שמחת תורה תשע"א (גליון מספר 670)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



שמחת תורה – פרשת בראשית

גליון מס' 670 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. (דברים לג, ד)

 

 

 

ואפשר לומר

כי מלת מורשה תחזור לארץ ישראל ויהיה ביאור הכתוב בזכות התורה שצוה לנו משה, הארץ

שכתוב בה (שמות ו, ח) 'ונתתי אותה לכם

מורשה אני ה", תהיה מורשה לקהלת יעקב, שהרי בקיימנו התורה אנו זוכין בירושתה

ובעוברנו עליה אנו גולים ורשים ממנה, וזהו לשון מורשה מלשון מוריש ומעשיר (שמואל א ב, ז), כי הוא כולל שני הפכים כמו ודשנו את המזבח (במדבר ד, יג), כי כאשר קהלת יעקב יורשת או ירושה הכל תלוי

בתורה.

(רבנו בחיי דברים לג, ד)

 

תורה ציוה

לנו משה מורשה קהלת יעקב. אמרו חז"ל (מכות כג,

ע"ב): תרי"ג מצות נתן לנו בגמטריה תורהאנכי

ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. והנה אי אפשר לכל אחד לקיים כל התורה, כי

כמה מצוות שאין בישראל שישנו בכהן וכן להיפוך, וכן בלוי ובמלך מצוות אחרים, אלא

מתקיימת בין כולם שכולם כגוף אחד, ועיין של"ה ריש ספרו. והנה כתיב במתן תורה (שמות יט, ח) 'ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה'

נעשה' – הכונה שאמרו שכולם יחד יקיימו כל אשר דבר ה', שאי אפשר לכל אחד

לקיימם רק כולם יחד, ולכן לא ניתנה עד שהיו כולם באגודה אחת, כדכתיב (שם ב) 'ויחן'. וזהו שאמר רבי עקיבא (ירושלמי נדרים ט, ד): ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול

בתורה, שאם כולם באגודה אחת אז אפשר לכל אחד לקיים התורה, כי מעשה כולם יחשב

כאילו כל אחד עשה כשהם באגודה אחת ואוהב זה את זה כגופו כנ"ל. והיינו 'תורה

ציוה לנו משה מורשה היא לנו קהלת יעקב', שרק בקהלת נוכל לקיימה כולה.

(כתב סופר דברים לג, ד)

 

 

בין סיום התורה לתחילתה

רונן אחיטוב

נהגו ישראל לקרוא כבר

בשמחת תורה, עם סיום הקריאה, את תחילת פרשת בראשית. זאת כדי שלעולם לא נאמר

שסיימנו את התורה, אלא תמיד נהיה בציפייה לקראת השבת הקרובה. בשבת רגילה קריאת

התורה במנחה משמשת לעניין זה, ובשמחת תורה – הקריאה בפרשת בראשית.

אבל בהשוואה המתבקשת

בין סיום התורה לתחילתה, הנקראות באותו היום, אנו מגלים פער גדול מאד. אולי מזלנו

הוא שההזמנה של חתן בראשית, הנאמרת בין שניהם, היא ארוכה כל כך וכך מטשטשת מעט את

הפער הזה.

בתחילת התורה עומד

הקב"ה לבדו, על פני התהום, ויוצר את העולם והמערכת שבתוכה תתרחש ההיסטוריה

מכאן ולהבא. אמנם הפתיחה משדרת בדידות וחרדה, בביטויים "חושך על פני

תהום" ו"רוח מרחפת על פני המים", אבל בהמשך אנו שומעים שוב ושוב את

הביטוי האופטימי "כי טוב", והגבולות ההולכים ומוצבים ממלאים את ליבנו

בטחון ושמחה. בפרק א בספר בראשית יש גיבור אחד מושלם, שאינו יכול להיכשל לעולם,

ולכן השמחה שבבריאה אינה מוטלת בספק.

בסופה של התורה מוצג

לפנינו סיכום חייו של משה, גדול הנביאים. עם מותו מסוכמים חייו, ומודגש כוחו לעשות

אותות ומופתים לפרעה ולמצרים, ולהרשים את עמו ביד חזקה ובמורא גדול.

משה היה בודד, יחיד

ומיוחד, כמו הקב"ה בבריאת העולם. אך משה, בניגוד לקב"ה, מת. האבל על

מותו מודגש, שהרי אנו יודעים שלא יקום לו מחליף בשיעור קומתו. לעולם לא יבוא אדם

נוסף הקרוב במידה כה רבה לקב"ה, ולכן משאיר אותנו מותו של משה מיותמים.

האווירה בסוף התורה

אמנם חגיגית, אבל השמחה שבמעשה בראשית אינה עוד. משה מת במדבר, בלי להגשים את

יעדו, והוא אינו יכול להגיד על מה שיצר "כי טוב". הדרך של העם ארוכה

ומלאת חתחתים, ואנו יודעים היטב את הכשלונות הצפויים לו.

במבט כולל, נראה שבסך

הכל סיפור התורה, המתחיל בקול ה' על המים, מסתיים בצורה שנראית כמאכזבת.

ניתן לראות כבר בספר

בראשית כיצד הקב"ה מתרחק פעם אחר פעם מעולמו: כאשר הוא מסיים את תהליך הבריאה

הוא יוצא ליום שבתון. היום הזה אינו נגמר, ובניגוד למה שמקובל בצבא, לשבת הזאת של

הקב"ה אין מוצאי שבת: גם כאשר הוא חוזר ופועל, הוא אינו שב לברוא עולם, אלא

פועל בתוכו – כפי שאמר כבר ר' יוסי למטרונית: יושב ומזווג זיווגים…

עוד בטרם שקעה השמש

ובטרם נכנסה השבת, לפי דברי חז"ל, הספיק האדם לחטוא ולעבור על ציוויו. כך

בוטל החלום האנושי של חיים תחת כנפי השכינה, בגן העדן. אבל הסבל בסיפור זה אינו רק

לאדם, אלא גם לקב"ה עצמו, שנאלץ להרחיק מעליו את האדם, נזר הבריאה.

לאחר חטא דור המבול

ולאחר שהזעם האלוקי מכה בעולם כולו, מחליט הקב"ה להנמיך את ציפיותיו

מהאנושות, ומסתפק באברהם אבינו ובמשפחתו – לפחות כשלב ראשון. אך כמובן גם כאן

נכונו לנו אכזבות רבות, נדודים וגלות, תשובה ושוב חטא, והדרך עדיין ארוכה.

מותו של משה מסמל שלב

נוסף: עם מותו של גדול הנביאים, מי שה' ידעו פנים אל פנים, מתרחק הקב"ה עוד

צעד אל מחוץ לעולם. מעתה הנבואה היא תופעה נדירה וחלקית, והקב"ה הולך ומתרחק

מן העולם שברא.

עם מותו של משה מסתיים

העידן של מעורבות הקב"ה בחיי היומיום של העם. המן יפָּסֵק בקרוב, (יהושע פרק

ה) ולאחר שנים אחדות של מלחמות

יפנה גם יורשו יהושע את הזירה. מכאן ואילך – איש הישר בעיניו יעשה. הקב"ה

יכול עדיין, גם בהמשך התנ"ך, להנחית על העם מדי פעם עונשים ולדבר עם נביאים,

אבל השפעתו על חיי העם, שלא לדבר על העולם, הולכת ופוחתת.

משה עצמו, כאמור בסוף

פרשת וילך ובפרשת וזאת הברכה, איננו שוגה באשליות, ויודע היטב כי לאחר מותו ישחית

העם את דרכיו ויעָנֵש על כך בחומרה. העונש אינו עוזר לקרב את הקב"ה לעולם,

אדרבא – הוא מוסיף ומרחיק אותו.

כמו בחיי האדם, גם

בסיפור התורה אנו חווים את הפער בין שמחת הלידה, האופטימיות של קבלת המצוות – לבין

קשיי היומיום, ההשחתה והקלקול הבאים בעקבותיהם.

חטאי האנושות שבשתי

הפרשות הראשונות, ואחריהם חטאי עם ישראל במדבר ובארץ, משאירים בפינו טעם רע, ואנו

עומדים תמהים ומתפלאים כיצד נכשלה התכנית, מדוע זה מתרחשות תקלות בעולם שנברא בכזו

חכמה? מילא האדם, שחטא ונענש, אבל מה מאלץ את הקב"ה להתרחק מהעולם שכה אהב?

לשאלה זו נראה שאין

תשובה טובה מזו של חז"ל בתלמוד הירושלמי (ראש השנה פרק א ה"ג, דף נז טור ב).

על הפסוק "רבות

עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" (תהילים מ ו) דורשים שם את

הדרשה הבאה:

לשעבר רבות עשית, מיכן

והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו.

א"ר לוי: למלך

שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי יוסה בר חנינה:

למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו

אמר רבי אחא: למלך

שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו

אמר רבי חייה בר בא:

לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו

אמר ר' יצחק: למלך

שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו

ורבנן אמרי: לרופא שהיה

לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו.

האורלוגין, השומרה,

הטבעת, כלי הנגרות, האוצרות והרפואות הם האמצעים שבעזרתם שלט המלך הקדום בעולם.

הפזמון החוזר בדרשות אלו הוא "כיון שעמד בנו – מסרה לו". המלך אינו רוצה

כלל לשלוט ולנהל את העולם. כל חפצו הוא שהבן יקח על עצמו את האחריות לכך. אמנם

הבן, שאינו מנוסה, טועה שוב ושוב וגורם לנזקים גדולים לממלכה, אבל המלך ממשיך לתת

לו הזדמנויות נוספות, שהרי הוא בוגר. יחד עם היכולת לשלוט בעולם אין לבן ברירה אלא

לקבל על עצמו גם אחריות, כיוון שהמלך עצמו הולך ומתרחק, ובתוצאות הכשלונות שלו אין

מי שישא מלבדו.

לפי המשל היפה הזה

הקב"ה לא ברא את העולם כדי לשלוט בו אלא כדי להעבירו לידינו, וכן כתוב כבר

בתחילת הדרך "ורדו בדגת הים" (בראשית א כח) וכו'.

ההתרחקות של

הקב"ה מן העולם אינה אלא העברה של האחריות אלינו, בני האדם. אין כאן תהליך של

אובדן או של כשלון, אלא תהליך מתוכנן מראש של העברת האחריות והכוח לידי בני האדם.

מנקודת מבט כזו נראה התהליך המתואר בתורה כסיפור של הצלחה, כאשר האדם והעם הולכים

ונגמלים, עם התבגרותם, מהצורך בקשר הישיר לקב"ה. אמנם הם טועים הרבה מאד, אבל

הם הנושאים בתוצאות הטעויות הללו.

חוקי התורה נראים מעתה

לא כגחמה של הקב"ה, המנסה לשלוט בנו באמצעותם, אלא כשורת הוראות של המלך לבנו

האהוב, שבהן מנסה המלך להקטין מעט את הסבל של בנו ולהדריך אותו בשלטונו על העולם.

אמנם יש לזכור שאחד הדברים שהמלך נתן לבנו הוא הטבעת, הסמכות לחוקק ולתקן, ואין

החוקים של המלך עצמו אלא נקודת הפתיחה להלכה ההולכת מדור לדור.

האר"י כינה את המהלך הזה של הקב"ה

"צמצום". הצמצום אינו ביטוי של חולשה, ובודאי לא של עלבון, אלא של אמון

באדם. אפילו כאשר האדם מכזיב ומקשה את המהלך, הקב"ה אינו מוותר, וממשיך

להתרחק.

מבחינת האדם אין כאן

רק הוספת כוח ויכולות, אלא קודם כל לקיחת אחריות והבנה שאין בידיו אלא עולם אחד,

ואם יקלקלו אין מי שיתקן אחריו.

רונן אחיטוב ממצפה נטופה – מורה ודרשן

 

 

"שישו ושמחו בשמחת תורה" – על ההבדל

בין ששון לשמחה

שמחה היא

בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם, וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלמות פעולתו,

כמאמר "שמחים בצאתם וששים בבואם". כאשר יצאו להאיר על הארץ ישמחו, ובעת

בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישישו…ואם כן, למה אומרים בשמחת תורה

"שישו" ולאחר מכן "שמחו"? לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה,

שמסיימים אז התורה ומתחילים תיכף בראשית, לכן אומרים "שישו" על הסיום

ו"שמחו" על ההתחלה.

(מובא ב"טעמי המנהגים ומקורי הדינים" בשם

הגר"א)

 

 

"כי

בצלם אלהים עשה את האדם"

ובזה הצלם

הם שווים כצדיק כרשע, זה אדם וזה אדם.

(רס"ג

בראשית ט, ו)

 

אבל זה אינו

אלא באדם המעלה וכמו שהיה לפני החטא.

(העמק דבר

בראשית א, כ"ז)

 

 

"כי

עפר אתה ואל עפר תשוב"

כבר ביארנו

שאינו עונש, ואדרבה ביאר לו ה' שאינו מענישו במיתה משום שלא אכל במזיד, אלא המיתה

הוא בטבע, שהרי עפר אתה…"ואל עפר תשוב": לא תוכל לקבל שכר אלא

בהפרד הנשמה מן הגוף, וישוב כח העפר על הארץ כשהיה, ואחר כך תשוב הרוח לצרור החיים

(השוו

להלכות תשובה לרמב"ם פרק ח') לקבל שכרו וליהנות מאור פני מלך חיים.

("העמק

דבר" לנצי"ב בראשית ג', י"ט)

 

 

"קול

דמי אחיך צֹעקים אלי מן האדמה"

בפסוקים י-יב מתחלפת אדמה עם ארץ – בניגוד

חריף של הוראה. הארץ ארוסה לאדם, למען יחיה בה חיים קדושים, ועל שם כך היא קרויה אדמה.

אך אין הארץ אדמה לאדם, אלא אם כן ישמור על זכויות רעהו. אין אדמה

לרוצח. הארץ תובעת בתור אדמה לעשות דין ברוצח.

 (הרש"ר הירש בראשית ד, י')

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של

חברנו רונן אחיטוב

וְהָאָדָם

יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר: קָנִיתִי

אִישׁ אֶת ה'.

לשעבר אשה נבראת מצלעו של אדם, ואמר עליה "כִּי מֵאִישׁ

לֻקֳחָה זֹּאת"

והיתה

קניינו שנאמר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה ".

ועכשיו איש

נברא מאשה, ועובר – ירך אמו הוא.

קראה עליו

חוה "קָנִיתִי אִישׁ", שהוא מצלעה והוא קניינה.

ומהו "

אֶת ה'"? – שהסכים הקב"ה על ידה.

 

 

"בר-מצוה" לשבת

שלום

בעמוד

הראשון של גיליון זה מופיע האיור שפורסם גם בגיליון מס' 51 (שמחת תורה תשנ"ט)

של שבת שלום. חזרה לימים הראשונים יש בה מן הסמליות, בדומה להצמדת קריאת

"וזאת הברכה" ל"בראשית" בשמחת תורה.

עברנו דרך

ארוכה מאז שהתחלנו בפרסום דפי שבת שלום ובהפצתם בבתי הכנסת, בדוא"ל ובאינטרנט,

ועתה, כשאנו חוגגים "בר מצוה", שומה עלינו להתבונן בדרך שעברנו וגם

לחשוב על משמעות קיומו של גיליון זה, המשמיע לעתים קרובות ובמודע, קולות אחרים.

כשחברנו פרופ' ג'רלד קרומר ז"ל יזם את

פרסום הגיליון לקראת סוף שנת תשנ"ז והפצתו בבתי כנסת, היה לנו חשוב לגוון את

המסרים אליהם חשופים המתפללים בבתי הכנסת, כאשר בעת ההיא היה ברור שכמעט כל

הגיליונות משמיעים קול אחד ומדגישים צלע אחת מתוך המשולש: ארץ ישראל, עם ישראל

ותורת ישראל.

רצינו, לצד

הקריאה הזאת של מקורותינו, להציג את כבוד האדם (כל אדם)שנברא בצלם, את היחס לגר

ולזר, את השלום ואת הצדק החברתי כערכים תורניים חשובים ורלוונטיים בחברה יהודית

ריבונית במדינת ישראל עצמאית.

לשם כך, דלינו

מתוך התורה, התלמודים, המדרשים וההגות מבחר עצום של מקורות המציגים פן אחר של

יהדות. לצד זה, התגייסו כותבים רבים להציע קריאות מקוריות, המבוססות על פרשנות

קודמת ואני מקווה שתרמנו את חלקנו ל"שבעים פנים לתורה", והשכלנו לפתוח

צוהר אל מורכבותה של תורה וגם אולי להציג דגם של "תורת חיים".

שמחנו לראות

שהדברים שפורסמו עוררו תגובות, גם מקוראים שהביעו ביקורת על מסרינו.

אנחנו שמחים

על הדיון שמתפתח וגם נוהגים, לעתים, לפרסם את תגובות הקוראים, כי השיח הפתוח

והמכבד נראה לנו חשוב ביותר.

לפני מספר

חודשים, גם יצא לאור הספר "דרישת שלום" המבוסס על דברי תורה שפורסמו

בשבת שלום. גם פרסומו של ספר זה, הערוך לפי נושאים מהווה מעין שלב נוסף בהפצת תורה

של אהבה, לעומת פרסום הזורע שנאה, שלצערנו זכה לתהודה בחודשים האחרונים.

ברצוני

להודות כבכל שנה לשותפיי הנאמנים העושים במלאכה והמאפשרים את קיומו של שבת שלום

והפצתו ברבים: לדוב אברמסון ולהרי לנגבהיים שתרמו מאיוריהם המקוריים למדרש הפותח

את הגיליון, לדני לזר הדואג לעיצוב הגיליון ולמהדורת האינטרנט, למרים פיין, המרכזת

את גיוס התרומות ואת הפצת הגיליון לבתי הכנסת ולנמענים רבים בארץ ובעולם, לגרפוס פרינט על ההדפסה, לקרן ההולנדית ולכל אוהדינו המאפשרים את קיום

הגיליון וכמובן לכל הכותבים ולקוראינו הנאמנים ברחבי הארץ ובעולם, בעזרת ה' ובעזרת

כולכם, נמשיך להפיץ את תורת השלום והצדק גם בעתיד.

חזק חזק

ונתחזק

פנחס לייזר, עורך

 

 הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

 ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר,

בהוצאת ידיעות-ספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס

לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה

שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום

והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא

בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית

למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום

במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא

הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת

"עוז ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה

מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozshalom@netvision.net.il

 

תודה

מערכת "שבת שלום"                "עוז ושלום-נתיבות שלום"