שמות תשע"ז, גיליון 987

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה…

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה.

(שמות ג , י-יא)

 shemot-2017

איור: הרי לנגבהיים

 

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. היה לו לומר ועתה לך. ועל דרך הפשט תוספת הה"א להורות על חמשה ימים שעתידין שיחנו בהר סיני, זהו מראש חודש סיון עד יום ששי שבו קבלו התורה ועל כן אמר וזה לך האות אות הה"א הנוספת שהוא חשבון חמשה. ואמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה חמשה ימים ובששי תקבלו את התורה. ועל דרך הקבלה תוספת ה"א במלת לכה היא ה"א אחרונה שבשם, ועל כן אמר וזה לך האות, כי אות הה"א יקרא זה, כלשון 'זה אלי ואנוהו' (שמות טו, ב), 'בעבור זה עשה ה' לי' (שם יג, ח), ועל כן אמר 'כי אהיה עמך', והנה אות הברית שיהיה עמו, ואין לך אות גדול מזה, וראוי שיאמינו הכל.

(רבנו בחיי שם, שם)

מִי אָנֹכִי – …ואמר כן כי להיותו ענו ושפל רוח היה בעיניו דבר פלא שאיש רועה צאן כמוהו ידבר קשות נגד מלך תקיף ואכזר וירעה עם גדול כישראל וימשול עליהם, וכל זה לפי שלא מצא אז בלבו אותו העוז הנפלא שבו הרג את המצרי והושיע בנות כהן מדין, כי לפעמים מונע השם הכוח הזה מיראיו מן הטעם שכתבנו* (בראשית טו, א)…

(רג'יו שם, שם)

*אל תירא אברם – …אולם יש לדעת כי השם ב"ה נותן לפעמים בלב בחיריו כוח גדול לעשות מעשים נפלאים נגד שיקול הדעת, ובהיותם מלובשים בכוח העליון הזה, לא יראו ולא יפחדו וגוברים על כל מונע, …כמו משה שהרג את המצרי, וכמו שהיה אברם במלחמת המלכים, אולם לעתות אחרות מונע השם הכוח הזה מן הקדושים האלה, כדי לנסותם ולהוציא יראת ה' שבנפשם מן הכוח אל הפועל, ואז יפעלו הגדולים האלה ככל שאר בני האדם,דואגים איך יפול דבר ומכינים הכנות טבעיות להצליח בהן…

(רג'יו, בראשית טו, א)


כוחו של הנָרָטיב הלאומי בעידן פוסט-אמת

לאה שקדיאל

מהו הסיפור שאנחנו, היהודים, בוחרים לספר לעצמנו על עצמנו? ה"היסטוריה" אינה אלא "סיפור" הדברים שהיו כפי שהם נתפשים על ידי בני אדם, באופן שנראה להם ראוי ונכון, היינו – משמעותי כמסד לעיצוב המשך חייהם, סיפור מכונן זהות, כלומר "סיפור" אשר הוא עצמו הופך להיות שחקן מרכזי בפוליטיקה, במערך הכוחות מעצבי המציאות. ואם כך הדברים בדרך כלל, על אחת כמה וכמה בזמנים מסוכנים בהם נפוצה התפישה כאילו אין כל "אמת" בנמצא: יכול אדם להיבחר לכל משרה נעלה על ידי בני אדם הבוחרים במודע להתעלם מכל "עובדה" אודות חייו ומעשיו, מכל "עובדה" אודות עמדות שביטא בציבור, רק משום שהתפקיד שהם מועידים לו ב"סיפור" שלהם עצמם מושך את ליבם ונחווה על ידיהם כמעצים, כמעורר השראה, כמפיח תקווה. שתי בעיות שונות כאן: הבחירה ללכת אחרי מנהיג המייצג ערכים לא מוסריים, והבחירה ללכת אחר מנהיג המצטייר כגיבור מוצלח של סיפור טוב, בלי לברר כלל מהם הערכים שגיבור זה עשוי או עלול לממש במציאות.

כאשר עוברת התורה מספר בראשית, עם "סיפורי המשפחות" המסובכים השזורים לכל אורכו, לספר שמות ובו סיפור של הפיכתם של "בני ישראל", צאצאי יעקב במצרים, ל"עַם" מובחן בין עמים אחרים – מוטחת בפנינו שאלה קריטית: האם רגע תפנית זה הוא הזמן הנכון להסדרת הבלבול והמבוכה של כל הסיפורים, להאחדה של "סיפור הדברים שהיו" לכלל "היסטוריה" רשמית אחת? בעידן המודרני למשל, אלה היו הצמתים בהם נוסדה "אקדמיה לאומית" שתפקידה ליצור האחדה של השפה הלאומית הרשמית, ולעצב את קנון הספרות הקלאסית של העם. גם בתולדות ישראל היו מספר צמתים שכאלה – יציאת מצרים וכניסה לארץ כנען, עיצוב קהילת שבי ציון ביהודה, סגירת הקנון של כ"ד ספרים ומפעל כתיבת התורה שבעל פה על ידי חז"ל, התחייה הרשמית של השפה העברית וספרותה עם העידן המודרני ובעקבותיו גם התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל.

אני מציעה לנסח שאלה זו כך: מהו היחס האופטימלי בין הצורך בהאחדת הסיפור הלאומי שלנו לטקסט קצר וברור ומשותף לכולם ומונחל לדור הבא דרך החינוך, לבין הצורך המתמשך לגדל בני אדם אחראים לגורלם כסובייקטים פוליטיים בעלי מצפון תורני מוסרי, המשתתפים יחד עם בני עמם – גם הם סובייקטים פוליטיים שכאלה – בבניית חברת מופת? יש בתורה היגדים ברורים המתווים סיפור לאומי פשוט לגמרי – כמאמר הבדיחה הידועה, גם במצרים היינו, גם שם עשו לנו צרות איומות, גם משם הוציא אותנו ה', ועכשיו בואו נשב לאכול. אבל המסגרת הסיפורית הזאת אמורה להתאפיין בגמישות מספקת כך שהיא תכיל סיפורי משנה אודות דילמות ערכיות וההכרעה בכל אחת מהן. אוי לנו אם נדחוס את הדילמות הללו לתוך הסיפור הכללי תוך עקירתן ממשמעויותיהן, נשטיח אותן כשם ששואבים את האוויר מבגדים כדי שייכנסו יותר טוב למזוודה, רק משום שאנו ממהרים לצאת למסע, העיקר שנגיע, ולא משנה מהו היעד המדוייק… ואוי לנו אם אנו ממליכים עלינו מנהיגים היודעים לספר רק את ה"סיפור" הפשוט הזה, המעוקר מכל משמעות ערכית, ומועמד על שאלה אחת בלבד, "האם הצלחנו לשרוד ביולוגית וזה העיקר?"

בפרשת שמות מתעכבת התורה על כמה סיבוכים של הנָרָטיב הפשוט. הכל היה הרבה יותר קל אילו היה סיפור שיעבוד בני ישראל במצרים חסר את הפתיח בספר בראשית – איך שיעבד יוסף את כל מצרים לפרעה ושמר על עצמאותם של בני משפחתו בלבד, כלומר הציב מול הקבוצה האחרת המשוחררת מן השיעבוד – כוהני מצרים – את בני משפחתו רועי הצאן בארץ גושן. מדוע עלינו להסתבך עם המידע המטריד כי המלך שלא ידע את יוסף מחליט פשוט לבטל את זכויות היתר הבלתי צודקות של בני ישראל, כלומר להשליך אותם לתוך הקלחת של הדיקטטורה האיומה, אשר אחד מאבותיהם היה הגאון שתכנן אותה? ובסיפור המיילדות ירֵאות האלהים המסרבות לקיים את פקודת פרעה להמית את התינוקות הזכרים: מדוע אין התורה מבהירה כי המדובר ביוכבד ובמרים, יהודיות כשרות למהדרין המצילות את בני עמן? למה להסתבך עם האפשרות שהמדובר בנשים מצריות? למה לספר את סיפור הצלתו של משה בידי בת פרעה דווקא? ולמה הוא מחליט להושיע לא רק יהודי מידי גוי רשע, אלא גם יהודי מידי יהודי רשע? האמנם יש גם ליהודי משועבד אחריות מוסרית לגבי התנהגותו תחת השיעבוד הנורא עצמו? איך מעז משה לקרוא לבנו אשר נולד לו במדיין "גֵּר שָׁם", כלומר לראות את עצמו כמצרי הנמצא בגלות מדיין? למה לספר איך שכחו בני ישראל שהם צאצאי אברהם יצחק ויעקב מארץ כנען, ואיך צריך הקב"ה לשלוח מישהו להזכיר להם מי הם ומי אלהיהם ומאין ולאן הם הולכים בהיסטוריה? ולמה לספר בהמשך כי הפרדתם של בני ישראל מתוך מצרים אינה מובנת מאליה כלל, הם אמורים לבחור לצאת מתוך מצרים כדי להפוך לעַם אחר מובחן, וגם אחר כך הם ממשיכים להצטער על החלטתם זו שוב ושוב – מה, זהות לאומית זה לא משהו "טבעי" והכרחי וצריך להיות ברור לכולם תמיד? ולמה מתעקשת התורה על ה"זיכרון" כפעולה אקטיבית, לא רק זכרון גאולתנו מיד צר, אלא גם זכרון השנים שבהן היינו גֵּרים בארץ לא לנו, ודווקא מכך עלינו לגזור את אופי פעולתנו כעם ריבוני בארצו, היודע את נפש הגֵּר כי הוא עצמו היה גֵּר במצרים? אז מה, לא רק רע היה שם אלא גם הרבה טוב – יהודי חסות מוגנים על ידי השליטים – שגם אותו צריך לזכור?

בהקשר זה מעסיק אותי ההבדל בין נָרָטיבים שונים של השואה, ושל מלחמת העצמאות, הנפוצים אצלנו. כאשר חזרנו מטיול שרשים בליטא, נתקלנו ברפלקס המותנה של מרבית הישראלים – ליטא האנטישמית, כולם נאצים, בודאי מסוכן להסתובב שם… אבל הטיול חשף אותנו לסיבוך של ה"סיפור" הזה – לסיפור הלאומי של העם הליטאי, מאבקיו לשימור תרבותו, דיכויו על ידי הסובייטים, והתנכרותם של היהודים העירוניים (שהיו גרים בקרבו מאות שנים) לתרבות הליטאית עד כדי אי ידיעת השפה הלאומית, שהרי הרוסית, הגרמנית, ואפילו הפולנית הן שפות של תרבות יותר גבוהה… ומה עם הסיפורים על הליטאים אשר חֵרפו נפשם להציל יהודים בזמן השואה? למה מתועדים הדברים באופן המורכב הזה בזכרונות של בת וילנה, יטה שפירא-רוזנצוייג ("גם בפונאר היינו", תשל"ט), אבל כל המורכבות מתמוססת לנוכח הצו הפוליטי העכשווי בישראל לצייר את כל הגויים כעוכרי ישראל ויהי מה? האם ראוי כי יהודי שניצל מפולין דרך ליטא ויפן, ינחיל לצאצאיו סיפור ההצלה המיוחס כולו ליהודי (זרח ורהפטיג)? כיצד נמחק מן הסיפור חסיד אומות העולם השגריר היפני בליטא סוגיהארה, אשר סיכן את חייו כדי להנפיק את האשרות ליפן? האם נספר את סיפור נפילת גוש עציון בתש"ח, כפי שסיפר אותו דב קנוהל בתשי"ז (גוש עציון במלחמתו), תוך תיעוד מצמרר של כל הרציחות וההתעללויות בצד תיעוד מפורט של הצלת יהודים בידי ערבים – או שנדחה את התסבוכת המביכה הזאת מפני הגירסה הברורה של "כל הערבים היו תמיד אכזריים וכך הם גם היום כשחזרנו לגוש עציון"? האם אנו יכולים לעכל היום את ספרו של דב יוסף "קריה נאמנה" על ירושלים בתש"ח, אשר גם בו אפשר לעבור מתיעוד המצור הנורא על העיר כולל נפילת הרובע היהודי, לדיווח הוגן של משא ומתן עם עבדאללה א תל, מפקד הלגיון הירדני, על קו הפסקת האש (אשר הפך בהמשך לקו שביתת הנשק), בלי להתלהם לכלל שנאה וגזענות אנטי ערבית?

ספר שמות מניח לפתחנו את האחריות לבחירה בין קריאות שונות של הנָרָטיב הלאומי היהודי. יש מנהיגים ישראליים הבוחרים לעוות כל אמירה של מנהיג לא יהודי בעולם, לכלל "כולם אנטישמיים, ולכן יהודים צריכים להגן על עצמם בלי שום עכבות מוסריות, על ידי שליטה ללא מצרים בכל הפלסטינים, על ידי חבירה למשטרים אפלים הרוכשים מאיתנו נשק, והפניית עורף למשטרים דמוקרטיים רק משום שהמחוייבות לדמוקרטיה כרוכה בהתנגדות לכיבוש של אוכלוסיה חסרת זכויות על ידי אוכלוסייה בעלת זכויות, גם כאשר מדינה יהודית היא זו המדכאה עם אחר." כדי לקרוא כך את סיפור יציאת מצרים, צריך לברור מתוכו קו שוביניסטי ואתנוצנטרי המעמיד את בני ישראל בדרגה של בני אדם שאינם כפופים לאותן אמות מידה מוסריות כמו המצרים או העמלקים. אבל כדי לקרוא את יציאת מצרים כנָרָטיב מעורר השראה מוסרית לעם בונה ריבונות לאומית בארצו, כדי שיוכל לעמוד לצידם של עמים מוסריים אחרים במאמץ המשותף לתיקון העולם, צריך להניח מחדש את היסודות של בריאת כל בני האדם בצלמו של אותו הא-ל, שווי ערך. גם היהודים הם בני אדם: ראויים להגנה ולהצלה ולכבוד לאומי כמו כולם – וגם נדרשים לאחריות מוסרית כלפי כל מי שכפוף לשלטונם, גם זה כמו כולם.

לאה שקדיאל, ירוחם, חברת הנהלה עוז ושלום


תיקון טעות: בדבר התורה לפרשת מקץ, ייחסתי בטעות את הביטוי "המרד הקדוש" לרב קוק. למעשה, מי שטבע את הביטוי היה שמואל חיים לנדאו (שח"ל), ממייסדי הפועל המזרחי. אני מודה לחברתנו לאה שקדיאל שהסבה את תשומת לבי לכך.

פנחס לייזר


סוד ההתגלות והגאולה היא בהשתתפות בצער

אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו, אם חשש אחד בראשו, חבירו מרגיש כן, אמר הקדוש ברוך הוא כביכול: עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו)" דבר אחר: מהו "עמו אנכי בצרה"? כשיש להם צרה, אינם קוראים אלא להקדוש ברוך הוא; במצרים: "ותעל שועתם אל האלהים" (שמות ב, כג), בים (שם יד, י): "ויצעקו בני ישראל אל ה' "וכאלה רבים, ואומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט) – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרוים בצער הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן.

(שמות רבה פרשה ב)


טובתנו אינה בהכרח על חשבון סבלם של אחרים

"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קֹדש הוא": מהו מקום? גם בפירוש "המקום" הוא משל, והנמשל הוא ערכו של משה גבוה מאד, וכאמור "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב".

("העמק דבר" שמות ג, ה)


"ואברהם שב למקומו": לאנשותו, שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל, אף על גב שאפשר להתבודד ולהתפלל גם בלא גלוי שכינה, מכל מקום הסיר עליו עיון האלהות אחר שהבין רצון ה' ושב למקומו.

("העמק דבר" בראשית יח, לג)


"ואלכה אל מקומי ולארצי": לערכי, שלא אהיה עובד לאחרים, וכך פירושו בבראשית רבה, על הפסוק "וישב לבן למקומו" – לסורו.

("העמק דבר" בראשית ל, כה)


…ועל דרך השאלה זו נאמר "ברוך ה' ממקומו", כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר מקום כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה אשר אין לה משל ולא דמוי.

(מורה נבוכים לרמב"ם א', ח)


וטעם 'ראה ראיתי': אמנם ראיתי, וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו עלה נעלה יכול נוכל, כי ענינו כטעם אמנם להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטעון הטוען ויאמר הפך זה, כענין ידעתי בני ידעתי כלומר, אף על פי שראיתי את עני עמי אשר במצרים, כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי שעל צריהם אשיב ידי כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל מכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין והסנה איננו אכל, כי אמנם אין הכוונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר.

(ספורנו שמות ג, ז)


הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא (בריונים אלו שגרו בשכנותו של רבי מאיר ציערו אותו רבות) . הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו (ורבי מאיר היה מתפלל עליהם שימותו). אמרה ליה ברוריא דביתהו (אמרה לו ברוריה אשתו): מאי דעתך משום דכתיב (תהלים ק"ד) 'יתמו חטאים' מי כתיב חוטאים (האם כתוב חוטאים?)? חַטָאים כתיב'! ועוד שפיל לסיפיה דקרא (לך לסופו של הפסוק) 'ורשעים עוד אינם' כיון 'דיתמו חטאים, ורשעים עוד אינם' אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם (אלא תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה). בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה (התפלל עליהם וחזרו בתשובה).

(בבלי ברכות י, ע"א)


 "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו"

חרה להם מיתת המלך אף על פי שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו.

(רבינו בחיי שמות ב, כג)


כל זמן שאותו מלך חי, היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזרותיו מעלינו, שכן מנהג כשמלך מת, מיד מתירים כל החבושים שבכל עיר ועיר. וכשמת זה, לא נתבטלו גזרותיו אמרו: מעתה אין לדבר סוף, לפיכך 'ויאנחו'.

(חזקוני שמות ב , כג)


מניסיון ההיסטוריה האנושית מכירים אנו את הסיטואציה, לפיה השמחה על נפילת שלטון כושל הופכת לתוגה ומגינת-לב, כאשר מגלים מה טיב האופוזיציה שירשה את מקום השלטון הקודם, והרבה חילופי שלטון ומהפכות מדיניות, אשר מגמתם היתה מלכתחילה לתקן עיוותים ולבער מן העולם רשע ועוולות, סופם היה שנוספה רעה על רעה, ומבחינה זו לא נשתנה הרבה בעולמנו באותן 3500 השנים מאז חילופי פרעה הראשון בפרעה השני.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 198)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.