שביעי של פסח תשס"ח (גליון מספר 546)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



שביעי של פסח

גליון מס' 546 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ

 וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים

וּבִמְחֹלֹת.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם:

שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

 

 

ותקח מרים

הנביאה – היכן נתנבאה? כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו',

כדאיתא בסוטה (דף יג א). דבר

אחר: 'אחות אהרן' – לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה,

נקראת על שמו.

   (רש"י שמות טו, כ)

 

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו'

– אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד,

שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן,

ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולה

אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך!

וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך! והיינו דכתיב: (שמות ב) 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו', לידע מה יהא בסוף נבואתה.

(בבלי סוטה יג, ע"א )

 

ותקח מרים

הנביאה

– כבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, שנשי הדור ההוא היה

להם זכות יותר מן האנשים, כמו שכתוב על 'גן נעול אחותי כלה', ועל כרחך נמצא אז נבוא גם מן הנשים…

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם – הם אמרו שכל זה נעשה

בזכותן ועל כן שרו ביחוד, כי היה להן חלק בנסים אלה.

   (מלבי"ם שם, שם)

 

 

שיר השירים – אשר לשלמה

בנימין סגל

ספק אם נכתב אי-פעם שיר אהבה ברמתו של

שיר השירים, הנקרא היום ברוב קהילות ישראל. השיר משקף אהבה אידיאלית – חלקית דרך

השוואה לאהבה מסוג אחר. כאן נלמד על שיר השירים מן הצד השלילי – עיוות האהבה בעיני השיר.

נקדים בהצבת עמדות היסוד.

(1) יש ערך רב לנמשל של השיר (לדוגמא: השיר משקף את האהבה בין הקב"ה ועמו), אבל

על מנת להבין את הנמשל, עלינו קודם כל להבין את המשל – שיר אהבה בין גבר לאישה.

(כדברי רש"י, בהקדמה לפירושו על השיר, "אין לך מקרא יוצא מידי

פשוטו") נתרכז ברמה הזאת. (2) השיר, שנכתב על שלמה (ולא בהכרח על ידו)

נכתב מוקדם בתקופת בית שני, ע"י מחבר/ת אלמוני/ת. (3) בקשר לסגנון, השיר מסתמך לאורכו על שיטה ספרותית מוכרת,

"המלה המנחה", כהגדרתו של בובר (שאמנם כתב על

סיפורת), "מלה או שורש לשוני החוזרים בתוך טקסט… חזרה רבת משמעות… המשווה

לנגד עיניו את כלל הטקסט כולו חש כיצד גלים מהלכים ביניהם רצוא-ושוב"

(דרכו של מקרא, שוקן, עמ' 284).

בשיר שלפנינו, זוג צעיר נאבק כנגד

הסביבה, כולל המשפחה, בכדי להיות יחד. אל מול אהבתם מוצגת אהבה לא רצויה בעיני

הכותב, המתוארת בעזרת "מלה מנחה" (וליתר דיוק, שלש אותיות שכאילו מהוות

שורש) – "ש-ל-מ", המופיע בשלמה, ירושלים, שולמית ושלום! הצירוף הזה מסמל

בשיר גישה שלילית. סה"כ "ש-ל-מ" מופיע 18 פעם בשיר (כמספר השימושים

בשורש "א-ה-ב") ובתוכם, חוזרים שבע (= מספר משמעותי) פעמים כ"א על

"שלמה" ו"בנות ירושלים".

כדי להבין את הגישה השלילית, נתחיל

מהסוף. המתח בין גישת "ש-ל-מ" ובין גישת הזוג מגיע לשיאו בסוף השיר: אחד

מבני הזוג מעיר: "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה" משתקפות כאן התחרות

ודחייה, ורבים מזמן הצביעו על הרמז לאלף נשות שלמה (700 נשים שרות ו-300 פילגשים –

מלכים א', י"א). המלה "כרם" עד סוף השיר כבר מרמזת ליחס האהבה.

השיר כאן דוחה את ריבוי היחסים של שלמה, ומעדיף את הכרם הבודד.

היחס הוא דומה ל"בנות ירושלים"

בעלות שיח עם האישה, מומחיות ליופי, ומטרד. שלוש פעמים האישה משביעה אותן

לאי-התערבות (ב, ז; ג, ה; ח, ד – "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ").

מי הן? סיפורן משתקף רק בג,י – המזכיר את אפריונו (ז.א.,

כנראה, מטה ניידת) של שלמה, שתוכו "רצוף אהבה מבנות ירושלים". הביטוי

יוצא לכמה כיוונים, כולל גישה לעשייה (ריפדו אותו ממניעי אהבה), ציורי יחסי מין (ראה

סנהדרין ל"ט: – כך קישטה איזבל את מרכבתו של אחאב) ורמז ליחסים עצמם. הבנות הן מומחיות לענייני אהבה, גם

ברמה סדרתית ופיזית. התיאור מתאים לידע שלהם ביופי (א: ה, ו) ומסביר את ניסיונותיה להרחיק אותן. אלה

בנות עיר, נשות אלף אהבות, נשות חצר – כנראה, אותן "עלמות" הנכללות עם

המלכות ועם הפילגשים (ו:ח). שוב בפרק ח' (פסוק ד) המתח מובלט; היא מרחיקה אותן ("מה תעירו ומה תעוררו…"), ומיד אחר

כך היא צוהלת שהצליחה לעשות בדיוק את מה שאסרה עליהן – "תחת התפוח

עוררתיך" היא אומרת לאהובה. אחרי הקביעה הזאת, הבנות נעלמות מן השיר.

ריקוד השולמית משלים את תמונת השימוש

ב"ש-ל-מ". רבים זיהו את השולמית עם האוהבת. השיר טוען דווקא את ההפך. להזכיר:

תיאור הריקוד מוצא את הגבר במצב של חצי-הכרה ("לא ידעתי נפשי") והוא צופה

בחזיון על אישה הרוקדת לפני קבוצה. תיאור גוף השולמית מתחיל מלמטה, וכזה הוא

היפוכו של תיאורים קודמים, שהתחילו דווקא מלמעלה. גם הביטויים המתארים את הגוף הם חדשים

לגמרי בהתחלה (כבר היו שני תיאורים של גוף האישה, ושניהם התבססו על מלים המהדהדות

בכל השיר). אפילו המקום אין לו מקביל בשיר – (בין) "מרכבות עמי נדיב". בקיצור,

השיר מבהיר שמדובר בתיאור חדש ושונה, והשולמית איננה האישה.

השולמית רוקדת, והקהל המתלהב. אבל לאט לאט חל שינוי. הזוג חוזר לזירה, וזאת באמצעות ביטויים החוזרים

מתיאורים קודמים, שמשתלבים הדרגתית. עד שמגיעים לסוף התיאור, ברור שהוא מדבר (לא

הקהל – אי אפשר להצביע על הרגע ששומעים אותו, ולא אותם), והוא נוטש לגמרי את החדש

וחוזר לסדרה שלמה של מונחים מן העבר. כך השיר "הופך" את השולמית לאהובתו.

כאשר הוא מגיע לביטוי המרכזי "חך", המסמל את הנשיקה, היא קוטעת אותו

בקריאת שמחה וצהלה – "אני לדודי ועלי תשוקתו". היא שמעה שהאוהב/אהוב

כיוון את תשוקתו הטבעית רק אליה.

הריקוד כשלעצמו בהתחלתו היה גירוי מיני,

ואין תיאור מתאים יותר מאשר השרש "ש-ל-מ", השולמית. במקום לאמץ את השולמית

וגישתה, השיר מכניס אותה כחלק מיחסי אהבה אמיתיים.

אבל האם באמת דוחים את הגישה "ש-ל-מ"?

אי אפשר לטעון שהשיר בורח או מסתייג ממגעים פיזיים בינו ובינה! ההֵפך הוא הנכון.

השיר מקבל את המגע הזה כטבעי, כולל תיאורי הגוף. (יש לזכור שהשולמית לא גורשה, אלא

הפכה לחלק של האהובה.)

עלינו לעמוד על ההבדל בין גישת "ש-ל-מ"

וגישת הזוג. "ש-ל-מ" מתאפיין בריבוי בני ובנות זוג, במין שמנותק מרגשי

אהבה, ומנותק מנאמנות ו/או בלעדיות. הוא עולם של ריקודי מין ואלף נשים. אחרת לגמרי

היא אהבתו של הזוג בשיר. הם מחפשים את "הכרם האחד." (ומעניין לציין שכל

מספר ברבים בשיר – להוציא אברים "זוגיים" – משתייך לעולם של האחרים -60,

80, 1,000 ו10,000 – בזמן ש"אחד/ת" מודגש ומוערך.) בקיצור, גישת השיר

היא חיובית לקשר הפיזי בינו ובינה כל עוד שהוא במסגרת האהבה הטהורה, הכוללת

בלעדיות והתחייבות. – "כרמי שלי לפני – האלף לך שלמה".

כנראה, הפייטן (או הפייטנית) שאב את

התעוזה הזאת, לייחס דווקא לשרש "ש-ל-מ" את החלקי/שלילי, ממלכים א,

י"א עצמו, שם מוצאים את משחק המלים המקורי: שבירושלים הנשים היטעו את לבב שלמה, "ולא היה לבבו שלם עם

ה' אלוהיו". [ובהמשך – "כלבב דויד אביו," ויש לזכור שהאהבה הרצויה

בשיר היא זו של ה"דוד"] מבט-העל הוא ששלמה וירושלים לא

היו שלמים. שיר השירים אימץ את משחק המילים של מלכים א'. (דוגמא נוספת בתנ"ך לשם

המצביע על היפוכו – "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" – במדבר

י"ד, מ"ד.)

הפייטן, ברצונו להדגיש את הנימה המרכזית

הזאת, רמז על כוונתו מראש – "שיר השירים אשר לשלמה"; טענת השיר היא

שהגישה המתגלה בשורש "ש-ל-מ" אינה שלמה.

בשתי רמותיו, המשל והנמשל, השיר משאיר

אצל הקורא הרבה חומר למחשבה: הצורך לדחות ערכים "מקובלים" אם רוצים למצוא

אהבה אמיתית; כישלון הממסד בקביעת סטנדרדים נאותים; המאבק (כנראה הכרחי) כדי להגיע

לבלעדיות ולנאמנות (אהבת בן – או בת-זוג אחד, ואמונה באל האחד); הסיכוי (והסיכון)

לנסיגות וערפול בשאיפותינו ותשוקותינו; וכו'. לקח שודאי נמצא בין הלקחים המרכזיים,

הוא שלא כל מה שטוען לשלמות הוא שלם.

ההערה הזאת מובילה אותנו לפסוק אחד נוסף,

בין העמוקים והמסובכים ביותר בשיר – "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (ח, י). שכבות המשמעות של הפסוק (שכולן מצטרפות

זו לזו) הן כה רבות שאי אפשר לתת פירוש מקיף כאן. נצביע על כמה אפיונים. מדובר

במשחק מלים (על הביטוי המוכר "למצוא חן בעיני…") ובהטעיה (

"הייתי בעיניו כ…" – לשון של רושם מוטעה), ונשען על המילה הדו-פרצופית

"שלום" – מצד אחד, מהשורש "ש-ל-מ", ומצד שני, מילה בין

החיוביות ביותר באוצר הלשון. מתערבבים כאן זיכרונות מריקוד השולמית (בכל שלביה –לפני,

משך ואחרי), זיכרונות המפגש האינטימי הראשון ביניהם (שלא הצליח לפתור את כל

הבעיות), הרהורים על סדר בעייתי (משיכה פיזית המקדימה את המשיכה הרוחנית?), וכו'. אין

ביכולתה של פרוזה לתאר את עומקו, רוחבו ויופיו של הפסוק.

המורכבות הזאת מובילה לעוד השלכה אחת.

המונח "שלום" (במקביל לערכי יסוד אחרים) משתלב טוב יותר בעולם השירה מבעולם הפרוזה. קורה, לדאבונֵנו, במקרים מסוימים, שמאחורי הביטוי

מוצאים רק היפוכו של דבר. ברור שהשימוש במונח אינו מבטיח שהתוכן מתאים. אנו המצֻווים

תמיד לחפש ("בקש שלום ורדפיהו") – את העולם השלם, עולם השלום. ברור שאין

כמו שיר השירם לעודד את החיפוש המתמיד, והעקשנות הנצמדת אליו, ואין כמו השיר

להבטיח שבסופו של דבר, נמצא את שאהבה נפשנו. ובכל זאת, יש כאן אזהרה שאפשר לעוות

מונחים, ואזהרה שצורה לא תמיד מעידה על תוכן. יש להיזהר (ואולי בעיקר מהממסד).

בעזרתו של האחד ששמו שלום, נמשיך לחפש את

אותו היום שהשלום ישכון במחוזותינו – שלום שהוא שלם, אמיתי וגלוי לכל.

הרב בנימין סגל הוא מחנך, מנהל פסטיבל "שערייך" בחוה"מ סוכות,

בירושלים. פירושו לשיר השירים ייצא לאור בסוף השנה האזרחית.

 

 

שיר השירים קודש קדשים

אמר

רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים

קדש ושיר השירים קדש קדשים.

 אמר רבי אלעזר בן עזריה:

למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום ואמר לו: הוצא ממנו כך וכך סולת,

כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית

לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה, כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים,

ראה מה הקב"ה מקלס לישראל בתוכו 'הנך יפה רעיתי הנך יפה', הנך יפה במעשים, הנך

יפה במעשי אבותיך, הנך יפה בבית, והנך יפה בשדה, 'בבית' – במזוזה, 'וכתבתם על מזוזות

ביתך' (דברים

ו), 'בשדה' – בתרומות ובמעשרות, בלקט בשכחה ופאה;

'הנך יפה' בבית, 'הנך יפה' בגג שנאמר (שם כב) 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך', הנך יפה בעולם הזה הנך

יפה בעולם הבא, הנך יפה רעיתי.

(תנחומא (ורשא) תצוה סימן ה)

 

כיצד היא

האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת

ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא

שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה'

בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו 'בכל לבבך ובכל נפשך',

והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

(רמב"ם הלכות תשובה

י, ג)

 

מגדיל-מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת

מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם

  (שמואל ב, כב – מתוך ההפטרה לשביעי של פסח)

 

מגדול ישועות מלכו. בשעה

שהקב"ה עושה חסד לדוד שמים וארץ שמחים, שנאמר 'מגדיל ישועות מלכו'. מה כתיב אחריו?

'השמים מספרים כבוד אל'. וכן בשעה שהקב"ה מכין כסאו

של דוד הכל שמחים, שנאמר 'עד עולם אכין זרעך', מה כתיב אחריו?

'ויודו שמים פלאך ה".

כתוב אחד אומר 'מגדיל' וכתוב

אחד אומר 'מגדול' – ר' יודן אמר: לפי שאין ישועתה של אומה

זו באה בבת אחת אלא מגדלת והולכת, ומהו 'מגדול' שנעשה לה מלך המשיח כמגדל גדול, שנאמר

'מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב'.

(ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קסד)