים בשמחת

תורה "שישו" ולאחר מכן "שמחו"? לפי שאומרים זה אחר קריאת

התורה, שמסיימים אז התורה ומתחילים תיכף בראשית, לכן אומרים "שישו" על

הסיום ו"שמחו" על ההתחלה.

(מובא ב"טעמי המנהגים ומקורי הדינים" בשם הגר"א)

 

 

הדרן לסיום מחזור ט"ו של שבת שלום

עם גיליון זה, אנו מגיעים לסיומו של מחזור ט"ו של "שבת שלום".

החברה הישראלית עברה דברים רבים במהלך שנים אלו, ואם הרגשנו אז שלמרות העלונים

הרבים המופצים בבתי הכנסת, יש מקום לעוד עלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש

את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה

של הקצנה לאומנית, עם תופעות מדאיגות של גזענות ושנאת זרים, עלינו להמשיך ולהשמיע

קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ניסינו במשך שנים אלו להשמיע את הקול הזה דרך ציטוטים של מאמרי חז"ל

ופרשנות המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

כמו-כן, התברכנו במאגר של כותבים איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע,

למדרשים ולפרשנות.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט

הזה:

כאמור, לכל הכותבים שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא: לדני לזר,

שדואג במסירות ובהתנדבות לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס

ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר

אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים במסירות ובהתנדבות, לקדיש

גולדברג, המתרגם הנאמן והמסור וגם לחברנו ג'ף גרין שתרגם כמה גיליונות בהתנדבות בשנה זו. לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון,

ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין,

האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט

ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו.

חזק חזק ונתחזק

פנחס לייזר – עורך

 

 

"ולא ידע איש את קבורתו"

פנחס לייזר

החג האחרון בחגי תשרי

המכונה "זמן שמחתנו" מסתיים ב"עצרת", ומאז שקהילות ישראל אימצו

את המחזור השנתי (במקורו: הבבלי) של קריאת התורה, הפך חג זה ל"שמחת תורה",

שיא של שמחה, המאופיין במנהגים רבים הבאים לתת ביטוי לאותה שמחה. מעניין לציין שדווקא

ברגעים אלו, כאשר אנחנו מעלים לתורה את "חתן התורה", אנחנו קוראים את הפסוקים

המתארים את מותו וקבורתו של משה בפרק דרמטי וקצר המתאר

את עלייתו של משה רבנו להר נבו, את פטירתו וקבורתו והסיפור מסתיים עם מותו של הגיבור

הראשי ומכאן ואילך מתחיל סיפור אחר; סיפור כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל המתואר בספר

יהושע. בשמחת תורה, העולה לפרשה זו מכונה "חתן תורה".

מעניין להתבונן בפרק ל"ד, פסוק ו':

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב

מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

חלקו הראשון של הפסוק מתאר לנו את מקום קבורתו של משה ובחלקו השני מספרת לנו

התורה שאיש אינו יודע היכן קבור משה (כולל משה בעצמו, לדברי חז"ל בספרי ובמסכת

סוטה!!).

פרשנינו הראשונים, החל מחז"ל התמודדו עם הבעייתיות שבפסוק זה בצורות שונות.

התלמוד במסכת סוטה מתייחס לפרדוקסליות שבפסוק מבלי לתת לה

הסבר, וזו לשון הגמרא:

'ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול

בית פעור' – אמר רבי ברכיה: סימן בתוך סימן, ואפילו הכי (למרות זאת) ' ולא

ידע איש את קבורתו'. (בבלי סוטה יג, ע"ב)

רבי חזקיהו בן מנוח, בעל פירוש חזקוני

, מפתֵח קריאה זו של חז"ל לכדי הסבר, וזו לשונו:

'ויקבר אתו בגי' – שלשה

סימנים נתנו במקום קבורתו של משה שאמר בגי,

ובאי זה גיא? בארץ מואב, ובאי זה מקום? מול בית פעור, ואפילו הכי לא

ידע איש את קבורתו, ללמדך שלא קברו איש. (חזקוני דברים לד, ו)

התפיסה שאיש לא קבר את משה מקבלת חיזוק מהעדר ציון נושא מוגדר לפועל

ויקבור. עמימות זו אפשרה לחז"ל (דעתו של רבי ישמעאל בספרי נשא לב) ולאבן

עזרא לפרש שמשה קבר את עצמו. לעומתם , טוען רש"י שהקדוש ברוך הוא בכבודו

ובעצמו קבר את משה (גם זה בעקבות חז"ל).

מובן שאין אפשרות להבין אף אחת מתפיסות אלו כפשוטן ואכן, רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ספורנו, מוסיף:

אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז"ל,

עשתה זאת נפשו הנבדלת, כי הוא מת בהר ראש הפסגה.

יש כאן הבחנה ברורה בין משה, בשר ודם לבין "נפשו הנבדלת".

עמימות זו סביב מותו וקבורתו של משה אפשרה את קיומה של דעה בחז"ל, הטוענת כי משה

לא מת וזו לשון הגמרא (בבלי סוטה י"ג, ע"ב):

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר

מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע ואומר וימת משה ספרא רבה דישראל ויש אומרים לא מת משה; כתיב הכא (כתוב כאן) 'וימת שם' וכתיב התם  (שמות לד) 'ויהי שם עם ה" מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש.

גם כאן יש להניח שחז"ל מתכוונים ל"נפשו הנבדלת" של משה ולא למשה

"בשר ודם.

נראה לי שהעמימות שנוצרה סביב מותו, קבורתו ומקום קבורתו של משה בסיפור המקראי,

אצל חז"ל ופרשנינו, יוצרת אווירה מיוחדת ובאה ללמדנו כמה דברים חשובים, עליהם

ננסה לעמוד בהמשך.

פרשנינו הראשונים והאחרונים התמודדו עם שאלת מקום קבורתו של משה בדרכים שונות.

התלמוד במסכת בסוטה (יד, ע"א), על-פי גרסת הב"ח, מביא את הטיעון הבא לשאלה

"מפני מה נסתתר קברו של משה?", וזו לשון גרסה זו:

א"ר חמא בר חנינא:

מפני מה נסתתר קברו של משה? מפני שידע הקב"ה שעתיד בית המקדש לחרב וישראל יגלו

מארצם, שמא יעמדו באותה שעה בבכי ותחנונים על קברו של משה, ויאמרו לו: משה רבינו, עמוד בתפילה בעדינו, ויעמוד משה ויבטל הגזירה.

על-פי תפיסה זו, רצה הקדוש ברוך הוא למנוע מבני ישראל לעורר את רחמיו (של משה,

של הקב"ה בעצמו?) על-ידי הפיכת קברו למקום תפילה.

רבי משה טייטלבוים מאיהל, פרשן חסידי בעל הפירוש "ישמח משה" מפרש גמרא זו בצורה

מעניינת באמצעות סמיכותה לפסקה הבאה בגמרא וזה לשונו:

…ואמר ר' חמא

בר חנינא: מה דכתיב (דברים יג, ה) 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' – וכי אפשר להלוך אחר השכינה? אלא הלוך אחר מידותיו,

מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים, שנאמר (בראשית ג כא) 'ויעש לאדם ולאשתו וכו',' אף אתה הלבֵש

ערומים. מה הוא קובר מתים, שנאמר 'ויקבור אותו בגי', אף אתה קובר מתים. (ע"כ לשון הגמרא)

וגם אני אענה חלקי, כי ידוע מה שפרשו על

'יעשו לפני כסדר הזה' (ר"ה י"ז ע"ב) שלא די באמירה, כי אם בעשיה שיעשו

כסדר הי"ג מידות, (מובא לעיל הפטרת תצא). והנה קשה על מימרא הראשונה של רב חמא בר חנינא, וכי הקב"ה שונא

ישראל חס ושלום שיעשה תחבולות שלא לבטל הגזירה?! אך התירוץ הוא, דהכוונה הוא לטוב להם, כי באמת הלא יוכלו לבטל בלא זה על

ידי י"ג מדות. אך צריך שיעשו כסדר הזה והוא טוב להם, על כן נסתתר קברו

של משה, כדי שיוכרחו לעשות כמידותיו כדי לבטל הגזירה. והיינו מימרא שניה הלוך אחר מידותיו, וזה רצונו יתברך שמו שמזהירם להלוך אחר מידותיו, על כן נסתר קברו של משה, כדי שיוכרחו

לעשות כמידותיו, לבטל על ידי זה הגזירה, והבן. (ישמח משה ח"ב; קנג, ע"ב)

אין זה רצוי שתפילתם של ישראל על קברו של משה יהווה תחליף קל למעשים שהם בגדר

"הליכה בדרכיו".

רבי חזקיהו בן מנוח, בעל פירוש

"חיזקוני" , מדגיש את אי-הפיכת הקבר למקום פולחן, לצד נימוק נוסף וזו לשונו:

'עד היום הזה': שלא יקבר איש אצלו

כענין שנעשה בבית אל ושלא ידרשו בו שואלי מתים.

הרלב"ג גם הוא מבאר

את סיבת אי-הפרסום של קברו של משה ברוח דומה, אף מפורשת יותר, וזו לשונו:

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו),

כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה

שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד

מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח,

ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע

בקבורתו אחד מן האנשים. (רלב"ג על דברים ל"ד,

ו)

גם הרש"ר הירש מסביר בצורה דומה

את הפסוק:

נזכור שפולחן הגובל באליליות התפתח לא

פעם על קברם של אנשים גדולים שפעלו רבות למען האנושות, ועל פי זה נבין את גדולת הקו

האחרון הזה בתמונת חייו של משה.

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" מבאר עניין זה מכיוון קצת שונה

וזו לשונו:

ולא ידע: היינו כמו לא הכיר, שלא היה שייך אל מקום

קבורתו כלל. והוא מטעם שהיה איש אלוהים בחייו ועניו מאד, ולא היה מקושר ומסובך

אל החומר ועניני כלל בחייו ככל האדם, וזה שאמרו 'ולא ידע איש' – אפילו משה.

הפירושים השונים שניתנו לעמימות סביב קבורתו של משה, על

אף הגוונים השונים, מובילים לכיוון אחד:

משה האיש (אגב, כאשר בני ישראל ביקשו מאהרון "קום עשה לנו אלוהים", "משה

האיש" הקונקרטי היה חסר להם) בשר ודם, שחלק מתולדות חייו מתוארים בתורה,

מת ככל האדם. התורה מתארת את משאלתו להיכנס לארץ. גם חז"ל מתארים במקומות שונים

את כמיהתו להגשמת חלום זה ואת רצונו לחיות לעולם.

משה רבנו, איש האלוהים, גדול הנביאים בכל

הדורות, "נפשו הנבדלת" בלשון הספורנו, לא מת

כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים" . הוא ממשיך לחיות בתוכנו דרך התורה

שבכתב והתורה שבעל-פה, בה "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בסיני"

ולכן אין זה מן הראוי לחלל את זכרו על ידי פולחן אלילי. וכבר כתב הרמב"ם: (משנה תורה הלכות אבל ד , ד)

…והצדיקים אין בונים

להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר

הקברות

אין להמיר את משה החי באבנים מתות של קבר ויתכן שמשה

רבנו מלמד אותנו גם במותו ובקבורתו עניין חשוב ביותר: תורתנו היא תורת חיים

ואין לה עניין בהפיכת קברים לאתרי פולחן ול"מקומות קדושים". הקדושה אינה

מצויה באדמה, באבנים ובקברים ואפילו בלוחות הברית (ראו הרש"י

האחרון על התורה ודברי בעל "משך חכמה בפ' כי תשא).

היא מצויה בשאיפתו של האדם לקדש את מעשיו בחייו.

פנחס לייזר, עורך

שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

 

נקיי כפיים וברי לבב יכולים לעלות להר ה' ולא

ליפול

וזה שאנו חוזרים

ואומרים

בסוף הקפות 'לה' הארץ

ומלואה תבל ויושבי בה', כלומר אפילו בזמן שעוסקין בישובו של עולם, עם כל זה הלב לשמים. ועל זה

אמר (תהלים כד ג) 'מי יעלה בהר כו' ומי יקום וגו"

שמעתי פירושו בשם רבינו הקדוש מהר"מ זלה"ה מרימנוב שאמר 'מי ומי יעלה בהר ה", אבל העיקר

'מי זה האיש אשר יקום במקום קדשו' – ולא יפול ממעלתו שעלה בהר ה', לזה צריך שיהיה (תהלים

כד ד) נקי כפים במעשה, ובר לבב במחשבה זכה, אשר לא נשא

לשוא נפשו כי מה שאינו דבר המתקיים נקרא שוא, כי אם שיהיה עבודתו באמת, כמו שנאמר (משלי

יב יט) 'שפת אמת תכון לעד…'

(ייטב פנים ח"א דף רטו/א)

 

 

המתח

בין אחדות למאבק באלילות

"ויהי בישורון מלך": כשישראל שוים בעצה אחת

מלמטה, שמו הגדול משתבח למעלה, שנאמר: "ויהי בישורון מלך" אימתי?

"בהתאסף ראשי עם".

(ספרי

וזאת הברכה פיסקא שמו)

 

שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך – זבולון ויששכר עשו שותפות ; זבולון

לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם

יושבים ועוסקים בתורה לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה.

 (רש"י דברים לג , יח)

 

זבולן לחוף ימים ישכון. בארצו, כי יירש מקום חוף ימים והקדים זבולן העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה וכן משה רבינו בברכתו באמרו שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהליך, כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה

מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, כאמרם 'אם אין קמח,

אין תורה' וכשיסייע האחד את חבירו להמציאו די מחסורו

כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולן הנה עבודת האל ית' בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם וזאת היתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה

שיסייע כל העם לתופשי התורה, שהם הכהני' והלוי' כאמרו 'יורו משפטיך ליעקב' ויזכו כלם

לחיי עולם, כאמרם 'כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב'.

(ספורנו בראשית מט, יג)

 

תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לא ימוש ספר

התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך

ארץ, דברי רבי ישמעאל.

 רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר

בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר

'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו" ובזמן שאין ישראל עושין

רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר 'ואספת דגנך' ולא עוד אלא שמלאכת

אחרים נעשית על ידן, שנאמר 'ועבדת את אויביך וגו".

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל

ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

 (בבלי ברכות לה, ע"ב)

 

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה

הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן

העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה

נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן

ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה

וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

(רמב"ם

יד החזקה הלכות תלמוד תורה ג, י)

 

"לעיני כל

ישראל" שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם"

והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת" יישר כחך ששברת.

(רש"י

דברים לד, יב)

 

 

 

הכתובת להקדשת גיליון,

לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם,

היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה:

pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת

שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין  0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                       עוז ושלום-נתיבות שלום