שלח לך, תשפ"ד, גיליון 1375
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ"
(במדבר יג, ל-לא)
ודע כי מוציא דיבה הוא כסיל אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת יקרא "מביא דיבה", כמו שנאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר: "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'.
(רמב"ן לבמדבר יג, לב)
רבי אבהו וריש לקיש היו נכנסים לאותה עיר קיסריה. אמר לו רבי אבהו לר' שמעון בן לקיש: למה זה ניכנס לעיר של חרפות וגידופים? ירד לו ריש לקיש מן החמור ולקח חול ונתן לתוך פיו (של ר' אבהו). אמר לו (ר' אבהו): מהו כן? אמר לו: אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא (לשון הרע) על ישראל.
(שיר השירים רבה פרשה א)
טראומה מול תמימות
ג'וש קופר
פרשת שלח מציגה לכאורה מאבק בין פחד ואמונה. משה שולח את המרגלים לתור את הארץ." וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃ וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן". כלומר, על פניו עליהם לבדוק (א) כמה הארץ טובה. (ב) כמה קשה יהיה לכבוש אותה.
המרגלים מצייתים "וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃" אבל אז הם מוסיפים "אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃" לעומתם, כלב מנסה לשדר ביטחון באומרו "עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ", אך ללא הצלחה כיוון שהעם נשאר מפוחד.
כלב, בעל האמונה שמצהיר שניתן להצליח, יתוגמל, אבל המרגלים האחרים ואיתם כמעט כל העם, לא יזכו אפילו לראות את הארץ היפה – ה' קובע "כִּ֣י כׇל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃ אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכׇל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ". כל מי שראה את האותות והמופתים ובכל זאת לא אאמין ימות במדבר. יתכן שהלקח הוא שמי שמאמין לא מפחד, ושלא נכנסים לארץ ישראל ממקום של פחד – מי שמפחד יישאר בחוץ, ומי שמאמין יזכה לארץ זבת חלב ודבש.
הפרשה מסתיימת עם מצוות הציצית וקשה לא לשים לב למילים המוכרות "וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם" בהקשר הנוכחי. הציציות אמורות להזכיר לנו שאסור לתור אחרי ליבנו ועינינו (שלאור מה שקרה עם המרגלים אולי מסמלים את הפחד), אלא לתור אחר האמונה. המרגלים תרו ופחדו, מצוות הציצית מראה לנו שאפשר לתור ולהאמין גם יחד.
עד כה ההסבר המקובל, אבל ברצוני להציע קריאה קצת אחרת. המדרש בבמדבר רבה מסביר את הבקשה של משה:
אָמַר לָהֶם הֱיוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ אֶרֶץ שֶׁמְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים, וְיֵשׁ אֶרֶץ שֶׁמְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים, וְיֵשׁ שֶׁמְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין, כָּךְ פְּקָדָן (במדבר יג, יח): וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב, (במדבר יג, יט): וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ, מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִין כֹּחָם, אִם בְּמַחֲנִים הֵם שְׁרוּיִין הֵם גִּבּוֹרִים, בּוֹטְחִין עַל כֹּחָם, אִם בְּמִבְצָרִים, חַלָּשִׁים הֵם וְלִבָּם רַךְ.
כאשר משה שואל אם העם היושב בארץ חזק או רפה, הוא בכלל לא חושב על היתכנות לכיבוש הארץ – המטרה היא להבין האם הארץ עצמה מסוגלת לגדל חזקים (והשאלה לגבי מחנים/מבצרים היא פשוט הדרך למדוד את זה). יש פה אלמנט של הפוך על הפוך. אולי חשבנו שרצוי לראות עם חלש (כי אז המלחמה תהיה לנו יותר קלה), אבל דווקא עם חזק מעיד על אנשים שבעים שנהנים מהארץ המובטחת. המשימה של המרגלים בכלל לא נגעה בענייני מלחמה אלא אך ורק בידיעה עד כמה הארץ טובה. הטעות של המרגלים נהיתה מוחשית עם האמירה שלהם שהארץ היא "אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת". אם חושבים במונחים של מלחמה, המשפט הזה עושה סדר ברור מהפן השכלי, אבל לאור בקשתו של משה כפי שהמדרש מסביר אותה, ארץ שאוכלת את יושביה, לא יכולה לגדל אנשי מידות. אם כך, הטעות של המרגלים איננה (בלבד) בזה שלא הייתה להם את האמונה לפְסוֹק שאפשר יהיה לכבוש את הארץ, אלא שהם הסתכלו על המציאות דרך העדשות הלא נכונות. הם ראו אנשים גדולים ויכלו לשמוח על בִּרְכַּת הארץ, ובמקום זה הציפה אותם חרדה שאי אפשר יהיה לנצח אותם. השאלה המתבקשת כלפי המרגלים איננה – למה לא הייתה לכם אמונה שתצליחו בקרב? אלא – למה בכלל חשבתם על מלחמה – למה אנשים גדולים גורמים לכם לפחד, בפרט לאור ההנחיה הברורה שקיבלתם שזה דווקא סימן מעודד?
מחנה השלום יכול לראות פה מסר אנטי-מלחמתי פשוט האומר שהחטא הגדול של המרגלים היה לחשוב כמו גנרלים כשלא נדרשו לכך. אבל אני רוצה להציע רובד נוסף. טענתי היא שהרצף בין כלב והמרגלים הוא לא 'פחד מול אמונה' אלא 'טראומה מול תמימות'. בני ישראל שיצאו ממצרים עברו טראומות גדולות – עבדות, עשר המכות, קריעת ים סוף, ועמלק. הם חוו התייחסות משפילה כעבדים, ראו את המחירים הכבדים שהגאולה הייתה כרוכה בהם, והיו עדים לאכזריות של עמלק. משה יכול להפציר בהם לראות את האנשים גדולים כברכה, אבל רק טבעי שיביעו חשש כי את התמימות הם איבדו מזמן. הצלקות מביאות הן את המרגלים והן את העם להסתכלות דרך העדשות המלחמתיות.
תגובתו של כלב (יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ) אינה מנומקת ואינה משכנעת. הוא אפילו לא מזכיר את ה'. נדמה שכלב לא היה מוכן להתמודד עם הטענות של שאר המרגלים, אולי כי הוא היה מספיק תמים לראות את מה שמשה ביקש שיראה כשהוא הסתכל על בני הענק – ארץ מבורכת. לעומתו, הטראומה של המרגלים והביטוי המרגש שהיא מקבלת: "וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם" שמגיעה מתחושה פנימית עמוקה לאור מה שחוו עד כה.
כך ניתן גם להבין למה ה' אוסר על דור העבדים להיכנס לארץ – הם פשוט מצולקים. הם ראו כל כך הרבה סבל וכל כך הרבה דם נשפך ועל כן זוהי תגובתם. אבל ככה לא בונים חברה. חברה שבנויה על טראומה תראה קְרָב במקום ברכה. חברה הבנויה על טראומה, אולי אפילו (חלילה) תקדש את המלחמה.
הפסימיים בינינו יכולים לסיים כאן כי בדורות האחרונים, ובשנים האחרונות, ובפרט בשנה הקשה הזו, כולנו – ישראלים, יהודים, ערבים, פלסטינים – עברנו טראומות. אם הטראומות תהיינה הגורם היחיד שיוביל אותנו, אני לא סבור שנגיע למקום מוצלח ודם יגרור עוד דם. הייתכן שזה הלקח לימינו, ומה שעברנו השנה משאיר את הדור שלנו חסר אונים וחסר תקווה? האם עלינו לחכות לדור הבא?
השאלה הזאת מביאה אותנו לעוד זווית של הבנה לגבי מצוות הציצית. לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואחרי טראומותיכם. מצוות הציצית סוגרת את הפרשה של המרגלים כי היא מזכירה לנו שאפשר לתור אחרת, אולי אפילו חובה לתור אחרת. אם נתור אחרי הטראומות, אנחנו נידונים לכישלון כי הטראומה מניעה את מעגל הדמים אבל אם נכיר בטראומות שלנו, אולי אפשר יהיה לשנות כיוון.
פרשת שלח אינה מאבק בין אמונה ופחד אלא בין מי שנותן לחוויות הכי קשות שלו להגדיר את החזון המדיני שלו ומי שלא. תחילת הפרשה אולי מרמזת שההכרעה היא דטרמיניסטית (כי אותו דור היה חייב למות במדבר) אבל מצוות הציצית מזכירה לנו שהכוח בידיים שלנו. שנזכה להכיר בטראומות שלנו (וכמובן גם ללמוד מכל מה שחווינו – הטוב והרע), ושנצליח להתעלות מעליהן ולחלום ולהגשים עתיד טוב יותר.
ג'וש קופר – נשוי לשושנה, עלה ארצה לפני עשר שנים, גר בירושלים, עובד כמתכנת, וגם עוסק בחינוך יהודי.
הבחירה בידנו
ממילת "לך" בשתי הפרשיות הללו ['לך לך מארצך…', 'שלח לך מרגלים'] למדונו רבותינו ז"ל דבר שהוא מיסודות האמונה היהודית, דהיינו שהרשות נתונה לבני אדם להחליט לעצמם לעשות את הדבר הטוב או לטעות ולעשות את אשר לא יעשה. כי אף שהכל צפוי, עדיין הרשות נתונה, וכלשונו של ר' עקיבא במשנת אבות ג' ט"ו , וכפי שביאר לנו ר"ע מברטנורה שם: בידו של אדם לעשות טוב ורע כדכתיב "ראה נתתי לפניך היום את החיים [ואת הטוב ואת המות ואת הרע… ובחרת בחיים] (דברים ל', ט"ו, כ') .
הוי אומר, שהבחירה בידינו.
מושג בסיסי זה שיש לאדם חופש הבחירה לנווט את דרכו בחיים, מנוגד הוא לאמונות מזרחיות שונות (ולמקצת הכתות הנוצריות) המאמינות ב"דטרמיניזם" וב predestination כלומר: ההשקפה שפעולות האדם נקבעות מראש ומונעות ממנו יכולת של בחירתו החופשית. וכך מאמינים בני הודו שבלידתו של אדם נחרט על מצחו בקיצור תולדות גורלו, ואין מנוס ומפלט ממנו. חריטה זו אינה נראית לעין ואולי היא בבקעים שבגולגולת. חריטה- כתיבה זו הושמה על מצחו של כל ילוד בליל שישי ללידתו על ידי vidhatr או Dhatr אחד ממשמשיו של ברהמה בורא העולם, שתפקידו לסדר את דרכי העולם לפי כללי הקארמה, וכן לקבוע את כל מהלכי החיים , במעין גזירה שאינה ניתנת לערעור. אף באמונה המוסלמית מצינו את המושג "קיסמט", שעל פיו נקבע לכל אחד ואחד מאז בריאת העולם כל פרטי חייו, כי כל אשר היה ויהיה בכל הקוסמוס כולו נגזר מראש ואין בכוחו של בר אנוש לשנות, כי זה בגזירותיו של המעבר להשגה. ואם אכן הכל צפוי ואין הרשות נתונה מה מקומם של שכר ועונש? ואילו באמונה היהודית הבוחר בחיים זוכה לברכתו של הקב"ה (ראה דברים ל' ט"ו-ט"ז) ומי שבוחר ללכת בדרך אחרת חס ושלום לא יאריך ימים (שם י"ח) הרי שבידינו הדבר, ואין המילה "לך" בשני המקראות הללו משום ייתור לשון, אלא לימוד עמוק ויסודי הנותן לנו את מלוא האפשרויות לנווט את אורחות חיינו לטובה, ובשכר זה יברכנו הקב"ה בשפע חיים ויסיר מעלינו כל מחלה וכל פגע רע בקרוב בימינו, ונאמר אמן.
(הרב דניאל שפרברג באתר של נאמני תורה ועבודה)
מעלותיה של מצווה הציצית
ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם.
ר"ש בן יוחאי אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום (ללמוד וללמד לשמור ולעשות) [פרשת והיה אם שמוע שהוא ללמד] לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות. שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וראיתם אותו וזכרתם מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות. והרי דברים ק"ו ומה מקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות, ק"ו לכל מצות שבתורה.
(ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו)
הָיִיתִי נֶאֱחָז בְּצִיצִיּוֹת הַבֶּגֶד
וּמְבַקֵּשׁ לֹא לִטְבֹּעַ בַּיָּם,
אַרְבַּע כְּנָפוֹת וּבֶגֶד לָבָן כְּמִפְרָשׂ
וְהַגּוּף אֳנִיָּה שׁוֹקַעַת
עָטוּף בִּבְגִידָה וְרַחֲמִים.
בַּבֹּקֶר מֵעַל בִּגְדֵי הַחוֹל
הָיִיתִי מִתְעַטֵּף
וּמְנַשֵּׁק
וּמַצְמִיד אֶל הָעֵינַיִם
שֶׁלֹּא יָתוּרוּ,
שֶׁאֶהְיֶה אָסוּף מִלְּהִתְפַּזֵּר
אֶל רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
בְּמִגְרַשׁ הַמִּשְׂחָקִים
הָיְתָה הַצִּיצִת נִשְׁלֶפֶת וְנִפְשֶׁטֶת
מְמִיתַחַת לַבְּגָדִים,
וּפִתְאוֹם הָיָה חֹפֶשׁ וְקַיִץ וְשִׁחְרוּר,
וּפִתְאוֹם הָיָה פַּחַד
מִלְּהָסִיר מֵעָלַי אֶת חִבּוּק הָאֱלֹהִים
וּשְׁמִירָתוֹ.
לְצַד הַמִּגְרָשׁ
עָמְדוּ בְּלוּיוֹת
צִיצִיּוֹת מְיֻתָּמוֹת
שֶׁל מִי שֶׁבִּקְּשׁוּ לִשְׁכֹּחַ,
שֶׁל מִי שֶׁהֵצִיץ וְנִפְגַּע.
כָּל בֹּקֶר אֲנִי מְנַסֶּה
לְהֵאָחֵז וּלְהַחֲזִיק בַּקֶּשֶׁר
מְחַפֵּשׂ קְצֵה חוּט.
(רועי שלום זמיר – מהפייסבוק)