שביעי של פסח תשס"ה (גליון מספר 392)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



שביעי של פסח

גליון מס' 392 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה',

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה

 סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

(שמות טו, א)

 

הקב"ה

אינו שמח במפלתם של רשעים, לעתים בניגוד לבני אדם ולמלאכי השרת

ואומרים "הודו

לה' כי לעולם חסדו". אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר "כי טוב"

בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דאמר

שמואל בר נחמני אמר יונתן: מאי דכתיב "ולא קרב זה

אל זה כל הלילה" – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשי ידי

טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה?! אמר יוסי בר חנינא:

הוא אינו שש, אבל אחרים משיש ודיקא נמי

דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב "ישוש".

ילקוט שמעוני

דברי הימים ב פרק כ )

"קורין ההלל בדילוג וכו'" – מפני שביום

שביעי של פסח נטבעו המצרים, אמר הקב"ה "מעשי ידי טובעין

בים ואתם אומרים שירה לפני?" וכיון שבז' אין אומרים אותו על כן בחול

המועד גם כן אין אומרים אותו, שלא יהיה עדיף מיום טוב אחרון.

(משנה ברורה

סימן תצ, ס"ק ז)

 

 

אני מבקשת להקדיש רשימה זו לזכר אבי מורי ד"ר נחום וייסמן ע"ה,

אשר הלך לעולמו בשביעי של פסח לפני תריסר שנים

הרהורים על "דיינו"

דבורה וייסמן

אחד משירי החג המוכרים ביותר הוא "דיינו," עד כדי כך

שנדמה לי שגם יהודים מתבוללים אשר אינם עושים את הפסח כהלכתו, לא ידלגו עליו בשום

פנים ואופן ב"סדר" שהם עורכים. הפופולריות

שלו נובעת לדעתי משני טעמים עיקריים: ממנגינתו הקליטה ומהחזרות הרבות אשר עושות

אותו קליל וקל לזכירה. וזה בניגוד למה שמורגש לעיתים כאופיו הכבד והמעיק של החג.

 בהגדה של הרמב"ם,

שיר זה אינו מופיע. ובכל זאת, הוא כנראה עתיק מאד, כמו שכתוב אצל גולדשמידט, "פרידמן משער, ששרו שיר זה בשעת הביכורים

בימי הבית השני, ויש לו על מה לסמוך. מכל מקום ברור שהשיר נתחבר בימי הבית, לפי

שלאחר החורבן לא היו קובעים את בניין בית- המקדש כגדול שבחסדי ה'. "1

ברשימה זו לא נעסוק בהיבט ההיסטורי דווקא–ברצוני לעמוד על מספר היבטים רעיוניים

של "דיינו."

הפייטן פותח, "כמה מעלות טובות למקום עלינו…"

רשימת המאורעות מזכירה שני קטעים מקראיים: תהילים קל"ו: י'-כ"א, ונחמיה

ט': י'-ט"ו. יש ב"דיינו" חמש-עשרה מעלות: החל כידוע ביציאת

מצריים, דרך קריעת ים סוף, מעמד הר סיני והנדודים במדבר, וכלה בבניין בית הבחירה.

פרשנויות רבות ומגוונות ניתנו למספר: 1)חמש עשרה המדרגות שעלו לעזרה הפנימית בבית

המקדש, עליהן שרו הלוויים את חמישה עשר מזמורי התהילים

שנקראו "שירי המעלות" (תהילים ק"כ-קל"ד) 2) חמישה

עשר שלבי הסדר, מ"קדש" ועד "נרצה." 3) הדורות מאברהם אבינו עד

שלמה המלך, שבנה את בית המקדש. 4) תאריך ליל הסדר עצמו בט"ו בניסן, ליל הירח

המלא הראשון לאחר יום השוויון באביב. (the spring equinox)

5) הגימטרייא של שם ה'.

קיימות שתי גישות יסוד להבנת הפיוט. גישה אחת

גורסת שיש משמעות הטמונה בכל אחד מהשלבים ועלינו לגלות, למשל, מהי הרבותא בזה

ש"קרע לנו את הים, ולא העבירנו בתוכה בחרבה". השתתפתי בעבר

בסדרים בהם – אולי כמשחק שנועד לעורר את עניין הילדים – השתעשענו בניסיון לתת טעם

לכל אחת מהמעלות בפני עצמה. היחידה שנראית באמת משכנעת, לפחות לדעתי, היא,

"שקרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה" וזה מפני שכדברי

רש"י, שם היינו "כאיש אחד בלב אחד…"2 (אפילו שמעתי

מישהו שגורס שצריך להעמיד לאחר כל שורה סימן שאלה, בבחינת "דיינו?")

אבל אני מעדיפה את הגישה האחרת, הטוענת שהפיוט בא ללמדנו את

המידות הרוחניות החשובות של הכרת הטוב ושל תקווה. בראיית תהליך כמכלול, עלינו

להכיר בשלבים השונים שלו, אף על פי שאינם בהכרח עצמאיים, ולהודות על כולם.

בשנה האחרונה, סיגלתי לעצמי הרגל שמומלץ לכל מי שמנסה לפתֵח

גישה אופטימית יותר לחייו: כל לילה, אני מנסה להיזכר בכל הדברים הטובים שקרו לי

במשך אותו יום. התחלתי לעשות זאת כשהייתי בשבתון ונסעתי הרבה. באותה תקופה, חשתי

שאני חייבת להודות על שהגעתי בשלום למחוז חפצי ושגם המזוודות שלי הגיעו אתי. כל

החוויות החיוביות – מאכילת מאכל טעים דרך קריאת מאמר מעניין ועד מפגש עם אדם חביב

– זכו להכרה בפני עצמן. ועל פי הניסיון שלי, ככל שמרבים לחפש את הטוב, גם מוצאים

אותו.

חשוב לציין שריה"ל מזכיר את

הפיוט שלנו בהקשר מעניין ב"כוזרי."3 בהזכירו את נחום איש

גמזו – מי שנהג לומר תמיד, "גם זו לטובה," – מביא החכם היהודי, שנקרא שם

'החבר' מספר קטעים מההפטרה של שבת חול המועד פסח.4 אותה הפטרה ידועה

לקוחה מספר יחזקאל, פרק ל"ז, ומוכרת כ"חזון העצמות היבשות". כדברי

הנביא, "העצמות האלה כל בית ישראל המה…"5 ריה"ל מנסה ליישם את האופטימיות של נחום איש גמזו,

שהתייחס למישור האישי בחייו, גם במישור הכללי של עם ישראל בסבלו בגלות ("את

אורך הגלות ואת פיזור האומה ואת הדלדול וההתמעטות…") אצטט מדבריו:

ואם יביאהו (את החסיד – ד.ו.) השטן לידי ייאוש באמרו: 'התחיינה העצמות האלה?'6

כי מאד נמחה רשמנו בין הגויים וזכרנו נשכח, כמה שנאמר: 'יבשו עצמותינו ואבדה

תקוותנו, נגזרנו לנו' – יחשוב על נס 'יציאת

מצריים' ועל כל מה שנאמר ב 'כמה מעלות טובות למקום עלינו', ואז לא יפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו אף כאשר

לא יוותר מאתנו כי אם איש אחד… (ההדגשות שלי-ד.ו.(

אני מבקשת ללמוד מפסקה זו שלושה דברים:

א.     

הנס של יציאת מצרים מלמד אותנו שיש

סיכוי לשינוי בחיי האדם ובחיי החברה. זה מקור האופטימיות. רק מפני שעם מסוים היה

משועבד במשך מאות שנים, אין זה אומר שמצבו לא יוכל להשתנות בעתיד. מה שהיה, לא

בהכרח הוא מה שיהיה. הרב פרופסור דוד הרטמן אומר על

הקדוש ברוך הוא שהוא "אל ההפתעות."

ב.     

במשך כל הדורות, דאגו יהודים

להמשכיותם. ההיסטוריון שמעון רבידוביץ' טען (1948) שכל

דור ודור חשב את עצמו לאחרון בתולדות העם היהודי ולכן כינה אותנו בשם "עם

הולך ומת", או בתרגום אחר, "העם הגוסס תמיד". אני טוענת שאם נזכור

זאת, נוכל להתחזק ולשרוד.

ג.       

 מסתבר שמפה לקח המשורר נפתלי הרץ אימבר את ההשראה למה שהפך להמנון שלנו – "עוד לא אבדה

תקוותנו".

אבל גם לאופטימיות יש חסרון.7 אנשים שתמיד רואים

וורודות – קל מאד לנצלם ולנצל את הנאיביות שלהם. לוקח להם הרבה זמן להכיר בעובדה

שמצבם אינו כה שפיר כפי שהם מתארים, ולנסות לשפרו.

נשים רבות נגועות בבעיה זו, ולעיתים סובלות בתוך קשר עם גבר

אלים ומתעלל, מתוך תקוות שווא שהוא ישתנה. בהגדה פמיניסטית שחוברה על ידי קבוצה של

נשים בארה"ב,8 כתוב: 'כדאי שלא נתעכב יותר מדי בפזמון, כי עדיין

לא "דיינו": מלאכה רבה עוד מזומנת לנו, מלאכת תיקון העולם'.

אבל אין הזהירות המפוכחת והמשך המחויבות לתיקון החברה חייבים

להבריח לגמרי את התקווה ואת הכרת הטוב, שאליהן לדעתי המסורת היהודית מחנכת אותנו. אסיים

בסיפור שקרה לי לפני קצת יותר מעשור:

לימדתי במסגרת המרכז לחינוך יהודי ע"ש מלטון באוניברסיטה העברית קבוצה של מחנכים יהודיים מברית

המועצות לשעבר. היו בקבוצה כתריסר מורים, מריגה ומחרקוב, מויטבסק

ומטשקנט. פעם שאלתי אותם אם היו להם זיכרונות כל שהם מחוויות יהודיות בחגים. רק

לאחת – זאת מריגה – היו זיכרונות מעורפלים של סבתא שהדליקה נרות מדי פעם ואפתה

אוזני המן, ותו לא. אך בכל זאת, תוך שנתיים-שלוש, כולם רכשו מיומנות בעברית עד כדי

יכולת להשתתף בקורסים בעברית בירושלים!

יום אחד, קראתי אתם את "חזון העצמות היבשות." אני

קראתי בקול רם בעברית והם עקבו בתרגום לרוסית. לאחר הקריאה, שררה דממה לכמה דקות.

בסוף אמר אחד מהם: הסיפור הזה, זהו הסיפור שלנו.

ואני: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו…?

דיינו."

[1]  דניאל

גולדשמידט, הגדה של פסח, (תש"ך) עמ' 50.

2  רש"י

על אתר, שמות י"ט: ב'

3  מאמר

שלישי, י"א

4  השנה,

מפני שליל הסדר חל במוצאי שבת, אין שבת חול המועד. לא נזכה אפוא השנה לקרוא הפטרה

זו.

5  פסוק

י"א

6  יחזקאל

ל"ז: ג'

7  את זה

לימדה אותי אישה יהודיה שפגשתי באוסטרליהפמיניסטית, שומרת מסורת שעובדת כפסיכולוגית.

8  "מסע

לחירות", כמובא ב"בת-חורין: סדר נשים" (תש"ס)

דר' דבורה

וייסמן, חברה בקהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך.

 

 

תגובה

למאמרה של אשרת שהם (גיליון ויקהל)

במאמרה

"מנהיגות יהודית אחרת" עמדה אשרת שהם על שורשיו של בצלאל בכותבה:

"הנה מרים, שכישוריה היצירתיים הועלו על נס שירת הים – ביכולתה מוזיקלית[!] –

היא המעמידה צאצא שכולו חכמה בינה ודעת ויצירתיות, אשר נבחר להנהיג את 'הפרוייקט הלאומי'. דווקא מרים העממית יותר, המצויה בקרב העם

עם בארה, המשוררת עם הנשים ומחוללת עמם, היא אשר זוכה ליטול את הפיקוד על הפעילות

המשותפת הנפלאה של יצירת המשכן".

מדברים אלה

משתמע שמרים, יותר מאשר שני אחיה, הייתה מעורה בקרב העם. ואולם גישה זו אינה

מחויבת, ובאשר לאהרן אפשר להזכיר שֶׁמִּי לנו גדול הימנו שב"תוך עמו היה

יושב", שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין אדם לחברו (ראו בין

היתר אבות דרבי נתן, מהד' ש"ז שכטר, נוסחא א, פרק יב, עמ' 48-49).

באשר לדברי

שהם על אודות מרים והבאר, יש להעיר תחילה כי במקרא עצמו לא מופיע המוטיב שמרים

גופהּ הייתה מצויה "בקרב העם עם בארה", וכמו כן עניין זה לא נזכר במקור

כלשהו בספרות התלמודית והמדרשית, אף כי ברור שהיא שהתה במתחם מחנה

ישראל. על המן נאמר שירד בזכות משה, ובאותה מידה אפשר לטעון לעממיותו, שהרי

גם הוא התהלך בקרב העם. במקורות הספרות התלמודית והמדרשית מוזכר שהבאר

נבעה בזכותה, וכי עם הסתלקותה פסקה וחזרה, לפי מקורות אחדים בזכות משה ולפי מקורות

אחרים בזכות משה ואהרן (ראו י' לוין, "ולא היה

מים לעדה: על פטירת מרים ותוצאותיה", דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, 554,

פרשת חקת תשס"ד, עמ'

3-4). ב"סדר אליהו רבה" (מהד' מ' איש שלום, יג,

עמ' 59-60) נאמר כי כשאין ישראל עושים רצונו של מקום

הייתה הבאר מאחרת מלעלות, עד שהיו יוצאים נערים קטנים ותלמידי חכמים ואומרים

"עלי באר בזכות אברהם יצחק ויעקב. עלי באר בזכות משה ואהרן ומרים".

נמצאנו למדים כי יש מקורות המשייכים היבטים הקשורים לבאר גם למשה ולאהרן, ולא

למרים לבדה, וככלל לא ניתן להסיק מעניין הבאר דבר באשר לעממיותה של מרים. 

שהם מבקשת

ללמוד מלשון שירת מרים והנשים המקראית שמרים הייתה בעלת כישורים מוזיקליים,

ויצירתיות זו הורישה לבצלאל, וכי העובדה ששוררה עם הנשים וחוללה עמהן מעידה על עממיותה. מעניין להזכיר בהקשר זה כי במקורות

אחדים נטען שגם הגברים שוררו וזימרו בעת אמירתם את השירה, אף שהעניין לא נזכר

במקרא עצמו. ב"פרקי דרבי אליעזר" לדוגמה מיוחסות שירה וזמרה למשה, ונזכר

כי מרים היא שנטלה דווקא דוגמה ממנו: "…כמשה רבנו עליו השלום רועה נאמן היה

והתחיל לשורר ולזמר לפני הב"ה והלכו כל ישראל

אחריו, שנ' 'אז ישיר משה ובני ישראל' (שמות טו, א), ראתה מרים התחילה לשורר ולזמר לפני הב"ה והלכו כל הנשים אחריה, שנ'

'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה' (שם שם, כ)" ("פרקי ר' אלעזר", מהד' מ' היגער, חורב

י (תש"ח), פרק אחד וארבעים, עמ' 223).

ב"פירושי סידור התפילה לרוקח" מוזכר בהקשר לשירת הגברים כי משה הורה לעם

קודם יציאתו ממצרים להתקין כלי שיר: "'אז ישיר' (שמות טו, א), במצרים קדם ואמר להם דעו כי אתם עתידים

לומר שירה, תתקנו כלי שיר להוציא עמכם, דכתיב 'ויוצא

עמו בששון ברנה את בחיריו' (תהלים קה, מג)" (רבנו אלעזר מגרמייזא, פירושי סידור

התפילה לרוקח, מהד' מ' הרשלר וי"א הרשלר, ירושלים תשנ"ב, חלק ראשון, אות לז, עמ' ריג). מקורות

אלו מכירים בחשיבות העובדה ששירת הנשים לוּותה בכלי זמר ובמחולות, ונראה שמבקשים

לומר כי עניין זה נזכר אמנם במפורש על אודות הנשים, אך יש ללמוד קל וחומר שגם

הגברים עשו כן.

קטע המדרש

ב"שמות רבה" לפרשת ויקהל (מח, ד, עח

ע"ג) ששהם מצטטת, "ומרים נטלה חכמה

שהעמידה בצלאל", אינו מזכיר כלל את חכמתה של מרים עצמה בתורה. שכן על פי

מקורות שונים – החל מהספרות התנאית והמשך בספרות המדרשית וספרות ימי הביניים –

נחשבה בד בבד עם אחֶיה כאחד ממנחילי התורה הישירים וכמוסרת וכמלמדת אותה, כאשר יש

מהם הממקמים את פעילותה הרוחנית בקרב כלל עם ישראל (ראו י' לוין כ"ץ, "הוראת התורה

על ידי מרים", הצופה, יום שישי, ט"ז במרחשוון תשס"ב, 2 בנובמבר

2001, סופרים וספרים, עמ' 11-12). ואם להזכיר דוגמה

אחת, הרלב"ג מחווה את דעתו בעניין חטא מי מריבה,

שגם "מרים היתה מושכת לב ישראל בחכמתה לעבוד השם

יתעלה. וכאילו אמר שאם היתה מרים בחיים לא הרסו

ישראל בזה האופן לשאול המים ממשה בדברי קנטורין

כאלה" (רבינו לוי בן גרשום, פירושי התורה,

מהד' י"ל לוי, במדבר כ, ב, עמ'

קיא). בשונה מכך, נראה כי נוסח המקבילה ב"שמות רבה" א, טז (2) (מהד' שנאן, עמ'

64): "ומרים יצא ממנה בצלאל, שהיה מלא חכמה", אינו מוציא

מכלל אפשרות שאף היא הייתה חכמה בתורה.

יעל לוין – ירושלים

 

הודעה חשובה לקוראינו

קיבלנו הבטחה לתרומה נדיבה מאד מקרן התומכת בדו-קיום

ושלום.

תרומה זו מותנית בגיוס תרומה בסכום זהה על-ידינו.

לכן: חשוב שתקדימו את תרומותיכם ככל האפשר, כדי שנוכל

להמשיך בהפצת הגיליון ללא הפסקה. (ניתן גם להתחייב על

תרומה במועד מאוחר יותר)

את ההמחאות (לפקודת "עוז ושלום", נא לציין בגב

ההמחאה: 'עבור שבת שלום') יש לשלוח ל"עוז ושלום", ת.ד. 4433 ירושלים

91043.

לפרטים נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206 או בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il