שמות תשע"ה (גליון מספר 884)




פרשת שמות

גליון מס' 884 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר משֶׁה: אָסֻרָה

נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה,

מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר

הַסְּנֶה.

(שמות ג, ג)

 

 

'אסורה נא ואראה' אתבונן ואראה, 'מדוע לא יבער הסנה' – למה לא יכלו

המצרים ברב מכותם, כענין

ודלקו בהם ואכלום.

(ספורנו שמות ג , ג)

 

רבי אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות

שבעולם, כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא

וגאלם, שנאמר (שמות ג, ח) 'וארד להצילו מיד מצרים'. רבי יוסי אומר: כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף

שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים

שבעולם, שנאמר (שם שם, ז) 'ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי'.

(שמות רבה

פרשה ב)

 

גוי אחד שאל את רבן גמליאל – אמר ליה: מפני מה נגלה

הקב"ה למשה בסנה? אמר לו: אלו נגלה לו על חרוב אחד או על תאנה אחת, מה היית

אומר? אלא, שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה.

 (פסיקתא דרב כהנא

פרשה א)

 

 

על תחכומו

המרושע של מלך מצרים

אילון לנגבהיים

התורה מספרת כי במצרים קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. מלך זה,

(שאינו בהכרח פרעה ולא ברור לגמרי מיהו) טען שהריבוי הטבעי של בני ישראל הוא עניין

בעייתי. הפסוקים המתעדים את דבריו של מלך מצרים עוררו אצל הפרשנים ניסיונות רבים

לזהות רובד נסתר בדבריו, בעיקר בשל המעברים בין לשון יחיד ולשון רבים. כך למשל

בגמרא: "למען ענותו בסבלותם – למען ענותם מבעי

לי?, אלא למען ענות פרעה בסבלותם של ישראל" (מסכת סוטה יא ע"א) המדרש מתאמץ ליחס

את לשון היחיד ("ענותו") לפרעה ואת לשון הרבים ("סבלותם") – לישראל, כתוצאה מכך, הדרשן מפיק אמירה כמעט

אבסורדית – פרעה יעונה מסבלם של ישראל? לאמיתו של דבר, נראה שדבריו של מלך מצרים

בפסוקים הללו דווקא די עקביים והצורך הדרשני לא לגמרי ברור:

וַיֹּאמֶר,

אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה,

וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם

בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים,

לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם;

וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה. (שמות א'

פסוקים ט'-יב')

מלך מצרים מדבר על "עם בני ישראל" בגוף שלישי יחיד

באופן עקבי, ועל המצרים ברבים, בפסוקים ט'-י' בגוף ראשון – ולאחר מכן, כאשר מסופר

על הצבת שרי המיסים בפסוק יא' עובר הכתוב לגוף שלישי רבים. כך המילה "בסבלותם" מתייחסת להטלת המס ומיוחסת לנוגשים המצריים ולא

להוראה המוכרת יותר כיום של המילה "סבל" המיוחסת לאדם שמצטער וכואב. כך יש

להבין את המושג "סבלות מצרים" בפסוק "הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם

מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" (שמות ו' פסוק ו') כמו שהעבודה היא העבודה שמוטלת על ידי מצרים,

גם הסבלות מיוחסים למצרים. בדומה, בברכתו של יעקב ליששכר כתוב "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד"

(בראשית מט', טו') יששכר מטה את שכמו

לסבול כלומר מביא את עצמו כמס לנוגש. אם כן, נראה פשוט שמלך מצרים מדבר על עם בני

ישראל בגוף יחיד, כפי שעושה התורה במספר מקומות כמו "וַיִּחַן

שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות יט', פסוק ב') מה הוביל פרשנים רבים, כולל רש"י

ואחרים להוציא את המקרא מידי פשוטו?

נחזור לדברי מלך מצרים. הוא מספר לעמו שהם צריכים להיות מוטרדים

מריבויו המספרי של עם ישראל מפני שבמקרה של מלחמה עם ישראל עלול להצטרף לאויבי

מצרים ולהילחם במצרים. אך תוצאת המלחמה המסוכנת שעליה מלך מצרים מדבר היא שעם

ישראל "יעלה מן הארץ" כלומר יברח ממצרים. מדוע זה בעייתי? מדוע שהמצרים

(שאותם מנסה המלך לשכנע) יזדקקו לעם ישראל במצרים? כאן, לדעתי, נמצא גרעין הקושי.

הגמרא נדרשת לעניין זה ומציעה: "ועלה מן הארץ – ועלינו מבעי ליה? א"ר אבא בר כהנא: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו" (סוטה י"א ע"א). הרבה יותר

הגיוני לומר שמלך מצרים טוען בפני אנשיו שהסכנה הנשקפת להם היא גירוש שלהם עצמם

מהשלטון בעקבות מלחמה עם ישראל. ההצעה של ר' אבא בר כהנא היא שמלך מצרים אכן

התכוון לומר "אנחנו נעלה מהארץ" כלומר, נגורש, אבל השתמש בסגנון מליצי ותלה

את קללתו באחרים.

ניתן אולי להבין את אמירתו של מלך מצרים כפשוטה, כלומר, כמתריע

מפני בריחתם של בני ישראל ממצרים – בהנחה שנוכחותם של בני ישראל

מספקת תועלת למצרים. הבנה שכזאת גם מסייעת בהבנת סירובו של פרעה ליציאת בני ישראל

ממצרים וגם מסבירה מדוע מטילים על בני ישראל "שרי מיסים". תפקיד שרי

המיסים הוא לא רק למנוע את הפריון של בני ישראל, אלא גם כדי שיחזירו למצרים את

הרכוש שכביכול גזלו מהם. ניתן לטעון כי בני ישראל היו בעלי ממון מכיוון שטיפלו

במקנה רב שהועבר אליהם, כנראה, על ידי יוסף. כפי שמסופר בפרשת ויגש:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ

וְאַחֶיךָ, בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב

הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ. יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל,

וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (בראשית מח' פסוק ו'). ולאחר מכן כתוב שהמצרים מסרו את מקניהם

ליוסף: "וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן,

וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ

לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס

כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם, אֶל יוֹסֵף…" (בראשית מח, פסוקים טו'-יז'). מכאן ניתן

לדמיין שהמצרים ראו בישראל כבעלי זכויות יתר החיים על חשבונם. על פי פרשנות זאת,

מלך מצרים מסית את המצרים כנגד ישראל באמצעות תחבולה כפולה: מצד אחד הוא משתמש

במניע כלכלי, מצד שני במניע ביטחוני. שני המניעים יחד מביאים להידרדרות המהירה

במצבו של ישראל: מבעלי ממון לעבדים, מעבדים לעבדים שעוברים התעללות, ומשם – לרצח כל

התינוקות הזכרים. דה-ההומניזציה של בני ישראל מתגבשת גם מפחד וגם משנאה על רקע

כלכלי. בסיפור המגילה, נוקט המן גם הוא גישה דומה שבה המניע הכלכלי והביטחוני

משמשים בערבוביה, וזוהי למעשה גם תמציתה של האנטישמיות המודרנית המסיתה כנגד

היהודים כאיום בטחוני וכלכלי.

גזענות שבבסיסה טענה כלכלית קיימת גם בהקשר של האפרו-אמריקנים

בארצות הברית. התנגדותן של מדינות הדרום לביטול העבדות, הייתה שילוב של

דה-הומניזציה וחשש מהפסד כספי. הסרט "12 שנים של עבדות" מדגים זאת היטב.

הסרט הוא עיבוד לסיפורו האוטוביוגרפי של סלומון נורת'ופ,

אפרו-אמריקני אשר חי בניו יורק כאזרח חופשי טרם מלחמת האזרחים. סלומון, שהיה מוסיקאי,

התפתה להצטרף לשני מוזיקאים אחרים שלא הכיר לסיבוב הופעות בוושינגטון – על גבול

מדינות הדרום. אלא שהמוזיקאים הללו היו נוכלים שסיממו אותו, נטלו ממנו את מסמכיו

ומכרו אותו לעבדות באחת ממדינות הדרום. המוזיקאים הללו "התחכמו" וניצלו

את מכירתו של סלומון לתועלתם תוך דריסה של אנושיותו וחירותו. שתים עשרה שנים נאלץ

סלומון לחיות כעבד, ללא יכולת לשלוח מכתב למשפחתו או לחבריו וליידע אותם על מצבו.

לבסוף, הגיע לחוות העבדים אדם לבן שהתנגד לעבדות, שהסכים להעביר עבור סלומון בסֵתר

את המכתב שהביא לשחרורו. בדומה לקורותיהם של בני ישראל, מרגע מכירתו ההידרדרות של

סלומון הייתה הדרגתית. סלומון הועבר לאחר שהסתכסך עם אחד ממפקחי העבודה מאדון נוח

יחסית, לאדון סדיסט שהתעלל בעבדיו. גם התודעה של סלומון הידרדרה מתודעה של אדם

חופשי שאינו מוותר בקלות על עקרונותיו, לשבר כלי שרצונו היחיד הוא הישרדות. רבים

טוענים שהעובדה שהאפרו-אמריקנים הנתפסים כאיום על הביטחון האישי היא מאפיין גזעני של

החברה האמריקנית שנשמר עד היום, בד בבד עם תודעת הנחיתות שהשתמרה בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית

עצמה.

יציאת מצרים וקבלת התורה היא הסיפור המכונן של עם ישראל. היציאה

מעבדות לחירות על רקע המכות שהטיל הקב"ה על פרעה ומצרים בשל רשעותם-גזענותם

היא הבסיס האתי והמוסרי שעליו נשענת המסורת שלנו כולה. ההפנמה של עיקרון זה הנחתה

יהודים כר' אברהם יהושע השל להצטרף למאבק כנגד הגזענות לצד ד"ר מרטין

לותר-קינג. שנאה וגזענות יכולות להשתרש בחברה בשל חששם של אנשים לביטחונם האישי אך

גם בשל תאוות הבצע האנושית. אינני יודע מדוע חז"ל בחרו שלא להתייחס לעובדה

שמלך מצרים מעוניין בנוכחות בני ישראל במצרים כדי לנצלם כלכלית. אולי מפני שחשבו

שהסבר שכזה לא יכול להסביר את אכזריותם של המצרים, אך ההיסטוריה מלמדת שאפליה

וגזענות אכן מוּנעים גם מגורם זה.

אילון לנגבהיים הוא פוסטדוקטורנט העוסק

בחינוך מדעי

 

 

חמלה אנושית

אינה יודעת גבולות – חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר,

וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה

בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח

וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל

עָלָיו וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה: הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת

מִן הָעִבְרִיֹּת, וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?

 

תשעה נכנסו בחייהם בגן עדן, ואלו הן: חנוך בן

ירד, ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו

של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ויש אומרים אף רבי יהושע

בן לוי.

(מסכת דרך ארץ זוטא פרק ראשון, משנה ח)

ואשתו היהדיה ילדה

את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח

ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד.

(דברי הימים א ; ד, יח)

 

'ואלה בני בתיה בת פרעה אשר

לקח מרד': אמאי קרי לה (למה קוראים לה) יהודיה? על שום שכפרה

בעבודה זרה, דכתיב (שמות ב') 'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור' ואמר רבי יוחנן:

שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. ילדה?! והא רבויי

רביתיה (הרי היא רק גידלה אותו) ? לומר לך שכל המגדל

יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה,

ולמה נקרא שמו ירד? שירד להם לישראל מן בימיו, גדור שגדר פרצותיהן

של ישראל, חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים, סוכו שנעשה להם לישראל

כסוכה, יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו, זנוח שהזניח עונותיהן

של ישראל, אבי, אבי, אבי – אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות.

'ואלה בני בתיה אשר לקח מרד' –

וכי מרד שמו, והלא כּלֵב שמו? אמר הקדוש ברוך הוא: יבא כָּלֵב שמרד בעצת

מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגילולי בית אביה.

(בבלי מגילה יג,

ע"א)

 

וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ,

כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא.

(שמות ג, ד-ה)

 

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ ואם כי

הדבר כפשוטו כמו שאסור בנעילת הסנדל בבית המקדש, כך כל מקום גילוי שכינה, מכל מקום

יש בזה כוונה נפלאה כעין משל ונמשל, וככל הדברים שענייני גשמיים מורים על ענייני

רוחניים. וכבר נתבאר בספר דברים בעניין חליצת מנעל של היבם שהוא עניין התפשטות

הגשמית, שלא יהא הולך אחר רצון וטבע האדם כלל, כי אם מופרש כולו לשמים, כדרך אדם

המעלה אשר שמו אדם בעצם… ומי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו,

היינו לבוש הטבע.

כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו – גם בפירוש 'הַמָּקוֹם' הוא משל, והנמשל הוא ערכו של משה גבוה מאד,

וכאמור 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב…

אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא – בנמשל, היינו שגם

טרם פרישותו הוא מקודש מרחם לנבואה ונוצר לגדולות, על כן חלה בנקל פעלו להתקדש

ולפרוש מן העולם ומלואו. והנה בלי ספק שמשה רבנו קיבל עליו בשמחה רבה זה העניין

ונשל נעלו, במשל ובנמשל, והכין עצמו לנבואה…

(העמק דבר שם, שם)

 

חליצת הנעל מבטאת התמסרות גמורה לערכיו של אתר,

ביסוס האישיות עליו בלבד, ובצמוד אליו, ורכישת עמידה ומעמד מתוכו. כן נתחייבו

הכהנים במקדש ללכת אך יחפים. שום דבר "חוצץ" לא הורשה להפריד בין רגליהם

ובין הקרקע, בין ידיהם ובין הכלים בהם ישרתו, בין גופם ובין בגדי כהונתם. לעולם

אין הקודש תצוגת-פאר מעשה ידי אדם, מרשימה כלפי חוץ. רושמו כלפי פנים, כלפי

האישיות; עליה מוטל להתחבר אל הקודש ולהתקדש על ידו, אם רצונה לפעול בשירותו.

"רצפה מקדשת" (זבחים כד, ע"א) – אדמת הקודש מקדשת את הכהן.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

המקום אשר

אתה עומד עליו אדמת-קֹדש הוא": מהו מקום?

גם בפירוש "המקום" הוא משל, והנמשל

הוא ערכו של משה גבוה מאד, וכאמור "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום

קדשו? נקי כפים ובר לבב".

("העמק

דבר" שמות ג, ה)

 

"ואברהם שב למקומו": לאנשותו, שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל, אף על גב שאפשר

להתבודד ולהתפלל גם בלא גלוי שכינה, מכל מקום הסיר עליו עיון האלהות אחר שהבין רצון

ה' ושב למקומו.

("העמק

דבר" בראשית יח, לג)

 

"ואלכה אל מקומי ולארצי": לערכי,

שלא אהיה עובד לאחרים, וכך פירושו בבראשית רבה, על הפסוק "וישב לבן למקומו"

לסורו.

("העמק

דבר" בראשית ל, כה)

 

…ועל דרך השאלה זו נאמר "ברוך ה' ממקומו",

כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר מקום כלפי

ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה אשר אין לה משל ולא דמוי.

(מורה נבוכים

לרמב"ם א', ח)

 

 

סוד ההתגלות

והגאולה היא בהשתתפות בצער

אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו, אם חשש אחד

בראשו, חבירו מרגיש כן, אמר הקדוש ברוך הוא כביכול:

'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא, טו).

דבר אחר: מהו "עמו אנכי בצרה"? כשיש

להם צרה, אינם קוראים אלא לקדוש ברוך הוא. במצרים: 'ותעל שועתם

אל האלהים' (שמות ב, כג) בים (שם יד, י) :'ויצעקו בני ישראל אל ה" וכאלה רבים, ואומר: 'בכל

צרתם לו צר' (ישעיה סג, ט) – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי

בצער, כשם שישראל שרויים בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים, כביכול אני

שותף בצערן.

(שמות רבה פרשה

ב)