שמות תשע"ו (גליון מספר 934)




פרשת שמות

גליון מס' 934 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה,

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ.

(שמות ד, כז)

 

 

'ויאמר ה' אל אהרן: לך לקראת

משה המדברה' – הה"ד (שיר ח) 'מי יתנך כאח לי' – באיזה אח הכתוב מדבר? אם תאמר בקין, והא כתיב (בראשית

ד) 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגו'; אם תאמר כישמעאל ליצחק,

הא גרסינן 'ישמעאל שונא ליצחק'; אם תאמר כעשו ליעקב, הא כתיב (שם כז) 'וישטם עשו את יעקב'; אם תאמר כאחי יוסף, והכתיב (שם לז) 'וישנאו אותו' וכתיב 'ויקנאו בו אחיו'; אלא כיוסף לבנימן 'יונק שדי אמי'; כמשה

לאהרן, שנאמר ;וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו'… (שיר ח) 'אמצאך בחוץ אשקך' – באיזה חוץ? במדבר, מקום שנשקו אחים זה לזה, משה ואהרן.

(שמות רבה פרשה ה פסקה א)

 

ויפגשהו בהר האלהים וישק

לו. אמרו במדרש (תנחומא שמות כח): זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ח, א) 'מי יתנך כאח לי יונק שדי, אמי אמצאך בחוץ אשקך', וכתיב (תהלים

פה, יא) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד

– זה אהרן, שנאמר (דברים לג, ח) 'תומיך ואוריך לאיש חסידך', ואמת – זה משה, שנאמר (במדבר

יב, ז) 'בכל ביתי נאמן הוא', צדק – זה משה, שנאמר (דברים

לג, כא) 'צדקת ה' עשה וגו", ושלום – זה אהרן,

שנאמר (מלאכי ב, ו) 'בשלום ובמישור הלך אתי'.

 (רבנו

בחיי שם, שם)

 

 

משה הרואה

ניקי לקס

דבר תורה זה מוקדש לזכר אבי, הנרי לקס,

שנפטר לפני 16

שנה

תחילת הפרשה

עוסקת בלידתו וגדילתו של משה ומינויו על ידי ה' להיות המנהיג שיוציא את העם ממצרים

ויביא אותם לארץ כנען. רבות נכתב על למה דווקא משה נבחר לתפקיד, ואלו מתכונותיו התאימו

להנהגה. במאמר זה ברצוני להתייחס לתכונה אחת של משה שנראה לי שכמעט ולא זכתה

לתשומת לב, והיא קשורה ליכולת ה"ראייה" של משה.

מעניין הוא

שהפעולה "לראות" ונגזרותיה, מופיעות לא פחות מ-16

פעמים בשני הפרקים שמספרים על התקופה הראשונה בחייו של משה. כלומר, 7 פעמים בפרק

ב' ו-9 פעמים בפרק ג'.

אם נתחיל

מהסוף, בפרק ג' מסופר על הסנה הבוער שבתוכו שוכן האל. והשאלה המתבקשת היא למה דווקא

משה היה זה שראה את הסנה ומתוך כך נחשף להתגלות האלוקית. התשובה הכי פשוטה לכאורה,

לשאלה זאת היא שרק משה הסתכל! אך תשובה זאת אינה פשטנית כל כך, אם נעיין בפסוקים (א-ב).

וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן

מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים

חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ

הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה,

אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה,

אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה.

 כאן אנו שומעים שאקט ה"ראייה" של משה

מודגש פעמיים קודם ההתגלות האלוקית עצמה. (אומנם יש מלאך שנראה אצל משה  – וסדר האירועים

בפסוקים מעט לא ברור – אך דבר זה אינו גורע מהחשיבות של אקט הראייה של משה). המפגש

עם האל בעצם מתאפשר בזכות יכולת הראייה של משה – כלומר היכולת שלו לראות מה קורה

סביבו. ואם צריכים גושפנקא לקריאה זו, הרי זה מופיע בפסוק הבא (ד):

 וַיַּרְא

ה' כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר:

מֹשֶׁה מֹשֶׁה. 

כלומר, גם האל

בעצמו "רואה" שמשה "ראה", ואף בוחר להדגיש זאת! אך אין זאת

הפעם הראשונה שאנו נתקלים ביכולות הראייה של משה. בפרק ב', יא-יב, יכולת זו מאפשרת

למשה הנער לתפוס את הרוע סביבו ובהמשך לפעול נגדו.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה

אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין

אִישׁ, וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.

בפסוקים ניתן

להבחין בשני שלבים ב"ראייה" של משה. קודם הוא רואה את הסבל הכללי שעובר על

עמו ("וירא בסבלותם"). ובהמשך הוא רואה את הסבל הפרטי והפרטני של איש מסוים

("וירא איש מצרי מכה איש-עברי"). משה מפגין יכולת לחרוג מהסובייטיביות

של עצמו ולראות מה קורה בסביבה הרחבה יותר. בשלב הבא הוא גם מצליח לתת משמעות למה

שהוא רואה ("סבלותם"). בתיאורים אלו, ברור שאקט ה"ראייה" אינו

רק פעולה פיזיולוגית טכנית, אלא פעולה

שטמונה בה תפיסה והבנה עמוקות. (ואכן, גם היום בשפה יומ-יומית בשפות שונות הפעולה

"לראות" משמעה פעמים רבות הוא תפיסה כללית והבנה לעומק).

ברצוני להציע

שתכונת ה"ראייה" של משה לא רק שמאפשרת לו לראות את הסנה הבוער ובכך

להגיע להתגלות, אלא יכולת ראיה זאת מקנה לו את הזכות להגיע למעמד זה.

אם כן, מה איפשר

למשה להגיע לרמות כאלו של יכולת ראייה ותפיסה? אנו מגלים כיוון תשובה אפשרי לשאלה

זו בפסוקים הראשונים של הפרק- כאשר מסופר על לידתו. (פסוק א-ב):

וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח אֶת בַּת

לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא,

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.

גם כאן מושם דגש

– שלא נראה הכרחי – בפעולת ה"ראייה". האקט הראשון של אמו של משה (יוכבד

לפי המסורת) אחרי לידתו, זה שהיא ראתה אותו! (מעניין שהפרשנים מתייחסים למשמעות של

המילה "טוב", ופחות מעירים על הראייה.) כנראה שגם אמו של משה ברוכה ביכולת

ראייה עמוקה שאיפשרה לה גם לראות את האחר וגם להבין את המשמעות של מה שהיא רואה.

היא פועלת לפי הבנה זאת ומבינה שעליה למצוא מסתור לבנה ("ותצפנהו") על

מנת להציל אותו מגזרות פרעה.

אותה יכולת

ראייה, באופן מפתיע, מופיעה שוב כעבור כמה פסוקים, בעוצמה רבה, והפעם אצל בת פרעה,

(פסוקים ה-ו):

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר,

וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף,

וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ

אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי

הָעִבְרִים זֶה.

כאן חשיבות ה"ראייה"

בולטת במיוחד. לא מדובר באישה שרואה את בנה, אלא נסיכה שהולכת לה עם פמלייתה

ומסוגלת "לראות" מה שנמצא- ואף מה שמוחבא בסביבתה. המקרא מספר לנו על בת-פרעה

ש"רואה" פעמיים, ולאחר כל פעם היא מחליטה לפעול לפי ראייה זאת. בפעם

הראשונה היא רואה תיבה ומחליטה לשלוח את אמתה (או מושיטה את ידה – לפי חלק

מהפרשנים) להוציא את התיבה. בפעם השנייה אחרי שהיא רואה את משה, היא מחליטה להציל

אותו. כאן שוב אנו נוכחים באקט של "ראיה" שמקדימה בחירה בהצלת חיים.

מכאן, ניתן לשער

מהיכן קיבל משה את יכולת הראייה שלו. ייתכן שזו באה לו גנטית מאמו. ייתכן שהתחנך על

ערכים אלו של ראייה ואמפתיה אצל שתי האמהות שלו. אפשרות שלישית, בהסתכלות פסיכולוגית

עמוקה יותר, ניתן לטעון שאחד הדברים שהביא את משה ליכולת ראייה מפותחת כל כך, הוא

שהוא גדל במחיצת נשים (אמו ובת-פרעה) שראו אותו מאז שהיה תינוק. לפי תיאוריות

פסיכולוגיות התפתחויות רבות, להתפתחות הרגשית התקינה של הילד יש חשיבות רבה בחווייה

של להיות נראה ע"י האחר (במיחד ההורים). חוייה זאת מאפשרת התפתחות תקינה של

האישיות- ובמיוחד של הערכה עצמית ויכולת לאמפתיה, כלומר לראות את האחר.

בהקשר זה, מעניין

לשים לב לכך שבשלוש הדוגמאות הנזכרות כאן, התגובה לאקט ה"ראייה" מתוארת

במונחים רגשיים-חווייתיים. יוכבד רואה את בנה כ"טוב", בת פרעה מרגישה

"חמלה" בתגובה למה שהיא רואה, ומשה מכנה מה שהוא רואה כ"סבל".

הראייה הרגשית והאמפתית הזאת בשלושת המקרים, מובילה ישירות להחלטה מוסרית ואמיצה

של הצלת חיים. כלומר, בהתחלה יש ראייה לעומק שגוררת תגובה רגשית, מה שמאפשר בחירה

מוסרית ואמיצה של התנהגות מצילת חיים.

ואם האדם נולד

בצלם אלוקים, מעניין הוא שיכולת ה"ראייה" מודגשת כתכונה אלוקית בפרקים

אלו. בפרק ג אלוקים רואה את הסבל של העם וגם כאן ראייה זאת קודמת להצלת חיים (פסוק ז ופסוק ט):

וַיֹּאמֶר ה': רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי

אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי

יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם,

וּלְהַעֲלֹתוֹ… הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי ִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם רָאִיתִי

אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה,

וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

לבסוף, מחשבה

נוספת על מכת החושך, המכה התשיעית. האם ייתכן שהיה כאן ניסיון אלוקי אחרון ונואש

להביא את המצרים לראות את הסבל שהפרעה שלהם ושלטונו מביאים על אחרים? אולי מכת

החושך היתה נסיון לקחת מעם שלם את היכולת "לראות" לשלושה ימים, מתוך תקווה

שדווקא העדר יכולת הראייה יביא לראייה? לצערנו זה לא קרה. והצלת בני ישראל הביאה

למוות רב אצל המצרים, שלא יכלו או לא רצו לראות את הרוע סביבם.

לסיכום, לראות

מה קורה סביבנו נראה לנו טריוויילי, אך למעשה אין זה מובן מאליו בכלל. יחד עם זאת,

יכולת זו מתבררת כתכונה הכרחית למנהיגות טובה ולבחירות מוסריות.

ניקי לקס היא פסיכולוגית קלינית.

 

 

משה, גם בעת בריחתו, אינו מפסיק ללחום למען הצדק

'ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב

על הבאר. ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם

משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב על הבאר 'ויבאו הרועים,

ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב עליהם בדין, אמר להם: מנהגו

של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות, כאן נשים דולות ואנשין משקין, עוות הדין יש

כאן.

 (אבות דרבי נתן פרק עשרים משנה א)

 

"ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (שמות ב יד) – ר' יהודה אומר: בן כ' שנה היה משה באותה שעה.

אמרו לו: עדיין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו, לפי ש'בן ארבעים שנה לבינה'.

ור' נחמיה אמר: בן ארבעים שנה היה, אמרו לו: ודאי שאתה איש, אלא שאי

אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו. ורבנן אמרי: אמרו לו: והלא בנה של יוכבד אתה והיאך

קורין לך בן בתיה? ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו! נודיע עליך מה עשית למצרי.

(שמות

רבה פרשה א סימן ל)

 

 

ההורג,

גם כאשר יש הצדקה למעשהו, אינו יכול למחוק את זכרון ההריגה

אמר לו הקב"ה

למשה: "משה, בן מי אתה?" אמר לו: "בן עמרם". "ועמרם בן

מי הוא?". אמר לו: "בן קהת"… אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם

שום אדם חי?" אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה: "ואתה

רוצה לחיות?!" אמר לו: "רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא

רצית וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי 'עבדי משה בכל

ביתי נאמן' – ואיך אמות?"… אמר לו: "כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי

אותו בעשרה נסיונות?" אמר לו: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את

בניך". אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו: "יצחק – ייצא מחלציו

מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך." אמר לו הקב"ה: "כלום

אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" אמר לו משה: "ואתה הרגת כל

בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: "ואתה

דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?"

(מתוך מדרש "פטירת משה",

"בית המדרש" – מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים לספר שמות, עמ' 39)

 

 

והוי

דן את כל האדם לכף זכות…

וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים

לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם

וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי

עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ.

(שמות

ה, כא)

 

ירא ה' עליכם וישפֹּט – יראה החמס העשוי לנו, והוא

עליכם שאתם גרמתם אותו, כי על ידכם אנו נמאסים ונבאשים בעיני פרעה כריח רע, וישפוט

בינינו, כי הוא אלהי המשפט ולא יבטיח דבר שלא יעשנה, גם מאמינים אנחנו שה' נראה

אליכם, אך אל פרעה לא דיברתם כהוגן, כי החריתם את אפו עלינו, כאילו שמתם חרב בידו

להרגנו. ואמר 'בעיני' סמוך אל הריח, כי חמשת החושים יתחלפו זה בזה, כמו 'ומתוק

האור' (קהלת יא, ז), והנה כל זה דיברו השוטרים מוקצר רוח לפי שהיו בצרה

גדולה ולא יכלה רוחם להאריך במחשבות השכל, אבל לא מחוסר אמונה.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

אנשים אלה, אשר גוויהם ספגו את המכות שנועדו לאחיהם

– חלוצים היו לאותם אצילי דורות גלות עתידים, הם "זקני היהודים" של

קהילות ישראל, אשר באו בא למען אחיהם המעונים. אל נא נחשוב להם אפוא לעוול, אם

נתערער אימונם בשליחות משה ואהרן לאחר תוצאות אלה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

מהנעשה בתנועה

הוקם צוות דיאלוג בינדתי: נרקמת פעילות

עם מוסדות חינוך בבאר שבע, יחד עם העיריה, ביוזמתו של הרב מאוריסיו בלטר, הרב של

בית הכנסת הקונסרבטיבי אשל אברהם בבאר שבע. קידוש השם ממש. אנו תומכים, מרכזת:

אמירית רוזן.

צוות תגובות לענייני השעה בראשות פרופ'

צבי מזא"ה פעיל ומגיב בתקשורת וברשתות החברתיות.

קיימים חמישה סניפים ברחבי הארץ שקיימו

לאחרונה מפגשים במוצאי שבת

במרחב הוירטואלי:

ניתן לפנות אלינו למייל ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק:  http://tinyurl.com/oznetivot

ובטוויטר: twitter:@ozveshalom

 

 

קול

קורא

בימים

אלה החלטנו לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית

בימינו מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית

והחברתית.

אנו

מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו

מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך

אמונה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא

"בקש שלום ורדפהו".

צאו

מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים

לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

 

 צרו קשר עם לאה שקדיאל, 0523911181, moshelea@netvision.net.il

 

 

אנחנו

זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו

הצנועות,

הכוללות

הדפסה והפצה.

המחאות

לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

התרומות

מוכרות לצורך פטור ממס

להפצת

המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

 052-3920206 mailto:ozveshalomns@gmail.com

עורך

אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים פיין

לתגובות

ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com

עוז

ושלום – נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il