שובה תשס"ט (גליון מספר 570)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



שובה, יום כיפור

גליון מס' 570 תשס"ט
(קישור לדף המקורי)

פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום

 

שערים נעולים ושערים פתוחים

אמר

רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג')

'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי'. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות

לא ננעלו, שנאמר (תהלים ל"ט) 'שמעה תפלתי

ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'.

אמר

רב חסדא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר

(עמוס ז) 'הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך'.

 (בבלי בבא מציעא נט ע" א)

 

רבי

חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן: מהו דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'?

אמר

לו: שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה

לעולם פתוחים.

אמר

לו: מנין? דכתיב (תהלים, סה) 'נוראות

בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים' – מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים

נעול, אף שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של

הקב"ה לעולם פתוח' לקבל שבים.

(דברים

רבה פרשה ב, יב )

 

עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל: כשעושים תיבה וארון וכשכבר

נגמר, עושים לו מעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

(מובא ב"ימים נוראים" מאת ש.י עגנון, ע"פ 'זרע קודש' לר'

נפתלי מרופשיץ)

 

ולמה נקרא שמה נעילה? כי אז צדיקי הדור נועלים וסוגרים את עצמם עם

הקב"ה לבדו בהיכל מיוחד, סגור ומסוגר, ולא יתנו להיכנס שמה חס ושלום שום

משטין ומקטרג.

 (רבי

צבי הכהן מרימנוב – מוא במחזור "ממך אליך" בעריכת יונדב קפלון)

 

זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וחתמנו

בספר החיים למענך אלוקים חיים

 

בין השופרות

שמואל ריינר

חיינו החושיים מלווים בקולות, מראות, ריחות ותחושות. את

הימים הנוראים מלווה באינטנסיביות קול השופר, קול נשגב היוצר אצל השומע והמאזין

רגשות שונים ואף מנוגדים, חרדה מחד וגעגוע מאידך.

בבית אבא תקיעת שופר הייתה מלווה בחרדות. שמא לא תשמע כראוי

את התקיעות, שמא בעל התוקע לא יצליח להשמיע את הקולות כהילכתן, שמא תפסיק בדיבור

בין ברכה ראשונה לתקיעה אחרונה. עם השנים התחלפו חרדות בחרדות, ובמקום חרדת ההלכה

באה אימת הדין. נמצא קול השופר ממתק אימה זו.

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז

יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו

בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק

אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרככם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם

דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג' הלכה

ד)

ההתיחסות הראשונית לתקיעת שופר היא כאל "גזירת

הכתוב" – חובה דתית ללא טעם ומשמעות. בהמשך מציע הרמב"ם את המשמעות

שהאדם יכול לתת לקול השופר, קול הקורא לאדם: 'חזור בך ממעשיך הרעים'. כאילו

הקב"ה בעצמו הוא התוקע ובאמצעות השופר הוא מדבר אל האדם. בקול הזה יש משהו

מפחיד ואף מאיים. למשמעות הזאת קורא הרמב"ם 'רמז'.

אמנם, כאשר תקיעת השופר היא רק מצוות היום, מעשה הלכתי,

או אז עיקר תשומת הלב מופנה לקיום ההלכתי של המצווה ותו לא. (האם אורך התרועה

כאורך השברים? וכו') רק ברמיזות קלות פוגש האדם את 'הקול' ומאזין לו ברוב

קשב.

יש שלב בחיינו בו

אנחנו בטוחים דיינו בקיומה של 'גזרת הכתוב', ואנו מתפנים להוסיף עליה נדבך נוסף,

הלא הוא אותו 'הרמז'. אנו מחפשים את המקום בו נרצה לשמוע את קול השופר, ואולי אף

ללכת צעד נוסף אחרי דברי הרמב"ם ולהיות אנחנו בעצמנו המשמיעים את קול השופר,

אנו כמעוררים!

רעיון זה, שבו

משמעות תקיעת השופר היא הפניה של האדם אל הקב"ה, מופיע כבר בחז"ל:

אמרו

לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות –

כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? – בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של

איל? – אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן

אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (בבלי

ראש השנה, ט"ז ע"א)

דרך

השופר שלנו, עולה זכרוננו וזכרון עקידת יצחק לפני ה'. כאן לשופר יש משמעות חדשה,

השופר הוא כלי להזכיר את עם ישראל לפני הקב"ה. התוקע הוא האדם והשומע הוא

הקב"ה וגם לכלי, היינו לקרן האייל תפקיד חשוב. על בסיס רעיון זה נקבע נוסח

החתימה של הברכות המיוחדות לתפילת ראש השנה, ברכת זכרונות: "ועקידת יצחק

לזרעו היום ברחמים תיזכור ברוך אתה זוכר הברית". וברכת שופרות: "כי

אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה…ברוך אתה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

קולו של השופר הוא לאומי, וזכרון העקידה הוא זיכרון לאומי.

ההיפוך ב'בעל התקיעה', מקול אלוהים לקול האדם, תופס

מקום מרכזי בחסידות, גם אם בצורה שונה. את נאקת השופר ככלי לאומי המזכיר את יצחק

אבינו בעקידתו, מחליפה הצעקה האישית של האדם הפרטי, הבודד והצועק. בסיפור המיוחס

לבעש"ט נכתב כך:

התקיעה בשופר בחינת קול פשוט שהיא צעקה פשוטה מתוך

ועומק לבבו על היותו נפרד מה' אחד וכו' והוא בקרן בהמה על שם אדם ובהמה תושיע ה'.

 ונתבאר משל על

זה בשם הבעש"ט ז"ל, [משל] למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב

אצלו כבבת עינו ממש. עלה בדעת המלך שבנו יסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע

הנהגת בני אדם, כדי שידע להנהיג המדינה בצורה נפלאה. נתן לו אביו המלך שרים

ומשרתים והון רב שילך ויתור המדינות ואיי הים למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו

היותו אצל אביו בביתו. ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך

מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בענינים רבים שעלה

לו זה להוצאה מרובה עד אשר מכר כל אשר לו. בין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא

נודע שם כלל. באמרו שהוא בן מלך פלוני מלבד שלא היו מאמינים לו, לא נודע כלל שם

אביו. כאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו עלה בליבו לחזור

למדינת אביו. אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו. [והמלך היה יושב כל הימים

בחלון הארמון ומצפה מתי ישוב זה הבן. והיו השרים אומרים למלך: ודאי מת זה הבן ולא

ישוב עוד.] בבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח. התחיל לרמז להם שהוא

בן מלכם והיה אצלם לצחוק: היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך?! היכו

אותו על קודקודו ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טריה, עד שהגיע לחצר המלך. התחיל

לרמז להם [לשומרי המלך] שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום. עד שהתחיל לצעוק בקול

גדול בכדי שיכיר המלך קולו. ככשמע המלך קול אלו הצעקות והבכיות אמר: הלא זה קול

בני צועק מתוך דוחקו ונתעורר אצלו אהבת בנו והכניסו לתוך ביתו וחבקו ונשקו וכו'. (כתר שם טוב,

קהת, תשס"ח הוספות סימן קצ"ד)

משל זה של הבעש"ט נותן משמעות אחרת לקול שמשמיע

האדם ופונה לקב"ה. כרגיל אנחנו מנסים לעצב את מילותינו כך שיהיו כמה שיותר

מדויקות. אך קול השופר לא נושא עימו תוכן מסוים, אינו עשוי מילים מסוגננות. תקיעת

שופר זו היא השמעת הצעקה לבדה, ללא תוכן מורכב. עוצמתה בפשטותה.

התקיעה בשופר דומה לבכיו של הבן, זה ששכח את שפת המדינה, כאשר הוא מבטא את עצמו

ללא מילים, ביטוי שרק אביו מבין ומצליח למצוא בו את בנו אשר אבד. עוצמתה של תקיעת

שופר בראשוניותה, בקול הבראשיתי שבה, הקול שמגיע לפני המילים.

ישנם שני מהלכי תשובה. יש תשובה המתרכזת בשיפור המעשים שהיו עד עתה, בחינת

"שפרו מעשיכם וברית לא תופר". תשובה זו מתמקדת בעבר ובתיקונו. מאידך,

ישנו מהלך אחר של תשובה, שביסודו הצעה להתחיל את הכל מההתחלה, 'להתחדש', לשכוח הכל

ולפתוח דף חדש שאיננו עסוק במה שהיה אלא במה שיהיה – 'חידוש'.

כל מהלך תשובה ובעל התוקע שלו. תשובה שבמרכזה עומד

שיפור הקיים והעבר, מגיע קול השופר שלה, פונה אל האדם וקורא לו לתקן מעשיו:

"היטיבו דרככם ומעלליכם". תשובה שביסודה התחדשות פותחת בקריאה של האדם

אל אביו: "פעם אחת אמר הבעש"ט: ענינו של שופר הוא כמו הבן שצועק אבא,

אבא, הצילני!" נתחיל את הכל מההתחלה, מהשלב הבסיסי שבו עדיין אין מילים,

מבראשית!

נדמה לי שבמציאות המורכבת שבה אנו חיים, מצד אחד אנו

משתדלים להבין את העולם ואת האדם ואנו מאמינים שיש לזה סיכוי מסוים. מהצד השני

הרגשת הלב היא שהכל סוד, ככל שננסה להבין הכל יהיה מעורפל יותר. בעת כזאת צריכים

אנו לשתי התקיעות. הן לקול הפונה בצעקה של ילד – 'אבא', קול תמים החף מכל תחכום, והן

לתקיעה האחרת, המגיעה מלמעלה ופונה למטה, ומצפה לציות ולתיקון המעשים. זירה זו, בה

נפגשות שתי התקיעות – הפרימיטיבית והפשוטה עם המאיימת, בה קולות השופר הבאים מלמטה

ומלמעלה חוברים יחדיו, היא המבוא להלכות התשובה שעלינו לכתוב כאן ועכשיו.

הרב שמואל ריינר, מצפה נטופה וישיבת הקיבוץ

הדתי במעלה גלבוע.

 

 

יום

הכפורים כ"יום חתונתו" וכ"טעימה" של עולם הבא

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל

כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא

לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. … וכן הוא אומר: (שיר

השירים ג) 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום

שמחת לבו'. 'ביום חתנתו' – זו מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית

המקדש, שיבנה במהרה בימינו, אמן.

(משנה תענית ד, ח)

 

אמר רבן שמעון בן גמליאל: 'לא היו ימים טובים

לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים': בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה

(לגבי יום הכפורים הדבר מובן, כי יש בו סליחה ומחילה) – יום שניתנו בו לוחות האחרונות,

אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה…

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש

ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה

באצבעו, שנאמר (ישעיהו כה) 'ואמר ביום ההוא הנה

אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

(בבלי תענית ל,

ע"ב – ל"א, א)

 

…כך אמרו חכמים הראשונים: 'העולם הבא אין

בו לא אכילה ולא

שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה'

– הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו 'צדיקים יושבין'

דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה. וכן זה שאמרו 'עטרותיהן

בראשיהן' – כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן,

כענין שאמר שלמה 'בעטרה שעטרה לו אמו ' והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם

ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה.

ומהו זהו שאמרו 'נהנין מזיו שכינה'? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים

והם בגוף האפל השפל.

 (משנה תורה

לרמב"ם, הלכות תשובה פרק ח)

 

"אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים – עשה

עמנו צדקה וחסד והושיענו"

וַיֹּאמֶר ה':

אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן

לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר

הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא

יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!

(יונה

פרק ד, י-יא)

 

אלוהים חס

על האדם ועל הבהמה, הוי אומר, על האדם כעל הבהמה, וזה מזכיר לנו את הפסוק

המקביל בתוכנו: "אדם ובהמה תושיע ה" (תהילים לו, ז). כלומר,

רחמי ה' וחסדיו אינם תלויים כלל באדם ובמעשיו, כלשון הנביא: "כי לא

מחשבותי מחשבתיכם ולא דרכיכם דרכי… כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם

ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה נה, ח-ט)

יחסו של

אלוהים אל האדם ואל העולם אינו אלא מה שנקרא "העניין האלוהי", שהוא נעלה

מכל מעשי האדם, מכל התנהגותו, ואפילו ממעשה התשובה שהאדם עושה.

(י.ליבוביץ:

שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 193)

 

קוראים

מגיבים

המאמר התורני שכתב דר' אריאל רטהאוז, לפרשת

שופטים: "מי הם המלכים? רבותינו", ממש יפה מאוד. אבל בבית הכנסת שאני

מתפלל בו "שערי רושלים" של האדמו"ר מסטרפקוב בקרית משה, ישנם

מתפללים שונים. וישנו רב חשוב ליטאי, שממש לא אוהב עלוני שבת ובמיוחד לא של

הציונות הדתית והוא ממש מחפש פשלות. והנה במקום לקרוא את המאמר הנ"ל בשלמותו,

קרא רק את סופו. ומה כתוב שם: "דומה שלפי שיטה שניה זו חייבים אנו לעמוד בפרץ

ולא לוותר על כוח שיפוטנו…" וכו'. הדבר הזה הקפיץ אותו כאשר קורא כזה דבר

שאומר בעצם, לא לשמוע בצורה עיוורת ומוחלטת לרבנים, ממש אמר שאלו דברי כפירה,

ואסור להכניס עלון כזה לבית הכנסת. אני אמרתי, שאקרא את הדברים ואעיר עליהם, כי

העלון הזה חשוב ומקדש שם שמים ברבים, כלומר ניכתב ללא פירסומות והוא מאוד חיובי.

להלן הערותיי: הסיומת של המאמר היתה צריכה

להיות כך: כאשר בית המקדש קיים, והסנהדרין מכהנים יש להישמע להם, אפילו אומרים על

ימין שהוא שמאל ולהיפך, כי יש להם רוח הקודש והם גם בחזקת מלך. אם הם טועים, הם

יוצאים ידי חובה ע"י הקרבת קורבן "העלם דבר", ורוח המקום נוחה מהם.

אבל כאשר בית המקדש חרב ואין סנהדרין, צודק הירושלמי, שגם נכתב לאחר החורבן, ויש

להישמע אם אומרים על ימין ימין ועל שמאל שמאל. תשובות אחרות יש לקבל בערבון מוגבל

ולא לוותר על כח שיפוטנו.

שמריהו בקרמן

 

פנחס

לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:

אני מודה למר שמואל בקרמן על תגובתו ועל

הערותיו החשובות. חלילה לנו מלפרסם דברי כפירה בעלוננו וחזקה על חברי דר' אריאל

רטהאוז שלא הטיף חלילה לכפירה.

עיון במאמר מראה את ההבדל בין הבבלי

והירושלמי, בין גישת הרמב"ן לגישת רבי מאיר שמחה, בעל "משך חכמה"

(גם הוא ליטאי כידוע) ובעניין זה קיימים הבדלי גישות גם בימינו ו"אלו ואלו

דברי אלוקים חיים". דומני שבימי הרחמים, הסליחות והתשובה, מן הראוי לאמץ את

גישת בית הלל ובית שמאי, שאע"פ שנחלקו בדברים עקרוניים, נהגו כבוד זה בזה.

 

 

הודעה חשובה ומשמחת לכל קוראינו ואוהדינו

מעתה, ניתן לקבל פטור ממס גם עבור

תרומות לשבת שלום בארץ

כדי שנוכל להמשיך בפרסום ובהפצת גיליונות

שבת שלום ללא הפסקה,

וכדי שנעמוד בהתחייבותנו כלפי הקרן

לשלום התומכת בנו,

אנו זקוקים לסכום של עוד 10000$.

כל תרומה תתקבל בברכה. לפרטים, נא

לפנות למרים פיין:

בטל. 0523920206 או בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il

גמר חתימה טובה ותודה לכל קוראינו

ואוהדינו