שמות תשס"ז (גליון מספר 480)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמות

גליון מס' 480 תשס"ז
(קישור לדף המקורי)

וּמֹשֶׁה

הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן

וַיִּנְהַג

אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים

חֹרֵבָה.

 וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ

הַסְּנֶה,

 וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

וַיֹּאמֶר

מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה – מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר

הַסְּנֶה.

 וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו

אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר:

אַל תִּקְרַב הֲלֹם,

 שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי

הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (שמות ג,

א-ה)

 

של נעליך…

חליצת

הנעל מבטאת התמסרות גמורה לערכיו של אתר, ביסוס האישיות עליו בלבד, ובצמוד אליו,

ורכישת עמידה ומעמד מתוכו. כן נתחייבו הכהנים במקדש ללכת אך יחפים. שום דבר "חוצץ" לא

הורשה להפריד בין רגליהם ובין הקרקע, בין ידיהם ובין הכלים בהם ישרתו, בין גופם

ובין בגדי כהונתם. לעולם אין הקודש תצוגת-פאר מעשה ידי אדם, מרשימה כלפי חוץ. רושמו כלפי פנים, כלפי האישיות; עליה מוטל להתחבר אל הקודש

ולהתקדש על ידו, אם רצונה לפעול בשירותו. "רצפה מקדשת" (זבחים כד, ע"א) – אדמת הקודש מקדשת את

הכהן.

 (הרש"ר

הירש שמות ג, ה)

 

פרעה כסיטרא אחרא

רונן אחיטוב

לכבוד בתי באר, בת המצווה

ממנה נשאב תורה וישועה

בתחילת פרשתנו שזורים זה בזה שני סיפורי לידה:

לידתו של עם בני ישראל, ומייד לאחריה – לידתו של משה.

ליד ערש הולדתם של הנולדים עומדות דמויות מיטיבות, בנוסף להוריהן: את משה

מצילה בת פרעה, ואילו את עם ישראל מנסות להציל המיילדות.

אך מאחורי שתי הדמויות המיטיבות עומדת דמות נוספת, מאיימת ומסוכנת, היא

דמותו של פרעה, המלך ה"חדש". פרעה קובע את המסגרת שבתוכה נולד עם ישראל

ונולד משה מושיעו. הוא שמצווה על המיילדות – ואחר כך על עמו – להשליך את היילודים

ליאור. אמו של משה מצייתת במידת מה לדבריו בהשליכה את בנה ליאור דווקא (ולא למקום

אחר) – אך בתוך תיבה.

פרעה מתואר כאויבו של עם ישראל, ובהמשך הפרשה הוא הופך גם לאויבו האישי של

משה ומבקש להרגו.

הצבעים הקודרים בהם מתוארת דמותו של פרעה משמשים כרקע לתיאור החיובי של כל

שאר הדמויות בפרשה. פרעה הוא הרשע האולטימטיבי, והוא מנקז אליו את כל הרוע (הנרמז

בשמו), וכך מאפשר לשאר המשתתפים בסיפור להפגין את רחמיהם ואת טוב ליבם. דמותו של

פרעה היא, מבחינת מבנה הסיפור, דמות הכרחית וחשובה, השקולה כנגד כל שאר הדמויות

האנושיות בו.

למעשיו של פרעה יש חשיבות ותוצאה חיובית גם בהמשך התורה: כאשר מבקש

הקב"ה את אמונם ואת כפיפותם המוחלטת של בני ישראל, הוא מציג עצמו בתואר

"אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). שטר העבדות של בני ישראל לקב"ה

הוא יציאת מצרים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ

מִצְרָיִם" (ויקרא כה, מב). העבדות לפרעה הומרה בשעת יציאת מצרים לעבדות לקב"ה. וכי יכול היה

הקב"ה להכריז "כי עבדי הם", אלמלא שיעבד פרעה את בני ישראל?

ההקבלה המהופכת בין הקב"ה לבין פרעה מומחשת בהשוואה בין פרשת שיעבוד

בני ישראל לבין פרשת מגדל בבל.

שמות

א

(ט)

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

(י)

הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי

תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ

וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

(יא)

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ

בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן

עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:

בראשית

יא

(ד)

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם

וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

(ה)

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:

(ו)

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם

וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר

מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:

(ז)

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת

רֵעֵהוּ:

(יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח)

וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:

 

ההקבלות והניגודים בולטים בטבלה זו הן במימד האנכי הן באופקי.

במימד האנכי מומחש הניגוד בין "פן ירבה" לבין "כן

ירבה", וכן בין "פן נפוץ" לבין "ויפץ"

ובין "בנו/החילם לעשות" לבין "ויחדלו לבנות". על שני ניגודים

אלו בשתי הפרשות עמדו חז"ל.

במימד האופקי בולט הדמיון בין "הנה עם" לבין "הן עם",

והשימוש המשותף בלשון "הבה" בפי פרעה ובפי הקב"ה.

הדמיון בין הפרשות אינו מצטמצם רק לרובד הלשוני. בשתי הפרשות עומד שליט

יחיד, המדבר בלשון רבים, מול "בני ישראל/בני האדם", ומבקש להיאבק בהם

בדרכי עורמה. בפרשת בבל מפיץ ה' את בני האדם וכך מפסיק את בניית העיר, ואילו בפרשתנו מבקש פרעה למנוע את פריצת בני ישראל בכך שהוא מטיל

עליהם לבנות עיר.

ההבדלים בין הפרשות הם, בין השאר, בכך שבני ישראל במצרים אילמים (עד

לאנחתם-זעקתם בסוף פרק ב), ואילו בני האדם בבבל יוזמים ועומדים כנגד ה'. כמו כן,

כמובן, בולט כישלונו של פרעה לעומת הצלחתו של ה'. אך הדמיון הלשוני והתוכני בין

כוונתו של פרעה לבין מעשי הקב"ה זועק לשמים.

גם בהיבטים נוספים, כאשר אנו מתבוננים במעשי פרעה, יכולים אנו למצוא בהם

הד למעשי הקב"ה: מה הקב"ה ממית ומחיה, אף פרעה מבקש להמית ולהחיות:

"אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה". מה

הקב"ה משעבד את ישראל, אף פרעה כן. לא לחינם טורחים חרטומי פרעה לחזור על

המכות שעושה משה בשם הקב"ה, ולא לשווא פונה הקב"ה אל פרעה כשווה אל שווה

בפי משה: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי

יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן

לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (ד, כבכג). כשם שעם ישראל – בנו של הקב"ה – שקול לבנו של פרעה, כך גם הם עצמם

שקולים זה לזה, כביכול.

היומרה של פרעה, שראה עצמו כאל, מקבלת אישור חלקי בכך שהקב"ה רואה בו

יריב ראוי (כשם שראה את בני האדם בדור המבול), ומביס אותו, ככתוב "וּלְמַעַן

תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי

בְּמִצְרַיִם" (י, ב).

הדמיון המהופך בין פרעה לבין הקב"ה מעצב את דמותו של פרעה כשליחו של האל,

וכתמונת ראי שלו. כפי שראינו, אכן יש לפרעה תפקיד אלוקי לא רק בתבוסתו; גם במעשיו

הוא המכין את הרקע להתגלות ה' בעולמו.

ד"ר

רונן אחיטוב

ממצפה נטופה מלמד במדרשה באורנים ובמכללות כנרת וגליל מערבי.

 

 

חמלה אנושית אינה

יודעת גבולות – חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת

עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ

וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל

עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה

הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד.

(שמות ב, ה-ז)

 

תשעה

נכנסו בחייהם בגן עדן, ואלו הן: חנוך בן ירד, ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו של רבי יהודה

הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ויש

אומרים אף רבי יהושע בן לוי.

(מסכת דרך ארץ זוטא פרק ראשון, משנה ח)

 

ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור

ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד.

(דברי הימים א ; ד, יח)

 

'ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד': אמאי קרי לה (למה קוראים לה) יהודיה? על שום שכפרה בעבודה זרה, דכתיב (שמות ב') 'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור' ואמר רבי יוחנן:

שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. ילדה?! והא רבויי רביתיה (הרי היא רק גידלה

אותו) ? לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ירד זה משה, ולמה נקרא שמו ירד? שירד להם לישראל מן בימיו, גדור שגדר פרצותיהן של

ישראל, חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים, סוכו שנעשה להם לישראל כסוכה, יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו, זנוח שהזניח עונותיהן של ישראל, אבי,

אבי, אבי – אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות.

'ואלה בני בתיה אשר לקח מרד' – וכי מרד שמו, והלא כּלֵב שמו? אמר הקדוש ברוך

הוא: יבא כָּלֵב שמרד בעצת מרגלים וישא

את בת פרעה שמרדה בגילולי בית אביה.

(בבלי מגילה יג, ע"א)

 

וַתֵּרֶד בַּת

פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹרוַתֵּרֶא

אֶת הַתֵּבָה… וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה

וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה… וַיִּגדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא

שְׁמוֹ מֹשֶׁה,וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

…לא "משוי", מי שנמשה

מן המים, קראה את שמו, אלא "משה" – המציל מן המים. אולי בא זה

לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו

משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה

מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון

תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מוֹשֶה. ועוד: שמו העברי יעלה תמיד על לבו

את מוצאו. אין זאת אלא הנסיכה נועצה באמו, כיצד להביע רעיון זה בשפת עֵבר. לולא

כן, יהתה קוראת לו שם מצרי. בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה.

(הרש"ר הירש שמות ב, י)

 

התנהגות מוסרית כלפי הזר היא אבן בוחן ליראת אלוקים

…מי שעומד בניסיון כזה, ומשליך נפשו מנגד ומוכן

ליהרג ולא לעבור, בידוע שיש אלוקים בלבו, אלוקי אמת…"יראת אלוקים"

במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם שנברא בצלם, ואם אין יראת אלוקים בלבו, בלב הנכרי,

מונה אותו הכתוב בכך, ונחשב לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. הנה אברהם אומר: "כי

אמרתי רק אין-יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי".

משמע, שלעולם יראת אלוקים ישנה בין אומות העולם, ומי

שחשוד על כך שאיננה בלבו, חשוד גם על כל המעשים הרעים. וכן נאמר בעמלק: "אשר

קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – ואתה עיף ויגע – ולא

ירא אלהים." ויושם לב לכך, שבכל ארבעת המקומות

אשר בהם הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד של נכרי) ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים

או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנהגות

אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי היחס אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא

הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלוקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה

"ותראנה המיילדות את האלוקים" נראה שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו.

(נ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 32-33)