שמות תשס"ה (גליון מספר 375)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת שמות

גליון מס' 375 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

וַיֵּצֵא

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים

 וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?

וַיֹּאמֶר:

מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הַלְהָרְגֵנִי

אַתָּה אֹמֵר

 כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי

 וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. (שמות ב, יג-יד)

 

 

יש להציל עשוק מיד עושקו,

ללא קשר להשתייכות הלאומית

'שני אנשים עברים' – דתן ואבירם הם שהותירו מן המן.

(רש"י שמות ב, יג)

 

'עברים נצים' – בא בבינוני,

הבא במקום שם התואר, המורה על מצה תמידית ולא בפועל עבר כדרך לשון הקודש, אלא לרמז

שהיו שניהם מתוארים לנצים תמיד, ומזה יצא הדרש שהיו דתן ואבירם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין, שם, שם)

 

'שני אנשים עברים'

להגיד שבחו של משה, שלא הרג תמול את המצרי בעבור היותו מצרי ולפי שנפשו קשורה

בנפש אחיו, אלא להציל העשוק מיד עושקו, והראיה כי ביום השני גער באיש אחד שעורר

מדנים את רעהו, אף על פי שהיו שניהם עברים והיה ראוי לחמול גם על המעול בהיותו מאחיו.

(רבי יצחק שמואל

ריג'יו, איטליה שם, שם)

 

 

להתקומם לפקודה, לא לציית לה

דניאל רורליך

הכלל הידוע "דינא דמלכותא דינא", שנקבע על-ידי

חז"ל, הנחה יהודים במשך דורות רבים בשנות גלותם, כאשר נדרשו להתמודד עם החוקים

של ארצות פזוריהם.

כלל זה מעניין ומיוחד מבחינות רבות.

לכלל זה, המוזכר במקומות רבים בתלמוד הבבלי (דברי שמואל בגיטין,

י, ע"ב; נדרים כח, ע"א; בבא קמא קיג, ע"א; בבא מציעא נד, ע"ב , נה, ע"א),

אין

כל אסמכתא במקרא ובמשנה; מקורו בניסיון ההיסטורי של היהודים בגלות בבל. למרות העדר

אסמכתא קדומה, כתבו הראשונים: "לא מצינו בשום מקום מי שיחלוק על הלכה זו".

במקור הוחל כלל זה על חוקי המלך דווקא, אך עם הזמן הורחבה תקפותו

של הכלל גם לחוקי המדינות שאינן נשלטות על-ידי מלוכה.

כלל זה חל על חוקים קבועים הנוגעים לדיני ממונות, לחוקי מיסוי,

לעסקי קרקעות ונדל"ן וכו' ; לעומת זאת, הוא אינו חל

על הפולחן הדתי. כמו-כן, כלל זה אינו חל על חוקים המפלים בין אדם לחברו באופן שרירותי.

בלשון הרמב"ם: "כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא

יהיה לאדם אחד בפני עצמו – אינו גזל" (משנה תורה לרמב"ם,

הלכות גזילה ואבידה ה, יד). ובספרות הפוסקים כתוב: "גזלנותא דמלכותא לא דינא."

חז"ל השכילו, בגישתם המתוחכמת, למצוא את האיזון הנכון בין

ערכים וכללים שונים; מחד גיסא, הם קבעו כי יש לכבד את השלטון ולהכיר בסמכותו. מאידך

גיסא, הם קבעו את גבולותיה של סמכות זו המוקנית לשלטון.

במובן זה, הם הקדימו בשנים רבות את הפילוסופים הגדולים של הדמוקרטיה

המודרנית (Rousseau,

Locke, Mill etc.)

שהגבילו גם הם את סמכויותיו של השלטון.

אמנם, יש לציין הבדל חשוב בין פילוסופים אלו לבין חז"ל: חז"ל

לא דנו בזכות העם למרוד בעריצות השלטונית; הם לא דנו כלל בזכויות במובן המודרני.

חז"ל לא דנו בזכויותיו של האדם אלא בחובותיו.

בעיני חכמים לא היתה כל סתירה בין הצורך

לכבד את השלטון לבין הגבלת סמכויותיו.

מצד אחד, השלטון הכרחי לחיים תקינים בצוותא העשויים למנוע הרג וניצול,

כדברי רבי חנניה סגן הכהנים (אבות ג, ב): "הוי

מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". המלכות בימי

רבי חנניה סגן הכהנים לא היתה

אלא מלכות רומא הרשעה והשנואה, ואף על פי כן: 'הוי מתפלל לשלומה'. (כדברי י.ליבוביץ: שיחות על פרקי אבות והרמב"ם,

עמ' 43).

מצד שני, יש להתקומם נגד חוקים מסוימים (ובראשם חוקים הכרוכים בעבודה

זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) לעתים אפילו במחיר של הקרבת החיים. במקרים אלו, אין

מדובר בזכות להתקומם, אלא בחובה. (כאן המקום להעיר שמאמרו המפורסם של  H.D. Thoreau

על הסירוב לציית לחוקים לא צודקים תורגם לעברית בשם "מרד

אזרחי", אך שמו המקורי הוא "On the Duty of Civil Disobedience", דהיינו "חובת אי-הציות

האזרחי".)

הקונפליקט הערכי, בין

הציות לחוקי השלטון לבין הנאמנות לצו מוסרי או דתי, בא לידי ביטוי בפרשתנו בדמותן של המיילדות שפרה ופועה שסירבו לבצע את הצו האיום

של פרעה מלך מצרים: "אִם בֵּן הוּא, וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ".

נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 29-33) מציגה שתי מסורות עתיקות באשר לזהותן של המיילדות:

לפי מסורת אחת (בידי רש"י,

ראב"ע, רשב"ם ורמב"ן בעקבות בבלי סוטה יא, ע"ב), היו מיילדות

אלו יהודיות, ומסורת זו אף מזהה אותן עם יוכבד ומרים (או לחילופין, יוכבד ואלישבע אשת

אהרון).

לעומת מסורת זו, קיימת

מסורת שניה (בידי פילון, יוסף בן מתתיהו, מדרש תדשא,

אברבנאל ושד"ל) הטוענת שהמיילדות

היו מצריות.

מסורת פרשנית זו מעניינת

במיוחד עבורנו מכיוון שיש לנו במקרה זה עימות בין הפרט לבין שלטונו ולא בין הפרט לשלטון

זר. פרשנות זו מחריפה את הקונפליקט הערכי אתו נדרשו המיילדות להתמודד.

האם פירוש זה אפשרי,

מבחינת הפשט? הרי כתוב 'וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת'?! ה"פתח"

מתחת ל"למד" סותר את האפשרות לראות כאן סמיכות בין שתי המילים?!

שד"ל מעיר על טענה זו:

"אין

זו טענה. הן באמת שיכול היה לומר 'למילדות את העבריות',

אך אפשר גם להשמיט את מילת 'את' כמו 'האדם האוכל הבוסר' (ירמיהו לא,

כט)."

אם אכן פירוש

זה אפשרי מבחינה לשונית ותחבירית, ניתן להצדיקו גם מנימוקים נוספים:

אם כוונת

פרעה היתה לבצע את מזימתו בסתר, האם יהיה זה סביר להניח

שיטיל את המשימה הרצחנית דווקא על בנות ישראל?

ושד"ל מוסיף בשם תלמידו יעקב ח' פרדו,

שהמילים 'וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ

מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים' אינן מתאימות

ליהודיות:

'אם היו מעם אחר, יצדק

לומר שעשו זאת מיראת האל, אך אם היו עבריות, אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם

אוהב בני עמו.'

נחמה ליבוביץ מוסיפה שהלשון יראת אלוהים מופיעה בתורה בהקשר

של יחס אל עם אחר, אל מיעוט:

אברהם אבינו אומר על

המצרים, 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי' (בראשית כ, יא).

על עמלק, בהתקפתו על

ישראל, נאמר: 'וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים' (דברים כה, יח).

ויוסף, בתפקידו כנכרי,

משנה למלך מצרים, מעיד על עצמו: 'אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא'.

"היחס אל

הזר, אל חסר הכוח והחסות, הוא אבן הבוחן אם יש אלוקים בלב או לא" – כותבת נחמה ליבוביץ ומסכמת את העיון בפרשת המיילדות במילים אלו:

"ואם פירוש זה נכון

הוא, יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות – ודווקא בסמוך

לפסוק יג המראה את המצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד

יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת

הרצח באמרו: 'קיבלתי פקודה מאת מלכי'."

דר' דניאל רורליך

הוא פיסיקאי.

 

 

טובתנו אינה

בהכרח על חשבון סבלם של אחרים

"ראה ראיתי

את עני עמי אשר במצרים" (שמות ג, ז)

וטעם 'ראה ראיתי':

אמנם ראיתי, וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו 'עלה נעלה' 'יכול נוכל',

כי עניינו כטעם אמנם להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטען הטוען ויאמר הפך זה,

כעניין 'ידעתי בני ידעתי' – כלומר, אף על פי שראיתי את עני עמי אשר במצרים,

כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי שעל צריהם אשיב ידי כמו שהורה האש בסנה,

מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל מכות שאשלח

בם, כמו שהורה עניין 'והסנה איננו אֻכָּל', כי אמנם אין הכוונה במכות שאביא עליהם

להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם

ולהושיבם במקום אחר.

(ספורנו שמות ג, ז)

 

הנהו בריוני

דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו

קא מצערו ליה טובא (בריונים אלו

שגרו בשכנותו של רבי מאיר ציערו אותו רבות) . הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו (ורבי מאיר היה מתפלל

עליהם שימותו)

אמרה ליה ברוריא דביתהו (אמרה לו ברוריה אשתו):

מאי דעתך משום דכתיב (תהלים ק"ד) 'יתמו חטאים' מי כתיב חוטאים (האם כתוב חוטאים?)? חַטָאים כתיב'!

ועוד שפיל לסיפיה

דקרא (לך לסופו של הפסוק) 'ורשעים עוד אינם' כיון 'דיתמו חטאים, ורשעים עוד אינם' אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם

(אלא תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה).

בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה (התפלל עליהם

וחזרו בתשובה).

(בבלי ברכות י, ע"א)

 

"האדמה אשר אתה עומד עליה, אדמת קודש היא"

פירשו רז"ל

(בבא בתרא, עה) 'פני משה כחמה ויהושע כלבנה' – כי כמו שהלבנה מאירה מצד אחד

וחשוכה מצד שני, כך יהושע הֵאיר מצד השכל, והיה חשוך מצד החומריות שנשאר בו,

אבל פני משה כחמה המאירה מכל צד, כך משה נזדכך גם בחלק החומריות שבו כל כך עד שזכה

לקירון עור פני החומר, כי נזדכך על ידי שעמד בהר ארבעים

יום בלא אכילה ושתייה והיה ניזון מן זיו שכינתו יתברך, לכך נאמר למשה 'של נעליך' –

שנַים במשמע – רמז לשלילות החומריות מן כל שני חלקיו, הן זיכוך כוח השכלי מן התערבות

החומריות שבו, הן זיכוך כוח החומרי עצמו, ולכך אמר כנותן טעם 'כי המקום אשר

אתה עומד עליו אדמת קודש' ושם מקום מורה על המדריגה,

ואמר כי המדריגה אשר אתה עומד בה היא, שאפילו חלק

האדמה שבך קודש הוא, זה שאמר הכתוב: 'אדמת קודש הוא' ולפי שאתה במדריגה גדולה כזו, על-כן אמרתי 'אל תקרב הלום' להציץ בשכינה 'כי

לא יראני האדם וחי' ואפילו המלאכים אינן מתקרבים אליו יתברך להביט במהותו יתברך, כל

שכן האדם בהיותו בחיים בעולם הזה.

 (כלי יקר שמות ג , ה)

 

 

הודעה חשובה לקוראינו

קיבלנו הבטחה לתרומה נדיבה מאד מקרן התומכת בדו-קיום ושלום.

תרומה זו מותנית בגיוס תרומה בסכום זהה על-ידינו.

לכן: חשוב שתקדימו את תרומותיכם עד סוף חודש דצמבר, כדי שנוכל

להמשיך בהפצת הגיליון ללא הפסקה. (ניתן גם להתחייב על תרומה

במועד מאוחר יותר)

את ההמחאות (לפקודת "עוז ושלום", נא לציין בגב ההמחאה:

'עבור שבת שלום') יש לשלוח ל"עוז ושלום", ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206 או בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il