שלח לך תש"ף, גיליון 1156

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל פִּי ה'

 כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

(במדבר י"ג, ג)

איור: הרי לנגבהיים

כֻּלם אנשים – גיבורים ואנשי חיל, כמו "חזקת והיית לאיש", כי רכיכי הלבב לא ילכו לארץ נכריה להתחזק לקחת מפרי ארץ נכריה.

 (רג'יו שם, שם)

כֻּלם אנשים – כולם היו "אנשים" – מוכשרים ומצויינים באישיותם הפרטית. השווה: "מי שמך לאיש" (שמות ב, יד). כך קראו המדינים את גדעון "איש ישראל" (שופטים ז, יד), וכך אמר דוד לאבנר" "הלוא-איש אתה ומי כמוך בישראל" (שמואל א כו, טו)…

(הרש"ר הירש שם, שם)

על פי ה׳ – שהקב״ה בחר באנשים אלו. ולא מצדקתם ויושר לבבם, אלא מתבונתם, שידע הקב״ה שמוכשרים לענין הנדרש לעמוד על ידיעת הדרך והערים.

(העמק דבר שם, שם)

על פי ה – לא היה השליחות על פי ה', שהרי אמר לו 'שלח לך' – לדעתך כו' אלא ר"ל שהשליחות ממדבר פארן היה על פי ה' מסע הראשון מחצירות, כי לפי דברי השי"ת לא היה מסכים לשלוח כלל, אך לרוב הפצרתם לא מיחה בהם, ומכל מקום היה לו לאחר זמן השליחות, שהרי ממדבר פארן כמה מסעות עד סמוך לארץ, והיה לו לשלוח מחניה אחרת הסמוכה לארץ ישראל יותר ממדבר פארן, אלא לפי שחנייה זו של מדבר פארן היתה מיד בבואם מחצירות שקרה שם מעשה של מרים וחשב ה' כי קרוב הוא המעשה ההוא אולי יקחו הרשעים מוסר, ואולי ברוב הימים ישכחו מה שקרה למרים ומ"ש 'על פי ה" מוסב על 'ממדבר פארן' ולא על עצם השליחות. ויש אומרים שהיה ממדבר פארן דווקא, כי ממקום זה שיערה חכמתו יתברך שילכו וישובו תוך מ' יום, כדי שיהיו כל מתי מדבר בני ס' שנה, ויבואו בכלח אלי קבר )איוב ה כו( כל מי שהיה בן ך' ומעלה אשר עליהם היתה הגזירה.

(כלי יקר שם, שם)


חישוב מסלול מחדש

יוסי הטב

מה ידעו בני ישראל, כעבדים במצרים על תוכניותיו של משה ושל אלוהים? האם ידעו על ברית בין הבתרים (בראשית פרק טו, טז) "…וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי, עַד הֵנָּה". ועל יתר ההבטחות לאבות?

יתכן שמשה דיווח על שיחותיו עם ה', ולו רק כדי לשכנע אותם לצאת ממצרים ולהמשיך ללכת במדבר. למשל (שמות ג, ח): "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". ובוודאי הפסוק (שמות יג, יא): "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה', אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָך". שנאמר ישירות ע"י משה לבני ישראל הבהיר להם, כי כך הובטח ואחרי שצפו בעשר המכות, חשבו שזהו: יוצאים והולכים ישר "לארץ זבת חלב ודבש".

אמנם, פרשת בשלח מתחילה בפסוק הלוקח בחשבון את החששות של עם העבדים: "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…" וממשיכה בנס קריעת ים סוף, אבל אחרי כמה ימים בלבד, תוך כדי הליכה מפרכת ומתסכלת, הם מתלוננים על העדר המים, ואחרי שנה נמאס להם מהמן, ומתחילים להתגעגע למצרים. (במדבר יא, ד): "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ". היה אמנם קשה במצרים, אבל לקושי ההוא כבר התרגלו, האוכל היה מגוון יותר, היה מה לעשות כל יום. עגל הזהב שגרם לשלושת אלפי הרוגים, הוסיפה לתסכול ולכעס. לדברי חלק מהפרשנים, הוקם אז משכן, דבר שהעסיק אותם כשנה, ולאחר מכן התקיימו חגיגות: חנוכת המזבח שנמשכה שנים עשר יום!

והעם, תוך כדי הליכה, בוודאי שאל את עצמו: כמה עוד אפשר למשוך את ההליכה האינסופית הזאת? אין פלא שבני ישראל מתחילים לפקפק בעצם התוכנית ובביצועה. גם משה מתחיל לפקפק (במדבר יא, י): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ. לָשׂוּם, אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ. כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה. כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי". 

גם אלוהים מתחיל לפקפק. "זה לא ילך עם העם הזה; איך ניתן לצפות מהם שיילחמו נגד שבעת העמים? ואיך יקימו מדינה?! אין להם מושג. הם עדיין מאד תלותיים, ורמת ההתפתחות שלהם תקועה בשלב האוראלי. הם רוצים הכל מן המוכן. אוכל עכשיו, מים עכשיו, תורה עכשיו, מדינה עכשיו, שום מלחמה, שלום עכשיו, מערכת שלטון עכשיו. אם אני מכניס אותם עכשיו, זה אבוד. קטסטרופה! צריך להרוויח זמן. ואז אלוהים מציע למשה לאסוף שבעים זקנים (במדבר יג, טז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". הקמת וועדה מועילה בדרך כלל; עד שייפגשו, שידונו, שיחליטו, שיסכימו, נרוויח כמה שנים.

ואז צץ הרעיון הגאוני, האלוהי: "שלח לך אנשים". נכון שזו מכשלה, אבל ה' לא יכול להגיד להם: יש בעיות עם התוכנית, אין תשתיות ראויות. הרכבת נתקעה, העמים בדרך לא יתנו לכם לעבור, והעמים שם בכנען ממש לא רוצים שלום, אומרים שזה שלהם מאז ומתמיד, וגם אם תכבשו אותם, כיבוש אדמות דרך מלחמה אינו חוקי, וממילא הכיבוש משחית, לא כדאי לכם. המשלחת הזו המוצעת ע"י אלוהים, תראה מה שאלוהים כבר יודע, מן הסתם, שהארץ הזו אכן "זבת חלב ודבש" אבל לא תמיד, לא כל יום, וזה ייקח זמן להקים רפתות פוריות וכברות ודקלים. צריך לגדל פרות, דבורים או תמרים. צריך לחשב מסלול מחדש. והעם שיתף פעולה, גם אם אולי לא היה לו ברור שהוא מתכוון לכך.

בסוף בני ישראל ייכנסו, לא הדור שיצא ממצרים, אלא צאצאיהם, כי עליהם, על הדור הבא אפשר יהיה לסמוך כדי לבנות מדינה. ובדיוק ככה קרה.

איך שהמרגלים מסרו לעם את מסקנותיהם משליחותם, אימצו אותן מיד: ידענו שזה לא ילך, רימו אותנו! רק קומץ מהם היו בשלים יותר, חלוצים אמיתיים, שלא סומכים על אלוהים מי יודע מה, מכריזים: נעלה בלי "אלוהים" (במדבר יד, מ) "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא, תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה, לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה.' ואחרים, הרוב כנראה חשבו הפוך, (במדבר יד, ד): "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".

הסוף ידוע, אלה לא חזרו למצרים, ואלה מתו לפני שהגיעו לכנען, וכולם מתו במדבר חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון, מכיוון שהיו חדורי אמונה, עם מוטיבציה ויכולות. ומה ניתן ללמוד מזה? יש דרך ארוכה וקצרה ודרך קצרה וארוכה. לא היה שום סיכוי שעם עבדים יקים צבא להילחם ב-7 עמים, לכבוש ארץ שלֵמה ובעיקר להקים מדינה. אבל אם היו אומרים להם מראש שזה ייקח 40 שנה עד שכולם ימותו, אף אחד לא היה יוצא. ממילא יש שמועה שרק 20% יצאו (וחמושים עלו- ויש אפילו מדרש המרחיק לכת עוד יותר) ! אז כל עשר מכות האלה בשביל כלום? כל כך הרבה סבל ומתים מובילים לכזה כישלון? לפחות המסר האוניברסאלי: "יש סוף לעבדות" וגם "מתן תורה לעברי ולגר", צעד קטן לעברי, צעד גדול לאנושות.

מסקנה שנייה: אם אתה רוצה לבנות מדינה בה יש כבר שבעה עמים, ואפילו עם אחד שממש לא רוצה אותך וכאשר פרט לחלב ולדבש אין שום דבר ולא מוסדות שלטון ולא כלום, אז כדאי לחשוב טוב, לתכנן, ולשאול את מי שנותן לך את אותה ארץ "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ח, ד).

 מכאן דרשו חז"ל שה' השביע את ישראל "שלא יעלו בחומה" ו"שלא ידחקו את הקץ" – שלא ינסו לעלות בבת אחת לארץ ישראל לפני הזמן המתאים (תלמוד בבלי, כתובות קי ועוד). אז מתי כן? או כשיבוא המשיח, אומרים חסידי סטמאר המבטאים עמדה חרדית רדיקלית, או כשיקבלו אותנו מרצון, שזה גם לחכות למשיח! כמובן, רבנים והוגים שהחזיקו בעמדה תיאולוגית אחרת וחשבו שאפשר ואף רצוי להקים מדינה בעת הזאת, בין אם עמדתם היתה קשורה לתהליכים משיחיים, בין אם ההצדקה לכך היתה פשוט מקום מקלט לעם היהודי, התמודדו עם הטיעון האנטי-ציוני על ידי פרשנות שונה למדרש על הפסוק בשיר השירים ואין כאן המקום לפרט את הטיעונים השונים.

אך, לצד הסכמת האומות, יתכן שיש אולי התנייה שלישית המפורשת בתורה: הדרישה האלוהית מבני ישראל על הר סיני הרלוונטית בכל דור ודור: "קבלו את התורה". אתם מחויבים לברית, כי אם תפֵרו אותה, תקיא הארץ אתכם וחלק גדול מהנבואות מתארות את הפרות הברית בצורות שונות. עם ישראל הכריז "נעשה ונשמע", אך התברר שהיה פער, מהרגע הראשון בין ההכרזה לביצוע.

ומה איתנו, שחזרנו לארצנו אחרי 2000 שנה והקמנו מדינה ריבונית? היתה לנו בהחלט הזדמנות ללמוד מניסיון העבר. האם למדנו? האם נלמד?

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר


על תורה ו"מוסר טבעי"

המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם. התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם – יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו.

(הראי"ה קוק, "אורת התורה", ס"ט, עא) 

למה צורפה פרשת ציצית כפרשה שלישית ב"קריאת שמע"?

משמעותם של היחס בין "ואהבת" ובין "והיו הדברים האלה" שבפרשת "שמע" ושל היחס שבין פרשה זו ובין פרשת "והיה אם שמוע" מתבהרת ע"י צירופה של הפרשה השלישית, פרשת ציצית, לשתי הפרשיות הללו. פרשה זו דנה בזכירה ועשייה, ובפירוש היא מפנה את תודעתו של האדם לא לעניין "אלוהים והאדם" אלא לעניין מצוות ואדם (…וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם…; …למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי…) זכירה היא מן הדברים שבלב, ולכאורה היה אפשר לכרוך אותה יחד עם "אמונה" ו"אהבה" במובנם המופשט של מונחים אלה; אולם הכתוב מפרש שאין משמעותה של הזכירה אלא עשיית המצוות. זכירת ה' קיימת בתודעתו של המאמין על אחד משני המישורים: בחינת "שמע" האמונה "לשמה" ) – ה' הוא האלוהים; בחינת "והיה אם שמוע" (אמונה "שלא לשמה") – ה' הוא שר הכלכלה העילאי, שר הבריאות העילאי, שר הביטחון העילאי וכו'. אולם גם האדם הזוכר את ה' על מישור של "שמע" וגם הזוכרו על מישור של "והיה אם שמוע" – שניהם כאחד חייבים בעשיית המצוות.

בסיומה של פרשת ציצית שהיא סיומה של קריאת-שמע עולה מושג שמשמעותו ספציפית דתית, מושג הקדושה: "והייתם קדושים", שאין לו מובן מחוץ לעולמה של האמונה הדתית. אמנם המושג חדר גם אל תוך עולמה של השפה המדוברת היום-יומית ומשמש שם במשמעות של חול, כגון: "זכרה של אמי המנוחה קדוש לי" – אולם כאן אין אלא מליצה בלבד, בעלת תוכן רגשי. במקורו ובמשמעו המהותי – "קדוש" מוסב על ה': לפיכך לא ניתן לפרשו באמצעות מושגים מן החשיבה האנושית או במונחים אחרים מן השפה האנושית, ולא ניתן להחיל אותם על שום דבר המצוי בעולם. במציאות האנושית לא ניתן להשתמש בקטגוריה "קדושה" אלא כציון של פעילות המכוונת אל ה"קדוש" – ציון של עבודת ה' של קיום המצוות. הוא מציין תכלית ומטרה שאליה יש לחתור, וגם את החתירה עצמה, אך אין הוא מציין שום דבר נתון וקיים. במציאות האנושית אין אלא קדושה פונקציונאלית; הקדושה המהותית היא לשי"ת לבדו. כל המחיל את המושג קדושה על אחד מנתוני המציאות הטבעית או המלאכותית – על האדם, על הארץ, על מוסד, על מבנה, על חפץ – עובד עבודה זרה: הוא מעלה את הנתון ההוא לדרגת אלוהות. זוהי המשמעות הגדולה המוצגת לאדם ע"י מצות ציצית: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים…"; ז.א. – אין אתם קדושים מבחינת מהותכם, קדושתכם אינה משהו הקיים וגלום בכם, אלא עליכם מוטל להשיג אותה. והמשימה הזו היא נצחית, משום שהיא קשורה בתנאי שאינו מקויים אלא במאמץ נצחי.

כאן יש להביא את דבריו של אחד מגדולי התורה והיראה ומגדולי הוגי האמונה בדורות האחרונים, של רבי מאיר שמחה כהן מדווינסק, בעל "משך חכמה". פעמים הרבה, ובהטעמה רבה, הוא חוזר בספרו על ההסבר ש"אין שום ענין קדוש בעולם… רק השי"ת הוא קדוש, ולו נאוה תהלה ועבודה"; אין קדושה בשום נברא, רק לבורא ית' " ; "כל הקדושות – א"י, ירושלים, הר-הבית, המקדש, הלוחות – אין בהם קדושה בעצמם ולא נתקדשו אלא במעשה המצוות". לפיכך, כשמבטלים ישראל את התורה ומפרים את המצוות – נטלה מכל העניינים ההם כל קדושה, והם נעשים חולין. והוא חוזר על כך עוד ועוד: "שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש…"; "… ואל תדמו כי המשכן והמקדש הוא עניינים קדושים בעצמם", והרבה כיו"ב. במקום אחד הוא מוסיף את ההערה "וזה רעיון נכבד" – כאילו צפה שעתידים יהודים "דתיים", 50 שנה לאחר מותו, לבזות ולחלל את מושג "הקדושה" ע"י ניצולו כחיפוי לסיפוק צרכים ואינטרסים אנושיים – פרטיים או קיבוציים.

והנה, כאילו רצתה התורה להטעימנו את המשמעות האמונית העמוקה של "קדושה", ולפיכך הסמיכה לפרשת ציצית בחומש במדבר את פרשת קורח. רק רווח של שלושה פסוקים בלבד מפריד בין ההכרזה הפרוגרמטית הגדולה של האמונה מפיו של משה רבנו ("והייתם קדושים") ובין ההכרזה הפרוגרמטית של האמונה מפיו של קורח: "כל העדה כולם קדושים" – הקדושה אינה תכלית שהשגתה מוטלת על עם ישראל אלא היא כבר נתונה וקיימת ועומדת בעם כמות-שהוא. המושג האמוני הגדול "קדושה" מתחלל ונעשה מושג אלילי.

(י. ליבוביץ: דרכים לאמונה ביהדות בתוך "אמונה, היסטוריה וערכים" עמ' 18-19)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.