שמות תשע"ח, גיליון 1036

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר, וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת עַל יַד הַיְאוֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה, וַתַּחְמֹול עָלָיו וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה: הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיּוֹת וְתֵיניִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד? וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: לֵכִי. וַתֵּלֶךְ  הָעַלְמָה  וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִיקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.

(שמות ב', ה'-ט')

איור: הרי לנגבהיים

 

וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד – תחילה ראו עיניה – ילד המביט בה, ורק אחר כך – וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה – החל הילד לבכות. ילד צורח אינו יפה, אינו מושך את הלב בחינו, והרי הצתו עלכך התבססה. הרושם הראשון של ילד, המביט בה בשלווה, שבה את לבה. ורק אחרי כן בכה. דרכו של ילד לבכות למראה פנים זרות, ומה גם ילד, שהכיר עד כה במחבואו רק דיוקנאותיהם השמיים של הוריו ואחיו העבריים – למראה פני מצריה.

(הרש"ר הירש שמות ב, ו) 

וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה – זה אהרן שהניחתו אצל התיבה. 'נער בכה' בגימטריא 'זה אהרן הכהן'.

(בעל הטורים ב, ו)

וראתה שעם היותו ילד היה נער בוכה, וזה כי הולד מעת הולדו עד היותו שלם בגידול יקרא ילד, כענין הילדים אשר גדלו אתו האמור ברחבעם וכן ילדים אשר אין בהם כל מום האמור בדניאל וחבריו ומעת היותו מתנער ומתנועע בתנועות בלתי שלימות להשיג תכלית יקרא נער. ומזה יקרא כל משרת נער, כי אמנם רב תנועותיו בלתי שלמות כפי הצריך להשיג התכלית המכוון מאדוניו. אמר, אם כן, שראתה שעם היותו ילד נולד מקרוב הנה היה נער בוכה, מתנער בתנועה נפלאה בבן גילו.

(ספורנו ב, ו)


תרבות, חוכמה וצדק חברתי כבסיסים ליצירת דת חדשה

ירון שור

לזכרו של אהרון זינגר ז"ל

איש אשכולות אוהב אדם

פרשת "שמות" מתארת במלים ספורות את תהליך המעבר של משה מילדות לבגרות "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב, י"א). מעניין שגם אצל אברהם, אבי האומה, אין התייחסות מפורשת לתקופת צעירותו. עובדה זו הזמינה לא מעט מדרשים וחכמים להתייחס אל תקופת ההתפתחות של אברהם ושל משה. ברצוני להתמקד בדברי אחד החכמים המוקדמים, פילון האלכסנדרוני, המלומד היהודי בן המאה הראשונה לספירה. פילון היה איש העולם הגדול, בן זמנם של תלמידי הלל ושמאי ושל ראשית הנצרות. הוא חי באלכסנדריה, שהייתה מרכז החוכמה היוונית במשך מאות בשנים, ושהצמיחה חכמים כאוקלידס, אבי הגיאומטריה, ותלמי, אבי האסטרונומיה והגיאוגרפיה. הוא תיאר בהרחבה את האופן בו הפכו אברהם אבינו ומשה רבנו ליוצרי דת חדשה. אברהם תואר על ידו כמדען וכאיש רוח שחקר את העולם, ואילו משה היה מנהיג חברתי, שנדרש להתמודד עם המציאות החברתית הקשה, שבה בני עמו נוצלו באכזריות על ידי השליטים, שבביתם גדל. מודעתו החברתית, ונכונותו להילחם עבור הצדק היו הבסיס ליכולתו להיות מחוקק. הצירוף של הפילוסוף מגלה העולמות בשכלו יחד עם הלוחם על צדק חברתי היה הבסיס ליצירת הדת היהודית, על פי פילון.

אתייחס לשלושה דברים אותם תיאר פילון בניתוח הדרך של אברהם ומשה ליצירת היהדות: מרכזיות התרבות הכללית וההשכלה, הגילוי השכלי של האמונה באלוהים והמלחמה על צדק חברתי לעמו של נסיך מצרים.

1. מרכזיות התרבות הכללית וההשכלה

פילון הדגיש שאברהם ומשה גדלו במעצמות הגדולות, בבל ומצרים, שהיוו מרכזי התרבות של זמנם. הוא הדגיש את חשיבות החינוך הרחב והמתקדם שקיבלו שני אבות האומה והשליטה שלהם בתרבות של זמנם. לדעת פילון, היהדות נוצרה על ידם מתוך זיקה חזקה אל עולמות הידע המובילים של זמנם, ומתוך התבססות על תרבות המעצמות הגדולות של התקופה. עם זאת, הם נדרשו למרוד בתרבות אותה הכירו היטב, בכדי ליצור דת חדשה, שיכלה להיווצר רק מתוך מרידה חשיבתית ורוחנית בתרבות השלטת.

פילון תיאר את אברהם כרחב אופקים, וכאדם שעסק באסטרונומיה בעת שהותו באור כשדים את מידתו המיוחדת של אברהם הוא זיהה כמידת הלימוד ("על אברהם", 52). "משה היה כשדי במוצאו" ("על חיי משה", ספר ראשון, 5) פתח פילון האלכסנדרוני את תיאור "ילדות משה וחינוכו" בתיאור מוצאו של משה, שבעה דורות אחורה, התייחס פילון לשני מקומות, לבבל ולמצרים. את ישראל לא הזכיר כלל. משה מתואר כמי שרכש את מיטב ההשכלה של זמנו. למד מתמטיקה, מוזיקה ומדעים, וכן את הפילוסופיה היוונית ואת אמונת יוון. עיקר לימודיו נעשה על ידי מורים מצריים, שהייתה מרכז תרבותי יווני חשוב בתקופתו של פילון. כשרונו כלומד מחונן מובלט על ידי פילון.

2. הגילוי השכלי של האמונה באלוהים

אברהם מתואר אצל פילון כפילוסוף, כאיש של חשיבה עמוקה, שהמעבר אל השממה (ישראל) אפשר לו להתחבר אל האלוהים. פילון תיאר את הדומיננטיות של החיפוש השכלי אחר האמת, כבסיס לחייו של אברהם. הוא פירש את שמו הראשון, אברם: "השם הראשון מציין את המכונה מומחה בכוכבים או מומחה בתופעות השמים, המטפח דעות הכשדים כאב המטפח צאצאיו" (שם, 82). אברם, מחולק אצל פילון לשתי מלים: "אב מורם" (שם, 82), כלומר, אב – אדון, ו-רם – שמתייחס אל עניינים מורמים, אל השמים. פילון הרחיב את ההתייחסות לאסטרונומיה כמרכזית בחיי אברם: "ובכן בעיני חוקר-שמים לא קיים כלל דבר גדול מן העולם, אשר לו הוא מייחס עילת המתהווים" (שם, 84). העולם עצמו הוא הדבר החשוב בעיני האסטרונום, הטבע על חוקיו. תפיסתו הראשונית של אברהם את העולם התבססה על השכלתו האסטרונומית ועל ידיעת המתמטיקה שלו.

כוחו השכלי של אברהם הוא זה שהביא אותו אל האמונה באלוהים ואל הבנה שהכשדים טעו: "אך כשפקח, כאילו לאחר שינה עמוקה, את עיני רוחו והתחיל לראות זוהר טהור במקום חושך עמוק, הלך אחר הנוגה והבחין במה שלא חזה בראשונה: ברכב ובקברניט הניצב על העולם ומדריך בבטחה את מעשה-ידיו, הדואג ומסייע לאותם החלקים הראויים לשימת-הלב האלוהית" (שם, 70).

החיפוש אחר האמת, שהתגלתה אליו בראשיתה עוד באור כשדים הביא אותו למעשה אמיץ ומאוד לא פשוט. לעזוב את כול היקר לו ולהגר למדינה אחרת, שאין בה אפילו קצת מהעוצמה המדעית של המדינה בה נולד. פילון האלכסנדרוני תיאר את הקושי הגדול של ההגירה, שנראתה לו כגרועה יותר ממוות: "אם אמנם המוות הוא קץ לצרות, הגלות היא ראשית ולא קץ ליסורים חדשים. כי במקום מיתה אחת בלא מכאובים, היא מביאה עמה אלפי מיתות בתחושה מלאה" (שם, 64). לא רק שאברהם היגר ממדינתו, בה מצא שיח אינטלקטואלי, אלא שההגירה של אברהם הייתה אל מקום שומם. לא נתפס על ידי פילון, שאדם יעבור מרצונו מאור כשדים לישראל, המכונה על ידו "איזור שומם". פילון תיאר לפרטים את המעבר הלא הגיוני של אברהם, שסיבתו הייתה חיפוש אחר האמת. המעבר הקשה של האדם החכם, מהמקום המאתגר מבחינה מדעית אל השממה, נבע מתוך מחשבה, ששם, במדינה הלא מפותחת מבחינה מדעית, יוכל לנוע בשכלו אל מעבר לאמת המדעית ולמצוא את האלוהים, שמכוון את היקום, "ובאמצעותה תהיה מסוגל יותר לתפוס את המשגיח על היקום" (שם, 71). רק לאחר המהפך השכלי חווה התגלות אלוהית. המהפך השכלי אפשר לו לעבור טרנספורמציה, שהתבטאה בשינוי שמו. לא עוד אברם המתבונן בשמים, בדברים המורמים, אלא אברהם, האב של הרהם – של הקול "אב נבחר של קול" (שם, 81). עכשיו כשהבין את קיומו של האל, ויצא ממקומו במצוותו, זכה להתגלות ישירה של אלוהים, ולשמיעת קולו. כול הקשיים היו שווים בעיני אברהם, כי הוא יכול היה להגיע לקשר ישיר ומשמעותי עם אלוהים דווקא בשממה, בארץ ישראל.

3. המלחמה על צדק חברתי של נסיך מצרים

משה מתואר אצל פילון כאיש המוסר, שלקח על עצמו להילחם על צדק לחברת העבדים, בני עמו, דבר שאיפשר לו להיות המחוקק הגדול. פילון טען, שמשה, כנסיך מצרים, נכדו של פרעה, יכול היה להסתגר בביתו ולחיות את חייו בנעימים. עצם העובדה שהחליט לצאת אל אחיו ולהילחם עבורם, מראה על סגולותיו האנושיות, יותר מכול החינוך הפורמלי, שקיבל בבית פרעה. כפי שתיאר פילון, בלשונו הציורית את האפשרות שבני האדם כול כך אוהבים להסתכל על זולתם מלמעלה למטה: "רוב בני-אדם, כידוע, אך נשבה עליהם הצלחה כלשהי כרוח קלה, מתנפחים ונושמים בחזקה ומתגאים על פשוטי העם – "פסולת", "מטרד", "מעמסת הארץ", וכיוצא באלה כינויים הם מכנים אותם! – כאילו רווחתם נחרצת בהחלט ומובטחת להם דרך קבע, בעוד לא יעמדו בעינם אולי אף לא עד למחרת היום" ("על חיי משה", ספר ראשון, 30). ההתעמרות באחר, והריחוק מפשוטי העם מאפיין אנשים מצליחים, על פי פילון. אבל משה היה אחר לגמרי שכן: " הגיע ממש אל קצה ההצלחה האנושית, נחשב לנכדו של מלך כה גדול, ועל פי ציפיות הכול עמד להיות היורש של שלטון סבו – הלא קראו לו בשם "המלך הצעיר" – ועם זאת, דבק בתרבות משפחתו ואבותיו" (שם, 32). לא רק שלא רחק מתרבות עמו, אלא שנלחם בכדי שהמצרים לא יתעמרו בעבדים היהודים. יציאתו של משה אל מחוץ לחומות הארמון והתחברותו אל העבדים היהודים, מראה על פי פילון, שמשה עבר את הבחינה החשובה ביותר כאדם, כשהראה שהיה מוכן לסכן את עצמו ולהיאבק למען האחר, למען בני עמו. משה מתואר כנסיך רחב אופקים הרגיש לסבל של אחיו ומוכן לשנות את חייו מן הקצה עד הקצה בכדי להתמודד עם סבל זה ולהפוך התמודדות זאת למרכז חייו.

לפיכך, יצירת הדת היהודית נעשתה על פי פילון, באמצעות מרידות של אברהם ושל משה בתרבות, בה גדלו, ושאותה הכירו על בוריה. פילון הדגיש, שאברהם ומשה חיפשו למצוא את ייעודם מעבר לקיים בזמנם ובתרבותם. אברהם הגיע לגילוי האל מתוך התעסקותו המדעית, מתוך הבנה שקיימת ישות השולטת על היקום, אותה יצא לחפש בארץ ישראל השוממה. שם גילה את אלוהים והגיע לשיח ישיר אתו. משה וויתר על זכויותיו כיורש וכנסיך, ויצא אל סבלותם של בני עמו, תוך מרידה גלויה בפרעה, שגידל אותו בביתו. המלחמה למען הצדק לעם העבדים, איפשרה למשה, על פי פילון, להיות המחוקק של הדת החדשה.

פרופ' ירון שור, ראש התכנית לתואר שני בהוראה ולמידה, מכללת דוד ילין, ירושלים


 

התנהגות מוסרית היא אבן בוחן ליראת אלוקים

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים?

(שמות א, טו-יח)


…מי שעומד בניסיון כזה, ומשליך נפשו מנגד ומוכן ליהרג ולא לעבור, בידוע שיש אלוקים בלבו, אלוקי אמת… "יראת אלוקים" במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם שנברא בצלם, ואם אין יראת אלוקים בלבו, בלב הנכרי, מונה אותו הכתוב בכך, ונחשב לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. הנה אברהם אומר: "כי אמרתי רק אין-יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי".

משמע, שלעולם יראת אלוקים ישנה בין אומות העולם, ומי שחשוד על כך שאיננה בלבו, חשוד גם על כל המעשים הרעים. וכן נאמר בעמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – ואתה עיף ויגע – ולא ירא אלהים." ויושם לב לכך, שבכל ארבעת המקומות אשר בהם הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד של נכרי) ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי היחס אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלוקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותראנה המיילדות את האלוקים" נראה שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו.

(נ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 32-33)


ההורג, גם כאשר יש הצדקה למעשהו, אינו יכול למחוק את זכרון ההריגה

אמר לו הקב"ה למשה: "משה, בן מי אתה?" אמר לו: "בן עמרם". "ועמרם בן מי הוא?" אמר לו: "בן קהת" …אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם שום אדם חי?" אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה: "ואתה רוצה לחיות?!" אמר לו: "רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי 'עבדי משה בכל ביתי נאמן' – ואיך אמות?… אמר לו: "כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות?" אמר לו: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך". אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו: "יצחק – ייצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך". אמר לו הקב"ה: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" אמר לו משה: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?"

(מתוך המדרש "פטירת משה", "בית המדרש" מובא בנחמה ליסוסיץ: עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 39)


משה, גם בעת בריחתו, אינו מפסיק ללחום למען הצדק

'ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב על הבאר 'ויבאו הרועים, ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב עליהם בדין, אמר להם: מנהגו של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות, כאן נשים דולות ואנשין משקין, עוות הדין יש כאן.

 (אבות דרבי נתן פרק עשרים משנה א)


הערת העורך: בניגוד לחלק מהעלונים המופצים בבתי הכנסת, איננו נוהגים לערבב בין נקיטת עמדה פוליטית לדברי תורה. במקרה הזה, אנו רואים לנכון לפרסם קול קורא בעל אופי מוסרי-תורני מטעם תנועת עוז ושלום שהופץ ברשתות החברתיות, ונוסח ע"י חברנו פרופ' צבי מזא"ה, חבר הנהלת התנועה, כי בנפשנו הדבר.

ממשלת ישראל עומדת להחליט בימים אלה על גירוש פליטים מאפריקה שנמלטו מסכנת מוות ועינויים בארצות מוצאם, תוך סירוב לבדוק את בקשות המקלט שלהם.

תנועת עוז ושלום קוראת לממשלה לחזור בה מכוונה נפשעת זאת.

כיהודים בעלי תודעה היסטורית אנו חייבים לזכור כי הנאצים ימ"ש הגו את הפתרון הסופי רק אחרי שמדינות העולם סירבו לקלוט את היהודים שהתדפקו על דלתותיהם. על אחת כמה וכמה שאסור לנו לגרש פליטים שכבר נמצאים בארצנו.

התורה מצווה אותנו, באחד החוקים הנפלאים שהורשנו לעולם:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל אֲדֹנָיו,אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ; לֹא תּוֹנֶנּוּ ".

השרים שירימו את ידם בעד הגירוש שכחו כנראה מהי יהדות,

גם אם הם הולכים בכיסוי ראש ורוממות האלוהים בגרונם.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.