שמות תשס"ב (גליון מספר 220)



Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat




פרשת שמות

גליון מס' 220 תשס"ב
(קישור לדף המקורי)

וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ
יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף  הָיָה בְמִצְרָיִם.

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו
וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.

וּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד

וַתִּמָּלֵא
הָאָרֶץ אֹתָם. 
(שמות
א, ה-ז)

וּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד …

 

כִּי
בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם –
וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. 
(בראשית כב, יז)

 

מה הכוכבים אינן שולטין אלא
בלילה, כך ישראל אינן  מושלין  בתורה  אלא בלילה. 

דבר אחר: מה הכוכבים חולקים  כבוד  זה  לזה  ושלום  ביניהם  'עושה
שלום במרומיו' 
(איוב  כ"ה  ב') , כך
הצדיקים חולקים כבוד זה  לזה  ואוהבים  זה  לזה. כשם שהכוכבים
אין להם מריבה,   כך   הצדיקים  יצר  טוב  ביניהם.

דבר אחר:  מה הכוכבים  יכול  אחד  מהם  לשרוף  את כל
העולם, כך הם הצדיקים – כגון אליהו שהיתה האש יורדת בדיבורו 'אם  איש  האלהים 
אני,  תרד אש מן השמים ותאכל
אותך ואת חמישיך וגו'
(מלכים ב' א' י"ב)

(פסיקתא
רבתי פרשה יא)

 

 

"וַיָּקָם
מֶלֶךְ חָדָשׁ… וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה –

אֶת
פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס
."

יאיר אלדן

 

בשלוש מחלוקות ידועות (גמרא, בבלי, סוטה יא, ע"א) חולקים רב ושמואל בפירוש העובדות הנמסרות
בפסוקים הפותחים את ספר שמות. הידועה ביותר משלושתן היא המחלוקת לגבי
זהותו של
"המלך החדש", מחלוקת המובאת על ידי  רש"י במקום:

"רב ושמואל; חד אמר חדש ממש,
וחד אמר שנתחדשו גזירותיו".

המחלוקת השניה מתייחסת לסיבה בגללה
נקראו הערים שבנו העברים למצרים – "ערי מסכנות":

"חד אמר שמסכנות את בעליהן
וחד אמר שממסכנות את בעליהן".

המחלוקת השלישית, גם היא בסמוך,
מתייחסת למקור השמות "פתם ורעמסס":

"חד אמר פתם שמה, ולמה נקראה
רעמסס מפני שראשון ראשון מתרוסס, וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקראה פתם מפני שראשון
ראשון פי תהום בולעו".

 

קו מתוח בין שלוש המחלוקות הללו,
החושפות טפח ומכסות טפחיים. שלושתן מתמודדות עם היחס הרטרוספקטיבי שלנו לסוגיית
שעבוד בני ישראל בידי המצריים. האם מדובר ב"אותו המלך שנתחדשו
גזירותיו", אותה הגברת בשינוי אדרת, אותו הסיפור החוזר על עצמו והוא תוצאת
היחסים התמידיים והמטאפיזיים בין גויים ליהודים, בין חושך לאור, או שמא
המדובר ב"מלך חדש", בסיטואציה חדשה, שונה מבעבר, סיטואציה שיש בידינו
לשנות אותה, סיטואציה התלויה באופיים של בני האנוש המשתתפים בה.

חוט השני הזה ניכר גם במחלוקת
הנוגעת לאופי השעבוד – האם מדובר בשעבוד שהוא בעל אופי קיומי – עבודה
"המסכנת" את בעליה או בשעבוד רגשי וחולף – עבודה "הממסכנת" את
בעליה. שוב, המאבק המטאפיסי לעומת התפישה הדינמית.

כך גם לגבי המחלוקת השלישית –
איפה מונח כובד המשקל, על רעמסס או על פיתום. רעמסס, היינו הבניין המתרוסס, הנבנה
ונהרס ואשר צריך להיבנות מחדש על יסוד ההריסות המזכירות לעבדים הישראלים שוב ושוב
את המאמץ הסיזיפי הנדרש מהם. תיאור עבודת הבניין משמש פה, בכפילות, גם מטאפורה
לזמן וגם תיאור ממשי לכובד המאמץ הנדרש מבני ישראל. ההריסות הן גם העבר הקורא לבני
ישראל מכל פינה ואשר מבהיר כי עניין לנו במאבק מטאפיזי שאין לו התחלה ואין לו סוף.
או עניין לנו בפיתום – באפשרות שהבניין הנבנה ייבלע בקרקע, שהעבר לא יחזור על
עצמו, שהכאב שלנו יהיה אחר, שהשעבוד יסתיים. המחלוקת נוטעת בנו רצון לחלק – שמואל,
הבקי בדרכי הגויים ובחכמתם, שמואל האסטרונום והרופא הוא מן הסתם האופטימי מבין
השניים לגבי יחסי גויים-יהודים. רב, איש ההלכה, הידען המופלג, מעמיד תלמידי החכמים
הוא מן הסתם הפסימי. היום, כשהמחלוקת בת 1700 השנה הזו, חיה ונושמת בקרבנו כדאי
אולי לזכור שני דברים: ראשית, העובדות שבבסיס המחלוקת היו מוסכמות על שני החכמים –
לדעת שני החכמים בני ישראל שועבדו, ולדעת שני החכמים עונו בני ישראל בעבודה קשה.

שנית, ואולי חשוב יותר, תפישת
עמדה מנוגדת לעמדה קודמת וקורטוב הומור הם גם חלק ממסורתם של רב ושמואל והם
חיוניים לאפשרות לתקשורת בין אנשים בעלי דעות מנוגדות. ניתן לראות זאת במחלוקת
רביעית בין השניים על פרשתנו: מיהן "המילדות העבריות"? –

"פליגי בה רב ושמואל – חד
אמר אשה ובתה – יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע".

 

מחלוקת רב ושמואל באשר לתפישת
המציאות – תפישת מציאות אופטימית הטומנת בחובה שינויים ויכולת שינוי, מול תפישת
מציאות סטאטית דטרמיניסטית החוזרת על עצמה – כשהיא מולבשת על היחסים "אשה –
בת" ו"אשה – כלה" מעלה חיוך. השאלה "האם יש מציאות שבה כלה
וחמות הן בעלות ברית" כשהיא נשאלת ברצינות תהומית יש בה יסוד משחרר. גם היפוך
תפקידים אפשרי כאן – הפסימי ביחסי יהודים-גויים, בעל תפישת המציאות הסטאטית, זה
שסובר ש"הגויים תמיד נגדנו" שאנחנו "עם לבדד ישכון" יכול
בהחלט לסבור כי לצורך עשיית ברית כנגד הגויים יכולה המציאות להשתנות – כלה וחמות
עושות יד אחת להילחם בצו המלך החדש-ישן. כך, בהתוויית רשת של מחלוקות, ביצירת בסיס
משותף אחד, ועם תוספת בת צחוק קטנה, תקשורת בין ברי פלוגתא נראית אפשרית. 

   

יאיר אלדן הוא עורך דין.

 

זהותו המורכבת של משה

פנחס לייזר

לזכרה
הברוך של

אמי מורתי

מרים
לייזר בת פנחס וחנה

שהלכה
לעולמה בכ"א בטבת תשנ"ו

 

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת
פַּרְעֹה  וַיְהִי לָהּ לְבֵן,  וַתִּקְרָא שְׁמוֹ – מֹשֶׁה,

וַתֹּאמֶר:
כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

וַיְהִי
בַּיָּמִים הָהֵם,

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה
וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו
וַיַּרְא
בְּסִבְלֹתָם,

וַיַּרְא
אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה
אִישׁ
עִבְרִי מֵאֶחָיו.

וַיִּפֶן
כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.

 

המעשה
הראשון שהתורה מספרת לנו  על משה,
אחרי התבגרותו
(ב, יא) הוא יציאתו אל אחיו והכאתו-הריגתו (הפרשנים אינם
תמימי דעים לגבי כוונתו של משה) את המצרי שהכה את אחיו העברי.

ידועה
פרשנותו של רש"י, המבוססת על 
מדרש תנחומא, שהאיש המצרי היה נוגש שהרג את בעלה של שלומית בת דברי,
אחרי  ששכב אתה.

ובקריאה
הפשוטה הורגלנו לקרוא שמשה יצא אל אחיו העברים אחרי שגדל ואכן רוב המפרשים פירשו גם
את 'אחיו' הראשון בפסוק כאחיו העברים של משה.

למשל,
רמב"ן:
 

"וטעם  'ויצא  אל  אחיו'   כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה  חפץ לראותם בעבור שהם
אחיו,  והנה נסתכל בסבלותם  ועמלם  ולא  יכול לסבול
ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ."
(רמב"ן
שמות ב, יא)

 

כלומר,
בת פרעה שגידלה את משה,  גילתה לו
שהוא בעצם ילד יהודי מאומץ ויציאתו אל אחיו היא בעצם חזרה לשורשיו העבריים, בדומה
לילד מאומץ המבקש בגיל שמונה עשרה לפתוח את תיק האימוץ ולפגוש את הוריו
הביולוגיים. ולכן, מתוך הזדהות עם בן עמו הסובל, הוא מכה את המצרי.

דווקא
אבן עזרא קורא את פשוטו של מקרא בצורה מעניינת ובלתי שגרתית, וזו לשונו:

"'ויצא
אל אחיו'
  המצרים, כי בארמון
המלך היה, וטעם 'מאחיו'  אחר  הזכיר  עברי: 
ממשפחתו,   כמו 'אנשים
אחים'."
(אבן עזרא שמות שם, שם)

אמנם,
המהדיר של פירוש אבן עזרא בהוצאת מוסד הרב קוק, המודפסת גם ב"תורת חיים",
מעיר: 'כנראה צריך לומר "העברים" במקום "המצרים"' – אך אין
שום הוכחה לגרסה זו, ודווקא הנוסח התמוה יותר המודפס ברוב החומשים (ואין זה הגיוני
שה"בחור הזעצער" יתקן נוסח סביר ומקובל לנוסח המעורר תמיהה) מאפשר לנו
לקרוא את מורכבותו של הפסוק הזה, על פי פירושו המעמיק של אבן עזרא.

משה גדל
בבית פרעה ואם אכן בת פרעה התכוונה להצילו, כאחת מחסידות אומות העולם שמרדה בגזרת
אביה, אין זה הגיוני שתגלה לו את מוצאו העברי. וכי למה שתוותר על הבן שגידלה
ותחשוף אותו לשעבוד?

אלא, משה, כדברי אבן עזרא, יוצא אל אחיו המצרים,
כמצרי
שגדל בבית פרעה, כי זוהי זהותו הידועה לו אך, בראותו את מעשה המצרי,
מבין הוא שאחיו האמיתי הוא העברי הנרדף, המוכה והמושפל על ידי המצרי. גילוי
זה מחבר אותו מחדש אל שאלות הזהות שהוא בוודאי שאל את עצמו בבית פרעה ואל סיפור המכונן
של לידתו, השלכתו ליאור כי "לא יוכלו להצפינו" והצלתו על ידי בת פרעה.
משה, בעת גילוי זהותו, מגיב  בעוצמה
רבה נגד הדיכוי, דבר האופייני ללוחם חופש צעיר המתקומם בכל מאודו נגד השעבוד,
הדיכוי וההשפלה של בן עמו, אך מגלה, שכדי להפוך למנהיג של ממש המסוגל לשחרר את עמו
מעול השעבוד, יש צורך בהבשלה ובהתמתנות.

לצד
ההבנה שמגלים מדרשים רבים למעשה הקיצוני של משה, נמצא מדרש מאוחר המבטא, בשמו של
הקב"ה, ביקורת על הריגת המצרי ומסביר על ידי כך את עונשו של משה, וכך לשון
המדרש:

"אמר לו הקב"ה למשה:" משה, בן
מי אתה ?" אמר לו: "בן עמרם".

-"ועמרם
בן מי הוא?".אמר לו : "  בן
קהת"….אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם שום אדם חי ?"אמר לו:
"כולם מתו".

אמר לו
הקב"ה: "ואתה רוצה לחיות?!" אמר לו: "ריבונו של עולם,
אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?! וכבר
כתבת עלי "עבדי משה בכל ביתי נאמן" – ואיך אמות?… אמר לו:" כלום אתה
גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה ניסיונות?" אמר לו: "אברהם- יצא ממנו
ישמעאל שיאבדו בניו את בניך". אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו:"
יצחק – ייצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך" אמר לו הקב"ה:
"כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי" אמר לו משה: "ואתה הרגת
כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה:"
ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?"

(מתוך המדרש
"פטירת משה", "בית המדרש" מובא בעיונים חדשים לספר שמות לפרופ'
נחמה ליבוביץ' ז"ל)

יתכן שהריגת המצרי מובנת על רקע הזדהותו המוחלטת של
משה עם סבל עמו, לאחר שגילה מחדש את זהותו כבן לעם נרדף ומושפל, אך לעתים הזדהות
מוחלטת עם סבל עלולה לטשטש את גבולות המותר והאסור.

גם  לוחם
הצדק שמתקומם נגד העוול שנגרם לקרובו ולבני עמו צריך לשמור על גבולות ואיפוק ואינו
יכול "לקחת את החוק לידיים". רק הא-ל שיכול גם להחיות, יכול גם להמית.

 

פנחס לייזר, עורך  שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

 

"וימת מלך מצרים ויאנחו
בני ישראל מן העבודה ויזעקו"

 

חרה  להם  מיתת המלך
אף על פי שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו .

                                                                                                          
(רבינו
בחיי שמות ב, כג)

כל זמן  שאותו  מלך  חי, היו  מצפין  שמא  כשימות זה יתבטלו  גזרותיו  מעלינו, 
שכן  מנהג כשמלך מת, מיד
מתירים  כל החבושים שבכל עיר ועיר.
וכשמת זה, לא נתבטלו  גזרותיו  אמרו:  מעתה  אין לדבר סוף,
לפיכך 'ויאנחו'.

(חזקוני
שמות ב , כג)

 

 

מניסיון ההיסטוריה  האנושית מכירים אנו את הסיטואציה, לפיה
השמחה על נפילת שלטון כושל הופכת לתוגה ומגינת-לב, כאשר מגלים מה טיב האופוזיציה
שירשה את מקום השלטון הקודם, והרבה חילופי 
שלטון ומהפכות מדיניות, אשר מגמתם היתה מלכתחילה לתקן עיוותים ולבער מן
העולם רשע ועוולות, סופם היה שנוספה רעה על רעה, ומבחינה זו לא נשתנה הרבה בעולמנו
באותן 3500 השנים מאז חילופי פרעה הראשון בפרעה השני.

(י.
ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 198)