שמות תשע"ט, גיליון 1082

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל הָאֱלֹהִים: מִי אָנֹכִי,

כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה;

וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

(שמות ג', י"א)

איור: הרי לנגבהיים

 

מִי אָנֹכִי – מָה אֲנִי חָשׁוּב לְדַבֵּר עִם הַמְּלָכִים?

וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם – וְאַף אִם חָשׁוּב אֲנִי, מַה זָּכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס וְאוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם?

 (רש"י שם, שם)

מי אנכי כי אלךמה אני חשוב לדבר עם המלכים (רש"י), ובמדרש אמרו, מי אנכי אמר לפניו האיך אני יכול ליכנס למקום לסטים ולמקום הורגי נפשות, ע"כ. כאלו אמר הלא אנכי יצאתי כבורח מלפניו כי ביקש להרגני ואני מוכתב למלכות, והי' כל מוצאי יהרגני מפני הריגת המצרי.

(הכתב והקבלה שם, שם)

מי אנכי כי אלך אל פרעה – מה כוחי בגשמיות שאוכל לילך אל פרעה. לא בכוח ולא בגבורה נגד מלך אדיר כמוהו.

וכי אוציא וגו׳. קאי על 'מי אנכי'. רק בהוראה אחרת מה כוחי ברוחניות להוציא את בני ישראל ממצרים שנצרך להנהגת ישראל איש אשר רוח בו להלוך נגד דעת כל אחד ואחד. ודייק. את בני ישראל. אשר ידע טבעם להיות סרבנים על דעת גדוליהם יותר משאר אומות העולם.

(העמק דבר שם, שם)

דָּבָר אַחֵר: מִי אָנֹכִי – רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אוֹמֵר לִי: לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל, הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּים בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה? כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְהַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה, בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ז), 'הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי' – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִן חֲרָרָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת עִמָּהֶן מִמִּצְרַיִם, מַסְפִּיק לָהֶם שְׁלשִׁים יוֹם, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם.

(שמות רבה ג, ד) 


 

"ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור"1

רמי פינצ'ובר

פרשתנו מיוחדת היא בחתרנותה מכל פרשות התורה, בכל הקשור למעמד האשה. בספר בראשית פעולת הנשים חשובה אך לא מכרעת, אנו פוגשים את חוה2, שרה, רבקה, רחל, לאה ותמר.

אם את ספר שמות ניתן גם לכנות "ספר הגאולה" או "ספר הישועה", הרי שפרשת שמות ראויה להיקרא פרשת הגואלות, או פרשת המושיעות.

בפרשתנו אנו קוראים על שפרה ופועה המיילדות שבשכלן ובאומץ לבן הן מערימות על המלך הרשע ומסייעות באופן מכריע על היווצרות העם והתרבותו. הסיפור הכללי הופך להיות הסיפור הפרטי של המושיע שנולד (על פי המדרש המפורסם בבבלי סוטה יא ואילך) וניצל רק בזכות אחותו מרים3 הנצבת מרחוק על שפת היאור.

ההתעקשות של מרים כנגד אביה: "אבא, גזֵרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה הרשע, ספק גזֵרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזֵרתך מתקיימת. עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן" (שמות רבה א יג) – היא התגלמותו של המרד הגדול ביותר כנגד השיעבוד. כפי שכותבת אילנה פרדס: "ההתעקשות על הלידה היא מעשה מהפכני בהקשר של עבדות, היא מלמדת על תקווה לעתידו של הרך הנולד ועל כוח לדמיין עתיד שונה, ללא עבדות ועריצות"4. כך גם המעשה האמיץ של יוכבד המשליכה את משה ליאור (בתוך התיבה) היא מעשה של הערמה והתנגדות פעילה כנגד גזירתו של פרעה וכמובן המרד הפעיל של שפרה ופועה כנגד הציווי המפורש של פרעה.

לקבוצת הנשים החתרניות הפועלות כנגד גזירת המלך, מצטרפת בת המלך, המושה את התינוק מן המים ובשיא המרדנות והחתרנות כנגד אביה המלך – קוראת לתינוק משה5, שם בעל משמעותית מצרית מלכותית מצד אחד ומשמעות גאולתית בעברית מצד שני.

בת פרעה מגדלת את משה בארמון מתחת לאפו של פרעה ובשם העברי שנתנה לו היא חינכה וחנכה אותו לשמש גואל לעמו6.

מעל שפרה, פועה ובת פרעה ניצבת ציפורה בת יתרו, בסיפור שאפשר להגדירו כאחד הסיפורים המוזרים והבלתי מפוענחים במקרא, סיפור הצלתו של משה בדרך במלון, כאשר אלוהים מבקש להמיתו7. פרשנותו של קאסוטו לפרשה זו מבהירה את הקשיים: 'ציפורה פונה אל משה ואומרת לו: "כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי" (שמות ד' 25), כלומר: אני מצילה את נפשך מן המוות ומחזירה אותך לחיים, על ידי דם בנינו ובשובך לחיים הרי כאילו אתה נעשה חתני פעם שניה, הפעם "חֲתַן־דָּמִים" הנרכש של ידי דם".

בפגישה הראשונה בין בנות יתרו למשה ליד הבאר, הנשים תופסות את מקומן הטבעי כחלשות המוצלות על ידי הגבר הגיבור. הגבורה הקונבנציונלית היא: "ביטויה של הפטריארכיה"8, אולם בהמשך מתברר כי הגבורה הגברית – שברירית למדי. דווקא משה החזק שנבחר זה עתה להיות המושיע, עומד חסר אונים מול ה' המבקש להמית אותו9 ולולא רעייתו ציפורה המגוננת עליו כציפור ופורשת את כנפיה10, מצילה אותו ומאפשרת את המשך העלילה ואת הישועה.

ניתן לומר שציפורה מזכירה למשה את מה שלמד מיוכבד, מרים ובת-פרעה מצילותיו הקודמות: כנגד כל הסיכויים יכולים לעיתים החלשים להביס את החזקים. מעשה ההצלה המופלא של ציפורה הוא שנותן את הכח למשה להתייצב בשם החלשים והמשועבדים לפני פרעה ולדרוש ממנו: "שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה 1).

ויפה כיוון לכך המדרש המפורסם בפרשתנו: "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים" (בבלי סוטה יא.). אולם קיים גם נוסח אחר: "ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור, שנאמר: 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל' (תהלים צ"ח ג'), לבני ישראל לא נאמר, אלא 'לבית ישראל'" (מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ד יא).

שכר הוא גמול על עשייה חד פעמית, לעומת זאת ה"זכות" היא – לפי הפסוק מתהילים המובא במדרש – תוצאה של מעשה החסד, ההצלה והאמונה באל המושיע, ללמדנו שאלמלא הנשים לא היתה מתרחשת הגאולה11.

סיפור הלידה של העם וסיפור ההצלה המשולב של האל והנשים של פרשת שמות מסתיים בשירתה של מרים וכל הנשים  – שהן במפגיע מוזיקליות יותר מן הגברים שבחבורה: "וַתִּקַּח12 מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּֽי־גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."(שמות טו 20).

מרים, שעל פי המדרש הֵחֵלה את מהלך הגאולה בלידה ובהצלה של משה – מגזירתו של פרעה – חוגגת עתה בים סוף את סופו של פרעה ואת לידת העם  – ביחד עם קהילה שלימה של נשים.13

  1. הדברים נכתבים לזכרה המבורך של אמנו אסתר לבית פרנקל ע"ה שנולדה ביט בטבת בשבוע של פרשת שמות לפני 96 שנים והלכה לעולמה לפני שלש שנים.
  2. יש לזכור שעל פי המסופר בפרק ג' בספר בראשית, חוה שינתה את העולם ואת האנושות, בכך שגרמה לבני האדם "לדעת טוב ורע", אולם מצד שני מתוך פשט הפסוקים ניתן להבין שהיא גם "נאשמת" בכך שהביאה מוות לעולם.
  3. השם מרים מרמז לנו על מרי, להמרות ומרידה כנגד הגזירה של פרעה, אם כי שמה מוזכר לראשונה רק בפרשת בשלח. על משמעות השם ראו לוי גינזבורג "אגדות היהודים" חלק י הערה 36 ובערך "מרים" ב"אנציקלופדיה מקראית".
  4. "הביוגרפיה של עם ישראל" עמ' 26.
  5. על שם העתיד ולא משוי לציון אירוע המשיה מן המים ע"י בת פרעה, ראו: אילנה פרדס בעקבות זיגמונד פרויד: "הבריאה לפי חוה" עמ' 65 וראו גם מ.מ.בובר "משה" עמ' 35.
  6. ככתוב: "וַיִּזְכֹּר יְמֵֽי־עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַֽמַּעֲלֵם מִיָּם" (ישעיהו סג).
  7. ישנה מחלוקת בחז"ל ובפרשנים את מי ביקש ה' להמית ואנו מקבלים את הפרשנות של מ.ד. קאסוטו.
  8. כהגדרתה של מיקה בל Lethal Love p. 37.
  9. אם בגלל חוסר קיום הברית (ברית המילה לפי חז"ל) ואם בגלל הססנותו ופחדיו מפני השליחות שהוטלה עליו ואולי שילוב הסמליות של עמידה בברית המילה האישית ועמידה מול פרעה לקיום הברית הלאומית.
  10. השם ציפורה ותפקודה באירוע מזכירים את הפסוק: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ" (דברים לב 11) ויותר מכך היא מזכירה מיתוס מצרי קדום אודות איזיס ואוזיריס. ראו: אילנה פרדס: שם עמ' 70. מעניין שב"חליל הקסם" – אופרה על נסיך מצרי המצטרף למסדר האור של איזיס ואוזיריס, הנסיך הוא זה שעליו להתחשל כמנהיג בסדרת מבחנים, אך בסופו של דבר זוהי פמינה, כלתו, שמובילה אותו במבחן האש והמים, לקול צלילי חליל הקסם, שעם השלמתו יהפכו לזוג מלכותי ראוי. (הערתה של אחותי היקרה רות הכהן פינצ'ובר).
  11. אילנה פרדס שם עמ' 73 כותבת כך:"אין ספק שאלוהים הוא מודל המושיע השליט בספר שמות, אך אין הוא היחידי. מאחורי – וכנגד – הגואל שהושיע את ישראל ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה" יש פרדיגמה נשית, נסתרת בחלקה…" וחשוב להדגיש שהדברים נכונים הן על פי פשט הפסוקים והן על פי המדרשים.
  12. המילה "ותקח" (אחת מארבע לשונות הגאולה) מאפיינת את היוזמה הנשית של מרים מתחילת הגאולה ועד סופה. יוזמה זו היא התגלמות הגאולה של עם ישראל ממצרים והיא גם מזכירה את פעולתה של הרייט ביצ'ר סטואו למען שחרור העבדים בארה"ב. סטואו באמצעות ספרה "אהל הדוד תום" חוללה מהפיכה בארה"ב (וגם באירופה) ומספרים שאברהם לינקולן אמר לה: "אז אַת האשה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה?"
  13. בעקבות אילנה פרדס, "הביוגרפיה של עם ישראל" עמ' 32.

רמי פינצ'ובר, המתגורר בנטף, הוא מהנדס.


"…ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" (שמות ג, ו): גנאי או שבח?

'ויאמר: לא תוכל לראות את פני' (שמות ל"ג): תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, איני רוצה. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלש זכה לשלש; בשכר (שמות ל"ד) 'ויסתר משה פניו' זכה לקלסתר פנים, בשכר 'כי ירא' זכה (שמות ג') ל'וייראו מגשת אליו', בשכר 'מהביט' זכה (במדבר י"ב) ל'ותמונת ה' יביט'.

(בבלי ברכות ז, ע"א)


נאמר שמשה הסתיר פניו "כי ירא מהביט אל האלהים" והרי זהו משה שאחר כך נאמר עליו "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", וגם "ותמונת ה' יביט". אין סתירה בין הדברים האלה. "תמונת ה' יביט" – הכרת אלהים אמיתית – היא דווקא ההכרה שאין האדם מכיר את האלהים. ולכן משה "מסתיר את פניו", משום שהוא הכיר את האלהים.

ודבר זה אמר בצורה נוקבת ביותר רש"י, שבו אנו רואים את מגלם האמונה התמימה אך השלימה, על דברי הגמרא: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא מאירה". רש"י מוסיף ומסביר: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה – וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו הסתכל באספקלריא מאירה – וידע שלא ראהו בפניו". זאת היא הכרת האל הטרנסצנדנטי.

 (י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע ז"ל, עמ' 41)


"אדמת קודש"

פירשו רז"ל (בבא בתרא, עה) 'פני משה כחמה ויהושע כלבנה' כי כמו שהלבנה מאירה מצד אחד וחשוכה מצד שני, כך יהושע האיר מצד השכל, והיה חשוך מצד החומריות שנשאר בו, אבל פני משה כחמה המאירה מכל צד, כך משה נזדכך גם בחלק החומריות שבו כל כך, עד שזכה לקירון עור פני החומר, כי נזדכך ע"י שעמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה והיה ניזון מן זיו שכינתו יתברך, לכך נאמר למשה 'של נעליך' – שנַים במשמע – רמז לשלילות החומריות מן כל שני חלקיו, הן זיכוך כח השכלי מן התערבות החומריות שבו, הן זיכוך כח החומרי עצמו ולכך אמר כנותן טעם 'כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש' ושם מקום מורה על המדריגה, ואמר כי המדריגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא, זה שאמר הכתוב: 'אדמת קודש הוא' ולפי שאתה במדריגה גדולה כזו, על-כן אמרתי 'אל תקרב הלום' להציץ בשכינה 'כי לא יראני האדם וחי' ואפילו המלאכים אינן מתקרבים אליו יתברך להביט במהותו יתברך, כל שכן האדם בהיותו בחיים בעולם הזה.

(כלי יקר שמות ג , ה)


טובתנו אינה בהכרח על חשבון סבלם של אחרים

וטעם 'ראה ראיתי': אמנם ראיתי, וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו 'עלה נעלה' 'יכול נוכל', כי ענינו כטעם אמנם להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטעון הטוען ויאמר הפך זה, כענין ידעתי בני ידעתי כלומר, אף על פי שראיתי את עני עמי אשר במצרים, כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי שעל צריהם אשיב ידי כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל מכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין והסנה איננו אֻכָּל, כי אמנם אין הכוונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר.

(ספורנו שמות ג, ז)


הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא (בריונים אלו שגרו בשכנותו של רבי מאיר ציערו אותו רבות). הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו (ורבי מאיר היה מתפלל עליהם שימותו) אמרה ליה ברוריא דביתהו (אמרה לו ברוריה אשתו): מאי דעתך משום דכתיב (תהלים ק"ד) 'יתמו חטאים' מי כתיב חוטאים (האם כתוב חוטאים?)? חַטָאים כתיב'! ועוד שפיל לסיפיה דקרא (לך לסופו של הפסוק) 'ורשעים עוד אינם' כיון 'דיתמו חטאים, ורשעים עוד אינם' אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם (אלא תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה). בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה (התפלל עליהם וחזרו בתשובה).

(בבלי ברכות י, ע"א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.