שמות תשס"ו (גליון מספר 430)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמות

גליון מס' 430 תשס"ו
(קישור לדף המקורי)

וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים

מִתּוֹךְ הַסְּנֶה,

וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה, מֹשֶׁה,

וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ,

כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ

הוּא. (שמות ג, ד-ה)

 

 

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ – ואם כי הדבר כפשוטו כמו שאסור בנעילת הסנדל

בבית המקדש, כך כל מקום גילוי שכינה, מכל מקום יש בזה כוונה נפלאה כעין משל ונמשל,

וככל הדברים שענייני גשמיים מורים על ענייני רוחניים. וכבר נתבאר בספר דברים

בעניין חליצת מנעל של היבם שהוא עניין התפשטות הגשמית, שלא יהא הולך אחר רצון וטבע

האדם כלל, כי אם מופרש כולו לשמים, כדרך אדם המעלה אשר שמו אדם

בעצם… ומי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו, היינו לבוש הטבע.

כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו – גם בפירוש 'הַמָּקוֹם' הוא משל,

והנמשל הוא ערכו של משה גבוה מאד, וכאמור 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו,

נקי כפים ובר לבב…

אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא – בנמשל, היינו שגם טרם פרישותו הוא מקודש

מרחם לנבואה ונוצר לגדולות, על כן חלה בנקל פעלו להתקדש ולפרוש מן העולם ומלואו.

והנה בלי ספק שמשה רבנו קיבל עליו בשמחה רבה זה העניין ונשל נעלו, במשל ובנמשל,

והכין עצמו לנבואה…

(העמק דבר שם, שם)

 

 

"כי יאמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם? " (שמות ג'

י"ג)

יעקב בינג

כל פעם שמופיעה המילה סגולה

בתורה, היא מתורגמת ע"י אונקלוס ל "חביב". כך לדוגמא "עם

סגולה" מתורגם ל"עם חביב". לכן כותב ספורנו על הפסוק 'אף חובב

עמים' (דברים ל"ג, ג'): "בזה הודיע ה' שכל המין האנושי סגולה אצלו".

בכך נוקט ספורנו עמדה פרשנית בשאלה של היחס לנוכרי. שאלת היחס לנוכרי קיבלה משנה

תוקף אחרי הזוועות של השואה שנבעו מהאידיאולוגיה הגזענית. הפרשנות של ספורנו לעיל

יכולה לסייע לנו להתמודד עם בעיית הגזענות שנזקיה עצומים. לרעיון שכל המין האנושי

סגולה, דהיינו חביב לה', מוצא ספורנו בסיס גם בהוראה של רבי עקיבא בפרקי אבות (ג'

י"ד):

חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא

בצלם שנאמר "בצלם א-לוקים עשה את האדם" (בראשית ט' ו'). חביבין ישראל

שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת לו שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם

לה' א-לוקיכם" (דברים י"ד א'). חביבין ישראל שניתן להם

כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"

(משלי

ד' ב').

היו

מפרשים שרצו לראות במשפט הראשון "חביב אדם שנברא בצלם" התייחסות לישראל

בלבד ולא לבני נוח בכלל. כנגד פירוש זה יצאו, נוסף לספורנו, כמה וכמה מגדולי

הפרשנים הקלאסיים למשנה ונביא כאן את תוספות יום טוב ותפארת ישראל .

לפי

פירוש תפארת ישראל, משנה זו מתייחסת לשלוש קבוצות בני אדם: כל המין

האנושי לפי המינוח של ספורנו, או בלשון חז"ל כל בני נוח, ישראל ותלמידי

החכמים.

בעל

תוספות יום טוב מציין שהפסוק

המשמש בסיס לרבי עקיבא: "בצלם א-לוקים עשה את האדם" (בראשית ט'

ו') נאמר על כל בני נוח כהסבר

לאיסור רצח כל אדם. בעל תפארת ישראל מוסיף ש"חסידי אומות העולם יש להן

חלק לעולם הבא והרי גם לולא פה קדוש של רז"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר

זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואנחנו רואים כמה

מחסידי אומות העולם שמלבד שמכירים יוצר בראשית, ומאמינים בתורתנו הקדושה שהיא

א-לוקית, ועושים גמילות חסד גם לישראל, וכמה מהם שהיטיבו ביותר לכל באי

עולם…". על פי תפארת ישראל חלק מהאומות היום, הן מתוקנות ויש בהן

הרבה חסידי אומות העולם. נוסיף שגם בשואה היו הרבה חסידי אומות העולם שסיכנו את

נפשם להציל יהודים. חלק מהם נעצרו, עוּנו ונהרגו על כך.

בפנינו

שתי גישות קוטביות : האחת שרואה בכל בן-אדם חביבו של ה' והשניה המייחדת תכונה זו

ליהודים בלבד. בחירה בין שתי האפשרויות הפרשניות האלה מובילה להתייחסויות שונות

כלפי הנוכרים. נראה לי שאחרי השואה, הדרך של אפליה בין בני אדם על בסיס מוצאם

סגורה בפנינו ושאנחנו חייבים לבחור בפירוש שכל בני האדם הם חביבים בפני ה'. הלא

למדנו בשואה שאפליה בין בני אדם יכולה להביא לשיאים של עוול וסבל.

נשאלת

השאלה באיזו מידה אירועים היסטוריים יכולים להשפיע על דרך הבנתנו את התורה. בהקשר

אחר, התייחס הרב עמיטל ללקחים מהשואה. בספר אודותיו (משה מיה: עולם בנוי וחרב

ובנוי), מתוארת תפנית השקפתית של הרב. בהתחלה, כתלמידו של הרב קוק, חשב הרב

עמיטל שניתן לפרש אירועים היסטוריים, כמו תקומת ישראל, פירוש דתי, דהינו ללמוד

מהאירועים האלה מה כוונת ה' בהיסטוריה. אולם לאחר מכן הגיע הרב עמיטל להכרה שאין

אפשרות לפרש פירוש דתי את השואה ושאין עבירה שיכולה להסביר אותה. ומכאן הגיע

להשקפה רחבה שאין לנו אפשרות לפרש אף אירוע היסטורי, זאת אומרת שאין אנו יכולים

לדעת למה קרה אירוע כלשהו. למרות שאין אפשרות לתת פשר לאירוע ולהבין אירועים

מנקודת מבט דתית, הרב עמיטל הגיע למסקנות הגותיות על בסיס לקחים היסטוריים. אנחנו

למדים מכך שניתן להסיק מסקנות השקפתיות-ערכיות מאירוע היסטורי, אבל לא ניתן לפרש

את דרך התנהלות ההיסטוריה.

הבחנה

זאת היא בעלת חשיבות עקרונית. ישנם לקחים מאירוע כמו השואה במישור של לימוד תורה

והתנהגות ערכית. אבל אין לנו היכולת להבין את מהלך ההיסטוריה ולנבא את העתיד. לכן

נראה לי לגיטימי לומר שהפרשנים שהרחיקו את הנוכרים מהגדרת "חביב" לא ראו

את השואה ואת ההשלכות ההרסניות שיכולות להיות למסר כזה ושעלינו לבחור בפירוש שכל

האנושות חביבה בפני ה'.

בעל

תפארת ישראל שנכתב כמאה שנה לפני השואה מרחיק לכת אף יותר. לדעתו יש בצד

מסוים יתרון לאומות העולם המתוקנות על פני עם ישראל ולעומת זאת יש יתרון בצד אחר

לעם ישראל על פני אומות העולם. כשהיו ישראל במצרים גם ישראל וגם המצרים לא ידעו את

ה' והיו עובדי עבודה זרה. פרעה אמר 'לא ידעתי את ה" (שמות ה' ב') ולגבי בני ישראל שאל משה רבנו את הקב"ה 'והיה

כי יאמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?' (שמות ג' י"ג) והמדרש מציין שגם בים סוף היתה איתם עבודה

זרה. ה' נתן את התורה בהר סיני כדי שזרע אברהם עבדו יהיו ככוהנים ומלמדים לשאר באי

עולם. אומות העולם המתוקנות השיגו את רמתן המוסרית ע"י עבודה עצמית על בסיס

התקדמות איטית לאורך ההיסטוריה – גם מתוך עבודה שכלית וגם מתוך למידה מתורת ישראל

– וזו זכותן הגדולה. לעומתן, בני ישראל קיבלו את התורה ולכן הרמה הגבוהה של ישראל

נובעת מההתגלות בסיני וממתן תורה ולא ממאמץ שכלי שלהם. היתרון של ישראל הוא שהתורה

כוללת גם צדדים שהאומות אינן מכירות עדיין ושיצליחו לגלותם רק כשיגיע המשיח.

השואה

היא אירוע בעל משמעות אדירה עבורנו. המסקנות העיקריות מהניתוח לעיל הן שיש מקום

לקבל הכרעות פרשניות וערכיות מהאירועים הטראגיים האלו, על אף שאין אנו יודעים את

פשרם. עלינו להיאבק בכל צורה של אפליה על בסיס מוצא ובמסגרת זו להעדיף את הפרשנות

שכל בני האדם חביבים לפני ה'.

 

 

קוראים

מגיבים

קראתי בעיון

את מאמרו של שלמה פוקס (בגיליון "מקץ -חנוכה"), והגעתי למסקנה

הפוכה משלו.

המוסר

היהודי הוא תוצאה פרדוקסאלית של כיוונים סותרים: מצד אחד, יש איסור מוחלט על שפיכת

דמי כל בן-אנוש, אפילו אויב, ואפילו בזמן מלחמה, ומצד שני יש חובה מוחלטת להתגונן

מפני רוצחים. האיסור הראשון נלמד למשל מהאיסור להניף "ברזל" על המזבח (כמובא

ברש"י הידוע לשמות כ, כב), ועוד יותר מחטאו של אברהם בהורגו אנשים

במלחמת-מגן מוצדקת (בראשית טו, א). מצד שני, אין במסורת היהודית שמץ של

"פציפיזם", שהוא רעיון נוצרי; והדרכת רש"י הקלאסית, ש"הבא

להורגך השכם להורגו" (שמות כב, א), היא תוצאה

פרדוקסאלית של סתירה זו, וכפי שהפליא לכתוב גם ב"ויירא ויצר לו" (בראשית לב,

ז): "ויירא, שמא ייהרג; וייצר לו, שמא יהרוג את האחרים".

אלא,

שבהיפוך לעמדת פוקס, מלחמת יוה"כ, הסכם אוסלו וה"התנתקות", אינם

כלל תוצאה של פנייה ל"דרך שלום", אלא של אסון שאירע לנו, כשאבדנו את

המסורת היהודית הנ"ל שברש"י:

היהודים

הקימו את הצבא כמעט הכי חזק בעולם, אבל גם איבדו את כוח הרצון להשתמש בו בכדי

לחיות, והסכימו לחזור למצב שפוקס היטיב להביאו ב"על השחיטה": "צאת

שמחים לקראת מות, לפשוט את הצוואר, אל כל מאכלת מרוטה". הואיל, והחנוכיה היא

סמל הרוח, היה ראוי בחנוכה זאת שלא להדליקה כלל, כי אנטי-נס קרה לנו, כשאיבדנו

את הרוח. הערכה פסימית זו לא נתעלמה מעיניהם של כמה עיתונים חשובים

בארה"ב, והיום הם אינם נותנים למדינה הציונית יותר מארבעים שנה של תוחלת

חיים.

הכותב בצער,

אמנון שפירא

ד"ר אמנון שפירא

מלמד תנ"ך במכללת אריאל, והוא חבר קיבוץ טירת צבי.

 

שלמה פוקס, כותב המאמר, משיב

הלוח העברי

בכל שנה ושנה רומז בסמיכות האירועים, מחנוכה, בציון ניצחון המכבים לעשרה בטבת

המציין את תחילת המצור על ירושלים בסוף בית ראשון, לשוב ולהקשיב לדברי ירמיה הנביא

'ונתתי את הבית הזה כשילה…' (ירמיה כו' ו') ובאם רוצים מציאות

אחרת, אומר הנביא: 'ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול ה' אלוהיכם וינחם ה'

אל הרעה אשר דבר עליכם.' (ירמיה כו', יג' ). אין כל צורך לקרוא עיתוני חשובים

בארה"ב, הדברים נאמרו, עלינו להפנים.

שמעתי 'דרש'

חשוב מאיש חינוך בירושלים על שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', לא רק 'ארץ ישנה חדשה'

אלא יש לקרוא 'אל/על תנאי לנד(ארץ)', כלומר ארץ ללא תנאים או ארץ בתנאי ש…

דומני שישנם

החושבים שהארץ והמדינה ניתנו ללא תנאים ויש החושבים שעלינו לנהוג בתנאים מסוימים.

אין בדברי

משום קריאה לפציפיזם ואין הצבא מאבד את הרוח, אלא ישנה הבנה שהברכה 'על חרבך תחיה'

אינה הברכה ליעקב, כי אם לעשו ועלינו לעסוק ב'חיפוש דרך הרוח' .

הקריאה

לשלום נלמדת ממשה במלחמת סיחון (דברים ב' כו' ובניגוד לצו בדברים ב' כד') ולדעת

המדרש, הקב"ה הוסיף את הצו (דברים כ' י') 'כי תקרב אל עיר

להלחם עליה וקראת אליה לשלום' כתוצאה מהתנהגותו של משה (דב"ר

ה', יג') והמדרש מוסיף שכך נהג יהושע בכיבוש הארץ (שם, ה' יד').

בדבריך

הזכרת את המזבח; המזבח נאסר באבני גזית שהרי הברזל מחלל, אך על גבי המזבח שחטו

בסכינים בעלי חיים והיה אף מקרה קשה בו כהן דקר את חברו בשם עבודת הקודש (יומא כג'

ע"א), לא תמיד היה ברור המותר והאסור. על מעשה זה עמד רבי צדוק

ושאל: מי אחראי לרצח, לאי ההבנה ?

בדבריך

הפנית לפרשנותו של רש"י ואזכיר את מה שכותב רש"י בעקבות המדרש (פסיקתא דרב כהנא פרשה ג'): "זכור

את אשר עשה

לך (עמלק) – אם שיקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי

האויב, שנאמר: (משלי יא א) 'מאזני מרמה תועבת ה", וכתיב בתריה: "'בא

זדון ויבא קלון'."

המדרש עליו מתבסס רש"י, דורש את סמיכות הפרשות,

בין הפרשה שלפני "זכור" ל"זכור" (דברים כה', יג'-טז').

סמיכות הפרשיות מלמדת אותנו שאין ה'זכור',

המלחמה בעמלק כי אם בירור הסיבה, מדוע מגיע עמלק-אויב?

דומה

שרש"י מבין שאויב – עמלק, מעיד על קלקול פנימי, פרשנות זו מציעה שהאויב

האמיתי מצוי בתוכנו, לכן יש לתקן את החברה בישראל לפני שנתבצר במלחמה באויב המדומה!

כך גם הנביא

ירמיה, קורא לעם ישראל לתקן את דרכיו ואינו יוצא ומאשים את הבבלים.

אם כן, הבא

להורגך (מבפנים) השכם להורגו ! ויפה שעה אחת קודם !

שלמה פוקס

 

והעורך מעיר: דומני

שהויכוח שהאמיתי והחשוב לנו איננו מהו הפתרון הנכון שעשוי לקדם את השלום בימינו,

או האם יש סיכוי להשגת שלום בינינו לבין העולם הערבי בדורנו. סוגיה זו תלויה

בנהתפתחויות מדיניות שונות ובהערכות שונות של המציאות ושל יחסי הכוחות. הויכוח

המהותי בציונות הדתית קשור לסדר העדיפויות של הערכים הדתיים והמוסריים ומחייבת

אותנו לשאול את עצמנו ללא משוא פנים, האם לעתים איננו עלולים מרוב "אהבה

המקלקלת את השורה" לזלזל בערכים תורניים חשובים? האם, מתוך להט של דחיקת הקץ,

איננו שמים לב למחיר הכבד הנגבה מאתנו בעקבות שליטתנו על עם אחר?

 

 

לכל קוראינו,

אנו שמחים שעלה בידינו בעזרת ה', בעזרתכם ובעזרת

תרומה נדיבה מהולנד, לפתוח מחזור תשיעי של "שבת שלום". יש לציין

שיכולתנו לעמוד במשימה זו במשך שמונה שנים היא בגדר נס, שהתרחש כאמור בעזרת ה'

ובעזרתכם, קוראים יקרים.

השנים שעברו הוכיחו את חשיבות הפצתם של גיליונות

שבת שלום. נראה לנו שבעת הזו, כאשר קיימת מחלוקת עמוקה בעם ובציונות הדתית על סדר

העדיפויות הלאומי וכאשר מחלוקת זו בוודאי תלווה הכרעות ערכיות ומדיניות בעתיד,

חשוב שקולנו יישמע וחשוב לא פחות שהמחלוקת תוכל להתנהל מתוך כבוד הדדי ומתוך

מחויבות לערכי הדמוקרטיה.

כדי שנצליח לפרסם ולהפיץ את הגיליון עד סוף השנה

התשיעית, אנו זקוקים לסכום של עוד 20000 $ ואנו מקווים שאתם, הקוראים והקוראות,

תוכלו לסייע לנו במשימה חשובה זו.

אין צורך לומר שמבחינתנו "דין פרוטה כדין

מאה" ולכן, כל תרומה תתקבל בברכה. לתרומות מחו"ל (אנגליה וארה"ב)

ניתן להשיג פטור ממס. הדבר אינו אפשרי עדיין לתרומות בארץ.

ניתן להקדיש גיליון לכבוד אדם או אירוע היקר לכם,

או לזכרו של אחד מקרוביכם וידידיכם שהלך לעולמו. בדבר פרטים, נא לפנות לגב' מרים

פיין, מרכזת המערכת בטלפון: 0523920206 או בדוא"ל:ozshalom@netvision.net.il

תודה

מערכת שבת שלום                 עוז ושלום-נתיבות שלום