שמחת תורה, בראשית תשע"ח, גיליון 1024

וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת יָבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י ישֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה.

(בראשית ד, כ)

איור: הרי לנגבהיים

ותלד עדה – נראה לי שהזכיר הכתוב את האנשים האלה ממציאי קצת המלאכות, מפני שהיו האנשים האלה בימים ההם נעבדים כאלהים ורצה הקב"ה להודיע לישראל כי אנשים היו, ומי אביהם.

אבי – ראשון, ומלמד, כטעם 'בני הנביאים'.

יושב אֹהל ומקנה – יושבי אהלים ההולכים כה וכה עם מקניהם אשר ימצאו מקום מקנה.

ומקנה – איש מקנה.

(שד"ל, שם שם)

…ומדרש אגדה: בונה בתים לעבודת כוכבים, כמה דאת אמר (יחזקאל ח) 'סֵמֶל הקנאה המקנה', וכן ואחיו 'תופש כנור ועוגב' – לזמר לעבודת כוכבים.

(רש"י שם, שם)

ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי ישב אהל ומקנה. "ותלד עדה" קודם, כי פתח ה' את רחמה והולידה קודם צלה. עוד זכתה שבנה היה רבן של כל יושבי אהלי ה'. וכן היושבי מקנה היו גם כן פרושים במדברות ומתבודדים לעבודתו יתברך שמו, והוא היה רבן. ופירוש "אבי", ראשון. ונכתב כל זה לידע האיך נתפשטו האומנות בעולם.

(אדרת אליהו לגר"א שם שם)


על תנועת העולם ותנועת האדם

דניאל יוסף אפשטיין

בילדותי בצרפת, בתקופה זו של השנה, עלי השלכת בצבע חום-אדמדם רִִשרשו תחת רגלינו. השמים התכסו בעננים שבישרו את בוא השלג . חזרנו לבית-הספר עם הילקוט על הגב ועננה של מלנכוליה בלב. בירושלים, עונת הסתיו קצרה, והיא לא נותנת לגוף שספג את חום הקיץ ולנפש שטעמה את ניחוחות , די זמן כדי להיערך למה שחכמיו כינו "ימי סגריר".האופק שנפתח לרווחה באביב ובקיץ הולך ונסגר. הטבע, שהתמלא בקולות עליזים בקיץ, חוזר אל הדומייה. ואולם, הפסקנו מזמן להקשיב לקולות הטבע ולשתיקתו. בקיום העירוני שלנו, הצלילים העליזים בוקעים מן האיי-פון ומזכירים לנו את חובותינו, או מזמינים אותנו לנדוד אל עולמות ווירטואליים.

האם שכחנו משהו חשוב בדרך, שמחזור החגים יוכל אולי להזכיר ולהחיות?

כולנו יודעים שמחזור החגים משקף את מחזור עונות השנה: חג האביב, חג הקציר וחג האסיף. כך מלמדת אותנו התורה שבכתב. בתורה שבעל-פה, מחזור העונות הפך למחזור האירועים שקבעו את דמותה ואת משמעותה של ההיסטוריה היהודית, מאברהם אבינו עד ימינו: היציאה מן העבדות, קבלת התורה והנדודים במדבר. ההיסטוריה הרחיקה אותנו מן הטבע, ואנחנו נזכרים בו בטיולינו, או כשהוא משתולל באסונות שאנו מכנים אסונות טבע, אולי כדי להימנע מלקבל עליהם אחריות.

אבל הטבע איננו אובייקט גדול הדומה לדברים שאנו מייצרים ומשליכים אחרי שימוש, או ליצירות וחפצי האומנות המוצגים במוזאונים, ש"עיניים להם ולא יראו". הטבע נושם וחי, הוא לא רק נמצא כל הזמן בתנועה מן ההסתרה אל הגילוי, אלא הוא התנועה הזו עצמה. בספר תהילים, מזמור י"ט כורך ביחד את שיח התורה ואת שיח העולם: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע… תורת ה' תמימה משיבת נפש…" כמו לב האדם, העולם פועם, רוטט, חי ומדבר: "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". אחרי המבול, הבורא מבטיח לנח: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו". האדם אינו יצור זר שהושלך אל העולם, הוא נקרא על שם האדמה שממנה לוּקח ואליה ישוב. אבל חוט הטבור המחבר אותנו לעולם נחתך. האדם המודרני הנע ונד בדרכי העולם והמרחף בנתיבי השמים מוצא סיפוק וגאווה בריחוקו מן האדמה. במקום רשרוש עלי השלכת תחת רגלינו, אנחנו מדפדפים בעלי המחזור בבית-כנסת ממוזג. כמובן, כל החלונות סגורים.

הגיע הזמן לשאול: האם שמנו לב שמחזור התפילות וכל מצוות חגי חודש תשרי מזמינים אותנו לבצע בראשינו, בלִבּנו ובגופינו תנועות המהדהדות את תנועות העולם? ואול החגים הם הזדמנות לפתוח שוב את ספר העולם וללמוד ממנו, כפי שמספרת התורה בפרשות שאנו קוראים בחגים, את משמעותן של תנועות החיים.

בראש השנה , אנחנו משכימים ויוצאים לדרך, מלווים את אברהם ויצחק בהליכתם האיטית ל"שם", אל ההר שבו יישמע קולו של האלוהים המסתתר בענן. אחרי העלייה באה הירידה, החזרה לבאר-שבע וההִרהור במה שקרה שם. גם אנחנו נדרשים לרדת אל מעמקי הנפש בשומענו את קול השופר העולה ויורד, כאילו העלייה אל העליון דורשת את הירידה אל העומק, שאינו אלא הזרע הנטוע בתוכנו שממנו צמחו החיים. התכנסות זו במחשכי הלב, האם אינה משקפת את התקפלות הטבע במחשכי האדמה בבוא החורף? עלי השלכת הם כל הקישוטים שבהם אנו מתהדרים, ומהם אנו נדרשים להתפשט כדי לגעת בגרעין עצמיותנו.

יום הכיפורים: הכוהן הגדול רץ מעבודת פנים לעבודת חוץ, ואנו רצים איתו, ומלווים את האיש העִתי ואת השעיר המשתלח למדבר, ואת יונה במעי הדג עד לישיבתו תחת הקיקיון. הבריחה הבלתי אפשרית של הנביא מלמדת שתנועת ההתכנסות שהיא כמו עונת החורף של הנפש מכינה את הפתיחות לעולם, לחיים ולזולת. הטלית המכסה את פנינו בתפילה צריכה להיפתח אל כל ה"עבריינים" ששכחנו, אל השונים מאתנו, אל הזרים, אל האחרים.

אחרי העלייה והירידה, אחרי הכניסה והיציאה, בא עת המחול בסוכות ובשמחת תורה. זו תנועה מעגלית, כמחזור העונות בשלמותו. אין בה עליון ותחתון, פנים וחוץ : "השווה ומשווה קטן וגדול". נענועי הלולב מקרבים את הרחוק אל הלב. הקישוטים המזויפים נשרו על האדמה עם חיבוט הערבות, והאדם יכול שוב לראות את פני האדם במערומיהם.

בכל התנועות הללו, הטבע שהזנחנו הוא המורה הראשון. הלא כל עץ, כל פרח, כל יצור חי, אומר: אני שואף להיות כל מה שאני יכול להיות. זו תפילת כל חי.

כיצד יכול אדם, כיצד יכולים אנחנו, להיות אטומים לקול הזה, ולנסות באינספור דרכים למנוע מזולתנו חיי חופש ורווחה?

כמעט כל הדברים טומנים זימון אל רגש,

מכל פינה נושב: זכרני נא!

אומר המשורר ר.מ. רילקה. ואם מכל הדברים כך, מכל אדם על אחת כמה וכמה!

הרב דניאל אפשטיין, רב ופילוסוף, מלמד במתן, במדרשת לינדנבאום ובמסגרות שונות בארץ ובעולם.


"ישכֹן לבטח… ובין כתפיו שכן"

הפרשנות המסורתית, ספק פשט וספק דרש אגדי, מייחסת את הדברים האלה לעובדה שבית-המקדש בהר הבית הוא בתחום נחלת שבט בנימין – ואם בית-המקדש הוא משכן כבוד ה', הרי הוא שוכן בין כתפיו. אבל זה מעורר שאלה. נאמר "חופף עליו כל היום". כל היום? איזה יום? הכוונה איננה ליממה, זמן סיבוב הארץ על צירה; יומו של הקדוש-ברוך-הוא הוא הנצח. משמע, שמשכן ה' הוא נצחי – והרי עינינו רואות שלא היה נצחי: המקדש חרב וחולל המקום הזה, ועומד עליו היום היכל זר. אבל יש מאמר מדרשי מפתיע (במדרש "פתרון התורה", אשר זכה לפרסום בדפוס רק לפני שנים אחדות בהוצאתו של אחד מחכמי דורנו, ר' אפרים אורבך). זה מדרש מתקופת הגאונים, אשר יש בו הרבה חומר ממדרשים אחרים המוכרים לנו, אבל גם מדרשים שאין אנחנו יודעים אם הם מקוריים או לקוחים ממקורות שאבדו לנו. והנה, במדרש זה נאמר משהו על "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". נאמר, שברכה נבואית זו של משה אכן נתקיימה, שהרי ההיכל העומד היום שם, היכל של אומה זרה, איננו מקום עבודה זרה. ההיכל הזה הוא מקדש לאומה שמכירה בייחוד ה' ומתכוונת לעבודת ה', גם אם לא קיבלה את התורה ואיננה עובדת את ה' בקיום המצוות. נמצא, שעדיין זה מקום מקדש לעובדי ה' באמת. הדברים האלו נאמרו בתקופת הגאונים, בתקופת שלטון הערבים על ארץ ישראל, ובוודאי קדמו למסעי הצלב, שבהם השלטון על הר הבית עבר לידי אלה שאינם בעלי אמונת הייחוד במובננו אנו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 140-141)


"ולא ידע איש את קבורתו"

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

(רלב"ג על דברים ל"ד, ו).


…ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש (=מצבת זיכרון) על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

(רמב"ם הלכות אבל ד , ד)


וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

(בראשית ג, ח)


מדוע דווקא "בתוך עץ הגן"? (עץ כאן כמובן בהוראה קיבוצית) ולא במקום אחר, למשל באיזו מערה וכדומה?מילים אלו, בתוך, עץ, גן, באו כבר שלושתן פעמים רבות בפרשה, והן מזכירות לנו מה שקראנו למעלה על חטאם של אדם ואשתו. חזרות מעין אלה אינן רגילות לבוא בלי כוונה מסוימת. כנראה רצה הכתוב לרמוז בדבריו, שאף על פי שמנסה החוטא לשכוח ולהשכיח את חטאו, אינו יכול להשתיק את קול מצפונו ולמחוק את עקבות מעשיו, ובכל צעד ושעל הוא מוצא דברים המזכירים לו ולאחרים את החטא אשר חטא. בעץ אשר בגן חטאו, ובתוך עץ הגן נדחקו להתחבא.

 (מ.ד. קאסוטו: מאדם עד נח, עמ' 102-103) 


לסיום מחזור כ' של שבת שלום

לפני 20 שנה, בתשרי תשנ"ח, יצאנו לדרך, בדחילו ורחימו.

כתבנו אז, בגיליון הראשון : גליונות רבים מופצים בבתי כנסת שונים ולמעשה, גליונות אלו מבטאים את שבעים הפנים שיש לתורה. אמנם, בכל בתי הכנסת בעולם קוראים באותה שבת את אותה פרשה, אך ה"אחדות" אינה נמדדת לפי אחידות המסר אלא לפי יכולתם של אנשים לסבול ולהכיל מסרים שונים, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". לעתים קרובות, נדרש האדם המאמין המחוייב לתורה ומצוות, להתמודד עם ערכים שלכאורה יש ביניהם סתירות ומתחים. חז"ל הציבו בפנינו דגמים של התמודדות עם עולם מורכב, מלא סתירות וקשיים והעבירו אל האדם ואל הקהילה את האחריות המלאה להתמודדות זו,כאשר הכריזו :"לא בשמים היא" ו"אין משגיחים בבת-קול".

תקומת עם ישראל בארצו והמציאות החדשה ההולכת ומתפתחת במדינת ישראל ובעולם כולו מציבים בפני האדם היהודי אתגרים ערכיים מורכבים ביותר. קיימת לעתים הרגשה שערכים מסויימים זוכים לפופולריות מרובה ופופולריות זו לעתים מעיבה על איזשהו איזון הכרחי. חלקים גדולים בציבור הדתי בישראל טיפחו כחלוצים לפני המחנה את אהבת ארץ ישראל והדגישו את ייחודו של עם ישראל, לעתים על חשבון ערכים אחרים. מגמתנו אינה לערער על חשיבותם של ערכים אלו; כוונתנו ב"שבת שלום"להעביר מסרים נוספים שלדעתנו חשיבותם אינה נופלת מאחרים, שגם הם ניזונים מעולמה של תורה, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה :”גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

מאז, עברה החברה הישראלית דברים רבים וקשים; השנה היו פיגועים רצחניים וגם גילויי שנאה, הומופוביה, גזענות חמורים. יש לברך על הגינוי הגורף של פעולות נקם ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו וברכו על הנקמה, קולות הנותנים לגטימיציה להריגת אדם שאינו מסכן אותנו, וקולות המאיימים על שלטון החוק והדמוקרטיה. עברו יותר משלוש שנים מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים , ח"ו".

ואם הרגשנו לפני 20 שנה, שלמרות העלונים הרבים המופצים בבתי הכנסת, יש מקום לעלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה לאומנית גם בקרב הציבור הדתי, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו, כבר אינן תופעות שוליות, ומגמות אנטי-דמוקרטיות , עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", תורה הדוגלת במחלוקת לשם שמים מתוך כבוד למי שחושב אחרת. ולכן, עוד עבודה רבה לפנינו.

במשך שנים אנו משמיעים את הקול הזה דרך מאמרי חז"ל ופרשנות המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

התברכנו במאגר של כותבים וכותבות איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות. פתחנו את השורות לכל מי שכמונו דוגל בתורת חיים השואפת לשלום, לצדק ולכבוד האדם.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים והכותבות שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר, שדואג לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים, לאליעזר באומגרטן ולשמוליק פלינט האחראים לחידוש האתר, לאלי רבל המזין את דף הפייסבוק שלנו, כולם במסירות ובהתנדבות ; לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון,.

ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת העשרים ואחת של שבת שלום

פנחס לייזר – עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.