שלח לך תשע"ט, גיליון 1107

וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ…

(במדבר י"ג, כ"ז)

איור: הרי לנגבהיים

 

זבת חלב ודבש היא. כָּל דְּבַר שֶׁקֶר שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ קְצָת אֱמֶת בִּתְחִלָּתוֹ, אֵין מִתְקַיֵּם בְּסוֹפו

 (רש"י שם , שם) 

…וגם זבת חלב ודבש היא – ביאורו: באנו אל הארץ וגם חקרנוה אשר ציוויתנו לראות 'השמנה היא אם רזה', ומצאנוה זבת חלב ודבש. והנה משה שאל להם תחילה על עניין העם ואח"כ על עניין הארץ, אולם המרגלים שהיה בדעתם להניא את לב העם ולספר בגנות הארץ, התחילו בענין הארץ וסיפרו בשבחה, כי לא היה אפשר לשקר בעניין ריבוי התבואות ויופי הפירות, שהרי הביאו בידם מפרי הארץ, אלא קיצרו מאד בשבחיה, ורק אמרו שהיא זבת חלב ודבש, ואח"כ הרחיבו כשאול פיהם בעניין גנותה, כמו שיתבאר.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם) 

ויספרו לו ויאמרו י"ל תיבת לו לשון יתר, ועוד 'ויספרו ויאמרו' לשון כפול, ונראה לי בס"ד דרך העולם אם יש לאדם המבשר בשורה טובה, מדבר בקול רם ולהיפך לוחש בלחישה וידוע מ"ש בזוה"ק דיבור בהכרזה ואמירה בלחישו כנז' באדרא קדישא, והם עשו בערמה כדי להבעית את ישראל, שבאו וסיפרו לו (למשה) דווקא ולא לישראל, ולא עוד, אלא שלא דיברו בקול רם, אלא ויאמרו בלחישה, כדי להבעית את ישראל, לומר 'מה זאת ועל מה זאת, למה מספרים לו לבדו, ולא לנו, אם יש בפיהם בשורה טובה'? ועוד: למה מדברים עמו בלחש?

(בן איש חי, דרשות, שלח י׳)

…פרשה היסטורית מבעיתה זו (של המרגלים) לא ניתן למצותה, אולם על רגל אחת ניתן לומר כי היא מהווה עדות נאמנה, שלא ניתן לתקן את האדם או את החברה על ידי גורמי-חוץ כמו ניסים ונפלאות וכיוצא בהם, וכל אלה אינם מועילים במאומה אם אין באדם הרצון לתקן את עצמו…

האמונה , וכמוה גם מציאת הדרך הנכונה במציאות ההיסטורית, אינן תלויות כלל בהשפעות הבאות מן החוץ, אלא הן תלויות אך ורק בהכרעות ובהחלטות של האדם ושל העם…לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות מופלאות ושלא כמינהגן של עולם.

אנו שאיננו דור-המדבר שזכה לגילוי שכינה, אלא אנו דור- מידבר שאן בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואך איננו יכולים לדעת איזה אירוע או מעשה או מיקרה, יש בהם משום "אצבע-אלהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית במהלך ההיסטוריה, ואיזו מתופעות אלה נכללות בכלל הגדול של "עולם כמנהגן נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאוימה של ההיתלות במה שנראה כ"אצבע-אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 665-666)


מה חדש בסידרת השבוע?

אילן מישל

בואו נדמיין רגע שנסענו אחורה במנהרת הזמן, והגענו באיזושהי שנה של המאה השנייה לספה"נ. וראו פלא: קיים כבר גיליון שבועי של "שבת שלום" (לא מודפס על נייר, אלא בדיו על פפירוס). אבל "שבת שלום" של אז לא עסק בפרשת השבוע, אלא בסִדרת השבוע. כל כך למה? כי באותה תקופה היו כנראה קוראים את כל התורה כולה לא בשנה אחת, משמחת תורה לשמחת תורה (מנהג בבלי מובהק שיתכן שעדיין לא היה קיים במאה השנייה), אלא על פני שלוש שנים וקצת (ולא ניכנס כאן למחלוקת בין המומחים על הזמנים המדויקים של תחילת המחזור וסופו). באותה תקופה, מה שאנו קוראים היום פרשת "שלח לך" הייתה מתחלקת לשלוש סדָרות. שתי הסדָרות הראשונות, שאפשר לקרוא להן "החטא ועונשו", דיברו אחת על חטא המרגלים והשנייה על תוכחות ה'. אבל, נמשיך את משחק הדמיון שלנו, ונחליט שהשבת, היינו אמורים לקרוא את הסידרה השלישית, שמשתרעת על מה שאנו קוראים היום פרק ט"ו של ספר במדבר.

לכתחילה, כאשר אנו קוראים את הסידרה הזאת כמיקשה אחת, קשה למצוא חוט מקשר בין החלקים השונים שמרכיבים אותה, בניגוד לשתי הסדרות הקודמות. חמישה נושאים לפנינו : הראשון, מאוד טכני, מדבר על הכללים המסבירים איך להקריב אח הקורבנות השונים למיניהם על המזבח. הנושא השני מודגש לתרומה שצריך לתרום מן הלחָמים, מצוות החלה. הנושא השלישי פורש את חוקי השגגה, אם זה עבירה של הציבור או של היחיד. במקום הרביעי מופיע נרטיב על מקושש העצים בשבת, והחלק האחרון, מצוות הציצית, מוכר לכולנו כפרק שלישי של קריאת שמע. קורה בתורה לפעמים שמופיעים כל מיני חוקים שלכאורה אין קשר ביניהם, ופרשת "כי תצא" בספר דברים הינה אוסף של חוקים שנראים זרוקים אחד ליד השני, רשימה של כל מיני דברים שלא מצאו מקומם במקום אחר בתורה, ונראה לכאורה שדחפו אותם ביחד כאן. לשיטתי, יש צורך גדול במתן משמעות לכל קטע וקטע בתורה. כפי שאמר בזמנו רבי ומורי הרב יהודה אשכנזי (מניטו) זצ"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל יש סדר לדברים".

כדי לנסות ולקשור את החלקים השונים של סידרה זו, עיינתי גם באוצר המלים של הסידרה, וגם בנושאים השונים, ופתאום זה צלצל לי מוכר מאוד . ואכן, יש לנו סידרה אחרת דומה מאוד , והוא הקטע האחרון של פרשת אמור, פרק כ"ד בספר ויקרא. גם שם מופיע העניין של לחם, לחם הפנים שהיה במקדש, אבל בספר ויקרא לחם הפנים מופיע מיד אחרי תזכורת של הדלקת המנורה. עוד משהו משותף בין שני הפרקים האלה הוא הנרטיב : מישהו חוטא (בספר ויקרא מדובר על מקלל אלוהים וכאן מדובר במקושש עצים בשבת), ולא יודעים איך להעניש אותו, אז שמים אותו בכלא (במשמר) עד שה' פורש את המקרה ומצוו להוציא אותו להורג ברגימה.

עוד דבר חשוב שחוזר בשתי סדרותינו, ורק בהן בכל התורה כולה, הוא ההכרזה ש"תורה אחת" או "משפת אחד" כגר (הזר הגר בתוך בני ישראל) כאזרח יהיה (הביטוי גר ואזרח מופיע גם בפרק י"ב של ספר שמות, אבל רק בהקשר המצומצם של איסור החמץ, ולא כעיקרון כללי). גם הביטוי אִשֶה (או אשי) לה' הינו משותף לשני המקומות של התורה. מה משתמע מהכפילות הזאת בין שני הקטעים, ואיך הקטע בחומש ויקרא יכול לעזור לנו להבין את הקטע בספר במדבר? (וכמובן, לא אכנס לענייני חקר המקרא שאינם רלוונטיים כאן, כי במאה ה-שניה לספה"נ הטקסט של התורה כבר עבר גיבוש קנוניזציה ופירושינו מתייחס למסורת היהודית בלבד, כפי שהיא כבר מגובשת אז).

נתחיל בזה שאני מקבל את קביעתה של האנתרופולוגית הידועה מיירי דוגלס שלפיה ספר ויקרא משקף בצורתו את מבנה בית המקדש. פרק כ"ד נמצא במקום מאוד מוגדר, בקודש ובדיוק לפני הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים. במקום הזה נמצאים תזכורות של חיי האדם והקשרם הזמני, ע"י הסמלים של אור ושבע הקנים מחד, ושל לחם ושבעת הימים בהם משאירים אותם על שולחן הזהב מאידך. החול קשור לקודש, אבל רק בצורה סמלית כי האור לא מאיר החוצה, ורק הכוהנים אוכלים מן הלחם, כי קדוש הוא. בצד שני, גם מות האדם מופיע בקודש, ע"י סיפור המקלל, כי המוות הינו חלק מחיי בני אדם, והד של גורל האנושות מופיע כך, אף בקודש. אבל עד הקודש בכלל כי בקודש הקדשים אין מקום למוות (וראה את השרשראות שהיו קשורות לרגלי כהן הגדול ביום הכיפורים, ביום שהוא היה נכנס בקודש הקודשים). באמצע כל זה נמצא משהו מפתיע : ההכרזה על שותפות חוקית בין האזרח הישראלי והגר הגר בתוכו. הֵד החברה והצד האנושי-שוויוני שלה הכרחי כדי שלחול תהיה נוכחות שלימה בקודש. אבל, כמובן לא מעבר לפרוכת,לפנַי ולפנים. מה שקושר בין עם ישראל לאלוהיו הוא מורשתו הבלעדית והאינטימית של עם ישראל.

אם הבנו את מה שקורה בסדרה של סוף פרשת אמור, שאפשר לסכם ב-"ההד והעדות של החול בתוך הקודש", מה קורה בסדרתנו של פרק ט"ו בספר במדבר? וקודם כל: מה הוא ספר במדבר, אם ספר ויקרא משקף את בית המקדש ? ספר במדבר הוא היציאה מבית המקדש למחנה ולחברה בכלל. כשעזבנו את ספר ויקרא, היינו "בהר סיני" (מילים אחרונות של ספר ויקרא). בפסוק הראשון של ספר במדבר כתוב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", בעצם ירדנו מההר ונכנסנו לחיים האמיתיים של החברה. זה לא במקרה שהחלק הראשון בספר במדבר עוסק בארגון המחנה, מי נמצא בתוכו, איך הוא חונה ואיך הוא מתקדם. מפרק י"א, מיד אחרי הקטע המפורסם שכתוב בין שתי אותיות "נון" הפוכות, אנו נכנסים לבעיות, התלונות השונות והמשונות של בני ישראל ואף של חלק מההנהגה, מרים ואהרון. אחרי 4 סיפורי תלונות, אנו מגיעים לקטע הראשון של חוקים, הנמצא בסידרה שלנו. ההקבלה הזאת עם הקטע בספר ויקרא מצביעה על כך שהגענו עכשיו לא לנוכחות הסמלית של החול בתוך הקודש, אלא לנוכחות הממשית של הקודש בתוך החול, בתוך החברה. וזה בא לידי ביטוי בתחומים שונים שמנינו לעיל: גם בתחום הפולחן, גם בתחום האוכל, גם בתחום הזכות לטעות ולתקן, בתחום של שמירת השבת ובתחום של הזיכרון (שזה הנושא המרכזי של מצוות ציצית). כשם שנוכחות "הגר הגר בתוככם" היה מרכזי בהשלמת הקודש, גם כאן, במחנה שהתחיל לזוז, להתקדם ולהפוך לחברה אמיתית, נוכחות הגר היא חובה, אף שלא כל הממדים של המצוות שייכים לו, וכאן ברור שהדוגמה שנבחרה בסדרתנו היא מצוות ציצית, הזיכרון, כי אלה לא חוו את יציאת מצרים.

לא רק שלמדנו מהסדרה שלנו שיש מקום גם לגר בתוך בני ישראל, אלא נצחיות התורה מזמינה אותו שדברים אלו תקפים ורלוונטיים גם בימינו, במדינת ישראל הריבונית.

הרב אילן מישל הוא היסטוריון ומנהל בית ההטצאה לאור אלקנה .


ואת העם היושב עליה. אמר להם שיראו בדיני המדינה ובנימוסיה, כמו שאמר אותו חכם, כשתכנס למדינה בדוק בדייניה, שאין פורענות באה למדינה אלא בשביל דייניה… וכשדייני המדינה צדיקים אנשיה גם כן צדיקים, וכשהם רשעים אנשיה גם כן רשעים, שנאמר (משלי כ"ט, י"ב) 'מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים'. ולזה אמר 'היושב עליה' ולא אמר 'היושב בה', כמו שאמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, וכן הוא אומר אשר הוא יושב בה ישב כתיב, לומר שישוב המדינה הוא מראשיה ודייניה, החזק הוא בדיניו ובמוסריו תדעו שזה גרם להם היותם בארץ ואתם באים להורישם אינו ברשעתם אלא בצדקתך, ואם הם רפוים בדיניהם ובנימוסיהם ואיש כל הישר בעיניו יעשה, תדעו כי ברשעת הגוים ההם וגו' מורישם מפניך לא בצדקתך וגו'. המעט הוא אם רב, כדאים הם ראשי המדינה ודייניה להרבות ולהמעיט.

(שפתי כהן לרב מרדכי הכהן מצפת- המאה ה-16 במדבר יג, יח)


וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ… – מבחינת טובתם של ישראל אין זה חשוב כלל, אם האוכלוסיה היא חזקה או חלשה. אין כאן שאלה של או-או, ולפיכך השאלות כתובות רק זו בצד זו, באפשרויות שונות, ולא כניגודים. ובכך קיבלה שליחות זו אופי שונה לחלוטין ממה שהעם נתכוון לו תחילה. עליהם להכיר את הארץ כמו שהיא עתה – לא לצורך כיבוש – אלא כדי ללמוד מוסר השכל לדורות. אם ימצאו חסרונות בארץ וביושביה, יספרו עליהם לבניהם אחריהם, שיזכו ויבחינו; כי עתידה הארץ לפרוח ויושביה עתידים לשגשג – על ידי שמירת ה' וברכתו. אם ימצאו בארץ שפע ועושר, יבינו מאליהם לאיזו ברכה היא עוד תגיע כשה' ישים בה את עינין לטובה. ומעל לכל: כשיראו את עוצמתו של הכנעני יושב הארץ, תהיה זו להם אזהרה לדורות: כי הכוח והעוצמה לא יצילו אומה מאבדון אם תעבור על חוק המוסר האלוהי.

 (הרש"ר הירש יג, יח)


ונראה כי הכל (שליחת המרגלים ושהייתם במדבר במשך ארבעים שנה) היה סיבה מאת ה', וכמו שכתב הרמב"ם (מורה ח"ב פרק ל"ב), אלא שהוא אומר שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שלימדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה ונולדו ג"כ (באותם ארבעים שנה) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות.

ואני אומר שלא היתה כוונת האל שיקנו גבורה, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, אבל סבב שיתעכבו במדבר, למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה משה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו צריכים להתפרנס דרך נס, ולא היתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבותם לדורות עולם, כמו שהיה הענין על ידי שישבו ארבעים שנה במדבר, ומשה מנהיגם ומפרנסם באותות ובמופתים ומלמדם דרכי ה'; והחינוך הזה אשר לא היה כמוהו בכל הארץ שיהיו מאתים ריבוא נפשות יושבים אצל מלמדם במשך ארבעים שנה, בלי שיהיו טרודים בבקשת מזונותיהם, זה הוא שהעמיק האמונה בלב בני ישראל, באופן שבתעות כל יושבי הארץ אחרי האלילים, נשארו תלמידי משה גוי אחד ויחיד בארץ, שומר האמונה הטהורה, וממנו התפשטה והתפשט לטובת המין האנושי כולו, ומלאה הארץ דעה את ה'.

 (שד"ל במדבר יג, ב)


יש ענקים וחגבים מסוגים שונים

…בארץ ישראל נשתיירו אפוא שרידים של הנפילים מלפני המבול, ועובדה זו מתאימה יפה לשיטה (זבחים קי"ג, ע"א) שלא ירד מבול בארץ ישראל ונשתמר בה אפוא הכוח השרשי-מקורי של הארץ. בהיותה תחת אוכלוסייה כנענית נתגלה כוח זה רק בגידול ענקים, בעלי שיעור קומה גופנית. אך באותה מידה יש בכוח זה כדי להכשיר את הארץ להיות קרקע לעם ה', שהרי עם זה ישמור בה את תורת ה' וכך ישוב העולם לימי נעוריו והארץ תהיה כגן עדן. ואל נשכח את מאמר חז"ל שבריאות וכוח גופני הם מתנאי ההתפתחות הרוחנית העליונה (שבת צב, ע"א). ואולי לא נטעה אם נאמר שזה היחס שבין כוח הארץ לבין תכונת יושביה: במקום שעבודת הרוח שובתת, יפה כוח הארץ לגדל ענקים בעלי שיעור קומה גופנית; אולם אם שוכנים בה אנשים שמגמתם היא רוחנית, ינוצל כוח הארץ לפעילות רוחנית ולא לקומת ענק של הגוף.

(הרש"ר הירש במדבר י"ג, ל"ג)


"ועשו להם ציצית" – השלמת הבגד כמטאפורה לשותפות האדם עם הקב"ה בתיקון עולם

…הבריאה היא כמו מעטה להמאציל, עד כי איש בער לא ידע ונבל יחשוב בלבו אין אלוהים. ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד. ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה… ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שלא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה', גם בזה עזר ממרום תסעדהו… ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו…מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", וזהו שאמרו בסנהדרין צ"ט "כל העוסק בתורה לשמה… כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר לנטוע שמים וליסד ארץ, ואולי יש לומר על הך "ועשיתם אֹתָם" – ועשיתם אֲתֶּם, שהוא כאילו עשאו לעצמו.

(משך חכמה במדבר טו, מ)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.