שלח תשע"ח, גיליון 1057

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(במדבר י"ג, ב')

איור: הרי לנגבהיים

 

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים – "לכך פרט אנשים, לפי שאמרו רבותינו ז"ל (ילקו"ש פנחס תשעג כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי, שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו 'שלח לך'  -'לדעתך' אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים, כאמור.

(כלי יקר שם, שם)


 

על מנהיגות, דיבה ואחריות

שייקה אל-עמי

כול שנה מחדש אנו שבים אל חטאם של המרגלים, קו פרשת המים במסע בני ישראל במדבר. ובכול שנה מחדש אנו שבים ותמהים מה היה חטאם הגדול? חטא שבעטיו מגיע עונש חמור כול כך של "במדבר הזה יפלו פגריכם.. יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה…"?

חומרת החטא קשורה כמובן גם לזהותם של מחולליו. מי הם המרגלים? "וישלח אותם משה מדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". לא מדובר בסתם אנשים ואפילו לא בלוחמים וסיירים מובחרים, המדובר במנהיגי השבטים, הנשלחים לסיור מפקדים מקדים. ולכך גם משימתם היא להעריך לא רק עוצמות צבאיות, אלא גם עוצמות ויכולות כוללות, הלכי רוח, תודעה וכו': "החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב…"

המנהיגים ממלאים את שליחותם ושבים ומדווחים למשה ולעם. התיאור הראשון הינו סביר ביותר "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולת מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחיתי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן". ארץ ישראל היא ארץ פורה וברוכה, אך צפויה לנו בעיה קשה בכיבושה, כיוון שהיא מלֵאת עמים רבים וחזקים היושבים בעריה הבצורות. אפשר אולי כבר לזהות כאן סוג של הגזמה ועניין במשבר. ספרי יהושוע ושופטים המספרים לנו את סיפור כיבוש הארץ, לא חוסכים בתיאור הקשיים, אך בוודאי שאין שם מעטים מול רבים, או גמדים מול ענקים ולהיפך, בהתאם לעדותה של רחב בתחילת ספר יהושוע, שהיא גם הפטרת הפרשה,"כי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם". אך עדיין, אם זו הייתה התרשמות מנהיגי השבטים השליחים, הייתה כי יחסי הכוחות והיכולות בין עם העבדים שזה עתה יצא ממצרים ובין יושבי הארץ המושרשים ומבוצרים בה הם בעייתיים – חובתם הייתה לדווח על כך. זו הייתה שליחותם, וזו גם חובתם הציבורית כמנהיגי השבטים, והם היו מועלים בשליחותם ובמנהיגותם, אם לא היו נוהגים כך.

השבר הגדול מגיע לאחר העימות עם כלב "ויוציאו דיבת הארץ,לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות, ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעיננו כחגבים, וכן היינו בעיניהם.". הארץ הברוכה והטובה – הופכת לארץ אוכלת יושביה, תושבי הארץ כולה הופכים ל"אנשי מידות" והענקים לנפילים. בדיבור הראשון מתארים המרגלים קושי של ממש, הדיבור השני הוא כבר תיאור פנטזיונרי של המציאות שנועד להטיל פחד ואימה. ומחבר פירוש "דעת מקרא" מסביר בפשטות: "ויוציאו דיבת הארץ – בלהט הוויכוח לא נמנעו מלספר לשון הרע על הארץ. 'ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות' – בהוצאת דיבה זו יש הרבה מעבר למה שאמרו בתחילת דבריהם. עד כאן שמענו על גבורתם ועל העזתם של האוכלוסין ועל הערים הגדולות והבצורות מאד, וגם זה נראה לנו מופרז לעומת מה שידוע לנו מספרי יהושוע ושופטים, אמנם מדובר שם על קרבות נגד ביצורים, אבל כאן אנו שומעים שהענקים מילאו את כל הארץ. שכל העם הם אנשי מידות, כלומר, כולם ילידי הענק! מצד שני הארץ אוכלת יושביה, כלומר, גם את אנשי המידות, בלהט הוויכוח לא נמנעו מלטעון דבר והיפוכו, גם אנשי מידות וגם ארץ אכלת יושביה".

מדרשים רבים עוסקים בתיאור היפוכם של השליחים והפיכתם למפחידי ומחרידי העם, לעיתים באופן גרוטסקי "כיוון שבאו המרגלים מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם בכול שבטי ישראל, כול אחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זווית של ביתו, והוא צווח ובוכה כאדם שיש לו מת, ובניו ובנותיו באים אליו ואומרים לו: 'מה לך מרי'? ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם, היאך הם עתידים לשלוט בכם. מיד הם כולם גועים בבכיה… עד שהיה כול השבט בוכה… עד שנעשו שישים ריבוא חבורה אחת ונתנו קול בכייתם למרום…" (ילק"ש שלח)

הפחדת והחרדת העם לא באה על מצע ריק, כפי שמצביע יפה מיכה גודמן "עשרה מרגלים סיפרו דברים מבהילים על הארץ, הם סיפרו שראו ענקים 'ושם ראינו את הנפילים בני הענק' והעם שידע למי הם מתכוונים, חלשה רוחו. איך ידע העם למי הם מתכוונים? בזכות אגדה עתיקה שרווחה בקרבו, אגדה שנוכחת בתנ"ך בפרק ו של ספר בראשית. היא מתארת נפילים שנוצרו ממפגש שבין בני האלוהים ובנות האדם. כששבו המרגלים ממסע הריגול בכנען ודיווחו שאותן הדמויות מן האגדות אכן מהלכות בארץ, העם נבהל והתעוזה התפוגגה" (הנאום האחרון של משה, עמ' 210).

רוצה לומר, מנהיגות שמשנה ביודעין את תיאור המציאות, מעצימה ומנפחת את הקושי לממדים פנטסטיים, וקושרת אותו לפחדים מיתולוגיים. ולכך מדגיש הכתוב "ויוציאו את דיבת הארץ" – וימציאו את דיבת הארץ, למה? כי זה כבר לא וויכוח על תיאור הקשיים והדרך להתמודד עימם. זה כבר וויכוח על מנהיגות והובלה, ועל הצורך לייצר סיפור שיתמוך בכך. סיפור שיתסיס את העם ויטה לחלוטין את דעתו. ומכאן הכעס והחרון הגדול. מנהיגות שמפירה באופן עמוק כול כך את שליחותה ואת האֵמון שניתן בה. מנהיגות שמנפחת ביודעין קושי וממציאה סיפור חדש לחלוטין כדי להבהיל, להתסיס ולהטות את לב העם. ועם שבוחר ללכת ברצון אחרי מנהיגות שכזו, גם כשקפיצת ה"דיבה", ההפחדה וההחרדה ברורה כ"כ מסיפורם שלהם. מנהיגות שכזו, ועם שכזה לא ראויים ולא יכולים לבוא בשעריה של הארץ.

היזהרו ממוציאי דיבה, היזהרו ממציאי דיבה. ובעיקר, ממנהיגות מכאן ומכאן, הנוטה לעיתים לבחור בדרך הוצאת דיבת הארץ, או חלקו של העם. המציאות הישראלית מורכבת, ומחייבת מנהיגות ציבורית ופוליטית לתאר את האופן שבו היא רואה את המציאות על מנת להיאבק על תיקונה בהתאם לתפיסת עולמה. כול מנהיגות נדרשת להתמודד עם המציאות המורכבת, על קשייה ואתגריה, וכול מנהיגות נדרשת גם לבקר כהוגן את פגמי ותורפות העמדות והמחנות האחרים. אך "לפתח חטאת רובץ" ובהינף קולמוס, ובמחי פוסט קל כול כך לחצות את הנהר, ולהפוך עימות לגיטימי להוצאת דיבה ולהמצאת דיבה, לניפוח מלאכותי של חששות, להתססה להפחדה וליצירת שדים, להפיכת קושי ל"נפילים בני ענק". והמציאות לצערנו מליאה דוגמאות שכאלו מכאן ומכאן.

הוצאת דיבת הארץ במדבר, הותירה את בני ישראל ארבעים שנה במדבר. גם בימינו, סכנת הוצאת הדיבה, והשיח הרעיל והמשסה הבא בעקבותיה הוא סכנה קיומית לקיומנו כחברה מלוכדת. חברה שעדיין נדרשת לעמוד יחד כנגד האיום האירני מסוריה, חברה שמבקשת קמעה קמעה למצוא את הנתיבים המוליכים מברית הגורל אל עיצובה של ברית יעוד משותפת, אסור לה שתרשה לשטן "הוצאת והמצאת הדיבה" לרקד בתוכה. היא ומנהיגיה חייבים לאמץ כתודעה מכוננת את דבריו הידועים של הרב קוק במסע המחנות "והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכול המחנות ובכול אישי האומה". וכדבריה היפים של מרים פרץ בטקס פרס ישראל שריגשו כול ישראלי שרוח בו "בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכול קשת הצבעים. ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל, התמונה לא תהיה שלימה… וכדי להצליח ביצירת הפסיפס הזה, עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ולמחילה, שיח שמחזק את המחויבות שלנו לאהבת האדם, "כי בצלם אלוהים ברא את האדם".

שייקה אל עמי מנהל את מינהל גינות העיר בירושלים


"אצבע אלוקים" ואחריות האדם להכרעותיו

'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' – אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות.

(בבלי תענית כט, ע"א)


כמעט ולא ניתן למצות את משמעות העובדה שהעם אשר זכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור אחריו, שהרי מתן תורה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד כדי כך שהביא לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ היעודה.

מכאן משמע שהאדם יכול במעשיו לקלקל את העולם, ואפילו כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור יוצאי מצרים המשופע באותות, מופתים וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע האדם ולהביאו לידי אמונה, ובוודאי שלא לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך עצמו את עניין מעמדו בפני ה' ואת המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום גורם מן החוץ. מסקנה זו נכונה לא רק לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד, הוי אומר אין בכוחה של השגחת ה' ובכל מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע אלוהים" להביא בני אדם למצוא את דרכם אף לא בעניינים מדיניים, לאומיים או חברתיים…הדרך הנכונה בהנהגת ענייני העולם, המדינה, החברה או קביעת מהלך ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה, תוך הגעה להחלטות והכרעות, אך לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות מופלאות ושלא כמנהגו של עולם…

אנו שאיננו דור המדבר שזכה לגילוי שכינה, אלא אנו דור מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואף איננו יכולים לדעת איזה אירוע או מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע אלוהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית במהלך ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של "עולם כמנהגו נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של ההיתלות במה שנראה כ"אצבע אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.

(י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 665-666)


למי הקב"ה סולח?

ה' ארך אפים – לצדיקים ולרשעים – כשעלה משה למרום, מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו: לצדיקים? אמר לו הקב"ה: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה: חייך שאתה צריך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה: והלא אמרת לי 'לצדיקים'? אמר לו: והלא אמרת לי 'אף לרשעים'?!

 (רש"י במדבר יד , יח , ע"פ סנהדרין קיא, ע"א)ׂ


"ולא תתורו אחרי לבבכם": שתי פרספקטיבות על טבע האדם

"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית, שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל.

(ספורנו במדבר טו, לט)


נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל-כן לא יכול לומר: "ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו, היו דרכיו טובים וישרים.

(המלבי"ם על במדבר ט"ו, לט)


על תורה ו"מוסר טבעי"

המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם.

התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם – יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו.

(מתוך "אורת התורה" לראי"ה קוק זצ"ל, ס"ט-עא)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.