שמות תשס"ג (גליון מספר 270)



Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat






פרשת שמות

גליון מס' 270 תשס"ג
(קישור לדף המקורי)

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים
וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם,

וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם
לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה,

וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים? (שמות א, טו-יח)

 

 

התנהגות מוסרית היא אבן בוחן ליראת אלוקים.

…מי שעומד בניסיון כזה, ומשליך נפשו מנגד ומוכן ליהרג ולא לעבור, בידוע
שיש אלוקים בלבו, אלוקי אמת…"יראת אלוקים" במקרא היא דרישה הנדרשת מכל
אדם שנברא בצלם, ואם אין יראת אלוקים בלבו, בלב הנכרי, מונה אותו הכתוב בכך, ונחשב
לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. הנה אברהם אומר: "כי אמרתי רק אין-יראת אלהים
במקום הזה,
והרגוני על דבר אשתי".

משמע, שלעולם יראת אלוקים ישנה בין אומות העולם, ומי שחשוד על כך שאיננה
בלבו, חשוד גם על כל המעשים הרעים. וכן נאמר בעמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך
כל הנחשלים אחריך – ואתה עיף ויגע – ולא ירא אלהים." ויושם לב לכך,
שבכל ארבעת המקומות אשר בהם הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד של נכרי) ישובח, על
כי יש בלבו יראת אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת
אלהים" מתבטאת בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי היחס אל
הזר,  אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא
הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלוקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה
"ותראנה המיילדות את האלוקים" נראה שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו.

(נ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 32-33)

 

 

לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו

 

יהודה פינצ'ובר

 

פרשת
שמות מספרת לנו בתמציתיות ובאובייקטיביות על הדיכוי, הסבל, וניסיון ההשמדה של עמנו
על ידי העם המצרי. המצרים מעבידים אותנו בפרך, הם ממררים את חיינו, מכים ונוגשים
בנו. והחמוּר מכל, הם מצווים על המיילדות ועל המצרים להרוג את הבנים הנולדים. ובני-ישראל,
נאנחים, נאנקים וזועקים אל ה' מִכּוּר הברזל ממצרים.

מהו
הרקע לשעבוד?

בני-ישראל באו למצרים ממש באותה התקופה בה המצרים מכרו את רכושם, אדמתם ואף את
עצמם לעבדים לפרעה. בני-ישראל היו חופשים, שהרי באו לפי הזמנה מיוחדת שהבטיחה להם
קיום, חסות וגם התפתחות. למצרים לא הייתה אדמה משלהם "כי מכרו מצרים איש
שדהו"
(בראשית מז,כ). באותו הזמן בני-ישראל, רועי
הצאן, שאיתם המצרים אינם יכולים אפילו לאכול לחם שהרי זו תועבה בעיניהם, נאחזים
באדמה זרה ומתעצמים:

"וישב
ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד"
(בראשית מז,כז).

פסוק
זה חותם את הסיפור על קניית אדמת מצריים לפרעה! אולי בהנגדה מפורשת זו רומזת לנו
התורה שמצב זה, בו המצרים הינם עבדים המשועבדים לפרעה, בזמן שבני-ישראל חופשים
ומשגשגים, יעורר בהכרח קנאה וישמש יסוד לשנאה ולקונפליקט בעתיד (ייתכן שלביאור זה
רומז הרלב"ג בפירושו).
   

ואכן
הקנאה והשנאה מעוררים פחד שבני-ישראל מהווים סכנה קיומית למעצמה המצרית:
"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני-ישראל
רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על
שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"
(שמות א, ח-ט).

פרעה
רוצה לפעול, אך אין הוא מעז להפעיל את מלוא עוצמתו. וכידוע השיעבוד מתגבר והולך רק
עם כשלונו של המשעבד
, כפי
שמסביר הרמב"ן
(שמות א,י):

"לא
ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו
במצות המלך הראשון וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא
מתייעץ".

והסוף
ידוע.

כשבודקים
בתורה ובנביאים כיצד התורה מחנכת אותנו להתמודד עם המאורע הטראומתי של דיכוי ושמד
וגאולה, מוצאים מייד מספר מסרים חינוכיים:

1.      
הציר הראשון
והמודגש ביותר בתורה בקשר לשעבוד מצרים הוא החובה לדאוג לשלומו של החלש ולאהוב
אותו. החלש הוא העבד, העני, היתום, האלמנה והגר. והנימוק הוא "ואתם ידעתם את
נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"
(שמות
כג,ט)
.

2.      
מסר שני ועיקרי
הוא רעיון הייעוד. ה' הוציאנו משעבוד מצרים על מנת שנכיר בו ונעבוד אותו "אני
ה' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים"
(ויקרא כב, לג). 

3.      
רעיון נוסף הוא
רעיון החירות "כי לי בני-ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים,
אני ה' אלוהיכם"
(ויקרא כה, נה).

4.      
ערך נוסף הנדרש
מאתנו הוא ההכרה בגבורות ה' ובטוב אשר גמלנו. אנו חוגגים את השבת והחגים כזכר
ליציאת מצרים  "זכור תזכור את
אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים"
(דברים
ז,יח)
.

  1. מצווים אנו להתרחק מהתרבות
    המצרית על ידי המצווה: לא לשכון בארץ מצרים לעולם, שנאמר  "לא תוסיפון  לשוב  בדרך הזה עוד"
    (דברים יז, טז(. מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה, ולכבוש ארצות אחרות, אך אסור
    להשתקע שם, ומשום כך על המלך נאסר להרבות בסוסים. שהרי התורה אסרה לשוב
    למצרים "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס,
    וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד"
    (דברים י"ז, ט"ז). הרמב"ם מסביר איסורים אלה מפני שמעשיה של
    מצרים מקולקלים יותר מכל 
    הארצות, שנאמר "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו"
    (ויקרא יח,ג).

אבל נושא טבעי אחד חסר באופן בולט בתורה ובנביאים
והוא ביטוי של מרירות ושנאה. אין ציווי על זכירת העוול והרִשעה (כמו אצל עמלק), אין
שמחה על מפלת האויבים, ואין הבטחה או תקווה לנקמה ולעונש נוסף.

בעניין השמחה לאיד כותב ה"משך חכמה":
"אדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה (הזו) רע בעיני ה', הלא הרע
בעיני ה' צריך לשנאתו, ולכך לא נזכר בפסח, חג-המצות – כי בו עשה ה' שפטים, רק כי
הוציא ה' את בני-ישראל ממצרים. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום-טוב לישראל".

חיפשתי בתורה ובנביאים הבעת מרירות, שנאה, או כעס, או
תביעה לנקמה או לעונש על שיעבוד מצרים ולא מצאתי.
אומנם, עובדה היא שלעם ישראל לא הייתה
נחת ממצרים בכל תקופת המקרא.
יתר על כן, בנביאים מוצאים אנו חזונות חורבן על מצרים, אף כי לא מובטח עונש של כליה
(כמו אצל אשור ובבל). אך יש להדגיש כי הנימוק הניתן לעונשים שיבואו על מצרים הוא אך
ורק חטאותיה לממלכות יהודה וישראל והגולים בארצה, ולא בגלל עוונה ההיסטורי בשעבוד בני-ישראל.

לעומת זאת אנו מוצאים בספר דברים את המצווה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.
בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה' "
(דברים כג,ח). בעוד שהעמונים, אשר חטאם היה לאין ערוך קטן וקצר יותר
משל המצרים, אינם מותרים לבוא בקהל, הרי את המצרים עם כל העוול והרשעות המתמשכת של
מעשיהם יש איסור לתעב מכל וכל
(רש"י), והם מותרים לבוא בקהל לאחר
שלושה דורות.

ההסבר הפשוט ביותר להעדר כל ביטוי של מרירות ושנאה, ולהעדר
חזון של עונש ונקמה, נמצא במפורש בתורה ומוסבר שוב בגמרא: "אמר ליה רבא לרבה
בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא?
(מהיכן הביטוי: בור ששתית ממנו על תזרוק בו אבן?) אמר
ליה דכתיב
(דברים כג,ח): "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי
גר היית בארצו"
(בבא קמא צג.). כלומר, התורה משמיעה לנו שבזכות הכנסת האורחים הארוכה
של המצרים עלינו למחול להם על חטאיהם כלפינו.

הסבר
אחר, מפתיע ועמוק, למחילה הכמעט טוטלית שמצאנו במקרא נותנים הפרשנים המודרניים בנו
יעקב ומ"ד קאסוטו. הם אומרים שהקב"ה נתן בידי העם כלי כדי שהרגש
הטבעי והאנושי של מרירות ושנאה, והשתוקקות לעונש ולנקמה יעוקרו או לפחות יוחלשו
במידה רבה. המכשיר ניתן באמצעות הציווי על השאלת הכלים.  העניין של הענקת המתנות לבני-ישראל על ידי
המצרים נראה לכאורה שולי, אך במפתיע הוא חוזר ונשנה בתורה ארבע פעמים. ה' אף מפציר
במשה "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף
וכלי זהב"
(שמות יא,ב). 

הרעיון המסתתר במעשה זה הוא שה'
ציווה את בני-ישראל לדרוש מהמצרים את הענקת המתנות כדי לעקר אותם רגשות מרים
וכואבים וכדי להמעיט את האיבה.

יהי רצון שנדע למצוא כלים
להמעיט את האיבה והשנאה בינינו ובין כל אלו שהרעו לנו וגם מאלו שהרענו להם.

יהודה פינצ'ובר הוא
ממייסדי "נתיבות שלום"

בכתיבתי נעזרתי במה
שכתבו
 אשר וייזר ונחמה לייבוביץ.

 

 

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר …
וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה … וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר
בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה… וַיִּגדַּל
הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן,
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה,וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

…לא "משוי", מי שנמשה
מן המים, קראה את שמו, אלא "משה" – המציל מן המים. אולי בא
זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את
אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים,
ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה
נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מושה. ועוד: שמו העברי יעלה תמיד על
לבו את מוצאו. אין זאת אלא הנסיכה נועצה באמו, כיצד להביע רעיון זה בשפת עבר. לולא
כן, יהתה קוראת לו שם מצרי. בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה.

(הרש"ר הירש שמות ב, י)

 

משה,
גם בעת בריחתו, אינו מפסיק ללחום למען הצדק.

'ויברח משה מפני פרעה וישב
בארץ מדין  וישב  על  הבאר.  ויבאו  הרועים ויגרשום, ויקם משה  ויושיען  וישק  את  צאנם'.  בא  משה  וישב על הבאר  'ויבאו 
הרועים,  ויגרשום  ויקם  משה ויושיען וישק 
את  צאנם'.  בא  משה  וישב  עליהם בדין, אמר להם:  מנהגו של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות,
כאן  נשים  דולות 
ואנשין  משקין, עוות הדין
יש כאן
.

(אבות
דרבי נתן פרק עשרים משנה א)

 

"בוא וראה ענותנותו של
משה; אע"פ שהיה בורח כאחד ההדיוטים, ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד
ולדלות להן, והוא היה בנפשו כבן-בתו של המלך" – כלומר, משה רבנו על אף היותו
מודע לכך שהוא מבית המלכות של פרעה הגדול, עובדה זו לא מנעה בעדו מלעמוד לצידן של
אותם עלובות שנעשקו על ידי רועי מדין, ולפעול לטובתן במצוקתן, וכבר מראשית דרכו
בצאתו אל אחיו, ובראותו איש מצרי מכה איש עברי, מוצא הוא לנכון להתערב ולפגוע
במכהו ולהורגו, וארועים אלה מעידים על רגישותו לסבלם של בני אדם ועל כושרו
למנהיגות, ומזה אנו למדים כי ראוי הוא להיות רועה הנאמן של עמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות
על פ' השבוע, עמ' 195-196)

 

 

תגובה
לתגובה
( למכתבו של מנחם זילברשיין – ש.ש גיליון מקץ)

 

במכתבו, כותב מנחם זילברשיין את השורות הבאות: " כאשר לא מוכנים ללמוד מההיסטוריה ומתבייתים על קונצפציה
מוטעית, נגררים לפילוסופיות שגרמו לרצח יהודי על ידי סטודנט מופרע לפני שבע
שנים."

כלומר, לפי הבנתו, הקרבן (שהתביית
על קונצפציה מוטעית) היה אשם ברצח…

"היגיון" זה תופס
תאוצה במקומותינו – וכבר אנו שומעים לעתים שהנאנסת אשמה באונסב או שהאישה שנרצחה
על ידי בעלה התנהגה בחוצפה כלפיו וכד'.

על פי היגיון מעוות זה,
"טעה" כביכול הקב"ה כשהעניש את קין – בעוד הבל היה אשם…

חבל שהמערכת איפשרה פרסום
שורות אלו ללא כל תגובה.

חנן גולן

קבוצת סעד

 

 

העורך מעיר:

כפי שהבהרנו בעבר, אין המערכת מזדהה
בהכרח עם תוכן המכתבים המתפרסמים ב"שבת שלום".הם מהווים במה
לקוראינו  ואפשרות לדו-שיח פורה בין
הקוראים לכותבי המאמרים ובינם לבין עצמם . לעתים, אנחנו מרגישים צורך להגיב או
להעיר. במקרה זה, לא חשבנו  שיש צורך
להדגיש את המובן מאליו ולכן לא הגבנו בעניין זה.