עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר

(תהילים מ"ז, ו')

בזעקה גדולה בתפילה ובתחנונים

תכלה שנה וקללותיה!!!

ריבונו של עולם

אנא הקשב לקולנו ומלא בקשותינו

שיחזרו כל החטופים החיים לבתיהם

שיזכו לקבורה כל החללים הנרצחים

שיזכו לרפואה שלמה כל הפצועים בגופם או בנפשם חיילים ואזרחים

ושנזכה להנהגה ראויה שתנהג בתבונה

ונאמר אמן!

צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה…

תשובה – תהליך של זקיפות קומה או כפיפותה?

אסתר פישר

באיזו תודעה עצמית אדם צריך לעמוד מול בוראו בימים הנוראים? ניתן לומר כי צורת השופר משקפת את נפש האדם. תקיעה בשופר פשוט (ישר) או בשופר כפוף היא ביטוי להלך רוחו של האדם בשעת התקיעה. ועל כך נאמר בגמרא (מקור)

מר סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי [בראש השנה כמה שכופף אדם דעתו מעולה יותר, וביום הכיפורים כמה שפושט אדם דעתו מעולה יותר].

ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי [בראש השנה כמה שפושט אדם דעתו מעולה יותר, ובתעניות כמה שכופף אדם דעתו מעולה יותר].

מחלוקת דומה מופיעה בסיפור הבא:

ר' חייא ור' שמעון בר רבי היו יושבים. פתח אחד מהם ואמר: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה, שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג). פתח האחר ואמר: המתפלל צריך שייתן עיניו למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). עד שכך, בא ר' ישמעאל בר' יוסי אצלם, אמר להם: במה אתם עסוקים? אמרו לו: בתפילה. אמר להם: כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי לקיים שני מקראות הללו. (יבמות, דף קה, ב).

חיי הרוח של האדם נעים תמיד בין ביטחון ביכולותיו ובהישגיו ובין ייאוש ואכזבה מחולשותיו ומנפילותיו. המשוררת זלדה, בשיר נפלא, מחדדת את המחיר שהמצב הנפשי של הכפיפות יכול לגבות. היא מדברת על מצב שבו הנפש 'שוכבת על צִדה' במקום לזקוף קומתה ולהתערות בעולם. הרגשתי היא שבשיר זה זלדה נוגעת בדילמה זו.

החול הדק החול הנורא / זלדה

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב

חֲפוּרָה בְּתוֹך צַעַר

וְנִרְתַּעַת מְאַלִימוּת

שֶׁבַּאֲנָשִׁים, בִּמְכוֹנוֹת, וּבִנְחָשִׁים,

וְלֹא תָשׁוּט בְּסֵתֶר הַלַּיְלָה

וְלֹא תָעוּף עִם רוּח דֶּרֶך עָלִים

קְרוּעָה מִטְקסֵי חַג

בּלִי שְבִיל אֶל קוֹל חַי,

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב

וְלֹא תִּשְׁמַע קוֹל חַם

אֶת שְׁמה לוֹחֵש,

הִיא תִּשְׁכַּח רַחֲמֵי הַשֶׁמֶשׁ

וְחוֹמוֹת הֶהָרִים

וְאוֹתוֹ מַעְיָן חָבוּי

שֶׁשְׁמוֹ דוּ-שִׂיחַ

(מַעְיָן הֵאִיר בַּחֹשֶךְ).

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב

עֲטוּפָה בּקוּרֶיהָ

מְגֹרֶשֶׁת מִמַּעֲשִׂים

מְסֻלֶּקֶת מִן הַיוֹם-יוֹם

יָבוֹא מִשְּׂפַת הַיָּם

חוֹל דַּק

וִיכַסֶּה אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ

וְיִסְתֹּם הֲגִיגִים עַד הַשֹׁרֶשׁ.

אֶל מִסְתּוֹרִין בִּכְיָהּ

לִפְנֵי יָה טָמִיר וְנֶעְלָם,

יַחְדֹר הַחוֹל הַדַּק הַנּוֹרָא

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב חֲפוּרָה בְּצַעַר.

המשוררת מתארת את סכנת השגרה והדכדוך. אדם המאבד את האמון בעצמו ובסביבתו הוא כ'שוכב על צדו'. השכיבה מתוארת על ידי המשוררת כעין מוות: אין פעילות, אין עשייה ואין תקשורת עם אנשים אחרים. כשנפש האדם פועלת מתוך הלך רוח זה, מצבה הולך ומחמיר. אל אותו הגוף (והנפש) השוכב על צדו חודר אט אט חול דק ונורא ההולך ומכסה (ובעצם קובר) אותו. הציפייה שלנו בקריאת השיר היא לפעולה של התנערות מהחול, מהשכיבה, מהצער ומהייאוש. בניגוד לסוגיה התלמודית שהציגה גם גישה המוצאת חיוב בכפיפות, השיר מציג את תהליך השקיעה וההידרדרות, שיכול להיגרם מחוסר אמון עצמי ומכפיפות קומה. ולנו לא נותר אלא למצוא את דרכנו בין אזהרתה של זלדה ובין דברי הגמרא: כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי [כמה שפושט אדם דעתו מעולה יותר].

ואולי, כמו בנושאים רבים אחרים, גם כאן יש לבחור בדעה דיאלקטית משלבת, המוצגת בסוף הסוגיה ביבמות: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי לקיים שני מקראות הללו….

וברוח המשפט המצוטט משירו של חיים גורי "שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי,"עלינו להשליך מהנאמר על היחיד אל הרבים. ולמרות שליבנו כואב ועיננו למטה נשאף בזמן התפילות לתת לליבנו להתרומם מעל לנוראות הימים אל התקווה, שנאמין בלב שלם שנקודות האור שהתגלו בתוכנו ועדין…יהפכו לאור גדול ונזכה שיתקיים בנו גם המשכו של השיר "יִהְיֶה טוֹב! אֲנִי מַבְטִיחַ כְּאִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ".

מָה שְׁלוֹמְךָ?!

שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב

אֲנָשִׁים לְמִינֵיהֶם –

שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי,

אֲנִי מֵשִׁיב לָהֶם,

וְאָז פּוֹלְטִים הֵם אֲנָחָה קְצָרָה

כְּשֻׁתָּפִים לְעֵת צָרָה.

יִהְיֶה טוֹב! אֲנִי מַבְטִיחַ.

כְּאִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

הרבנית ד"ר אסתר פישר – ראש מדרשת עין הנצי"ב ומראשי בית מדרשת לרבנות ישראלית

שני סיפורים נוראים לימים הנוראים

בקריאת התורה בתפילות ראש השנה אנו קוראים ביום הראשון על גירוש הגר וישמעאל וביום השני על עקדת יצחק.

בעיצומם של ימי הוד וקדושה אנו קוראים שני סיפורים נוראים – האחד על גירוש הגר וישמאל למדבר צחיח, והשני על עקידת יצחק. בשני הסיפורים הכוונה, במודע או שלא, הייתה ההריגה של הבנים בידי האב אברהם. ואף על פי כן חז"ל בחרו בהם לקריאת התורה בראש השנה! את סיפורם של הגר וישמעאל  קוראים ביום הראשון ואת סיפור עקידת יצחק  ביום השני. בחירה זו אולי באה לומר לנו  ששני הסיפורים שווים זה לזה. יותר מזה, ניתן לומר  שאין אפשרות להבין את הסיפור השני מבלי להתייחס לסיפור הראשון. בין שני הסיפורים ניתן למצוא הקבלות בולטות , אבל גם הבדלים ברורים.

ההבדל הראשון הוא המניע שקדם לסיפור:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק. יוַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא." (בראשית כא, ט-יג)

שרה הרגישה מתוסכלת וביטאה את הרגשתה כנגד הגר והגדירה אותה 'האמה', למרות שלפי מסורת חז"ל הגר היא בת מלך,ולא סתם מלך אלא בתו של פרעה!  אברהם קיבל את הגר ביחד עם הצאן והבהמה מפרעה , לאחר שפרעה ניסה לשכב עם שרה.  השינוי במעמדה של הגר מבת מלך לשפחה השאיר עליה וודאי רושם קשה, ופגע בה, אך היא שתקה גם  אלוהים קורא לה "אמה" כשהוא מדבד עם אברהם. זאת משום הנחייתו לאברהם לשמוע בקולה של שרה, דבר שמביא אותו לנקוט בלשונה של שרה.

בניגוד לסיפור הגר וישמעאל, אלוהים הוא שניסה את אברהם בסיפור העקידה. האם יש כאן רצון להראות את ההבדל בין הבעל לאשה או אולי לבחון את אברהם האם הוא היה מגיב באותה דרך, אילו היה הוא נמצא היה באותו מצב של אשתו, והיה נדרש להרוג את בנו.

בספר”Jewish Renewal” פרופסר מיכאל לרנר מזכיר את המדרש הידוע על אברהם הצעיר שנכנס למעבדה של אביו תרח והורס את כל הפסלים שלו חוץ מהגדול שביניהם. אחר כך הוא סיפר לאביו שהפסל הגדול הוא שעשה את הנזק. איזה שטיות! מגיב תרח, הרי זה רק פסל. אז למה אתה משתחווה לו? ענה הבן החצוף. התגובה הפורמלית של תרח הייתה לשלוח את בנו למלך  נמרוד האכזרי –שזרק את אברהם לתוך כבשן האש, אך אברהם, ירא השמים, יצא ממנו ללא פגע. פרופסר לרנר טוען שזה מה שרצה אלוהים ללמד את אברהם – רק בגלל שהוא חווה התעללות כבן צעיר וכמעט מת ממנה, אין זו סיבה לכך שהוא יעשה אותו דבר לבנו. לרנר מצטט תיאוריה של פרויד בנושא "כפייה חוזרת" כדי לתמוך בפרשנות החדשה שלו לגבי העקידה. אברהם יצא מהכבשן בלי פגע באופן חיצוני, אבל באופן נפשי הוא עבר חוויה טראומטית שאין כל אפשרות שהיא נשכחה.

גם שרה ננטשה על ידי הגורל לא פחות מאברהם, וכמעט חוותה את הטראומה של אונס פעמיים– פעם על ידי פרעה ופעם על ידי אבימלך. אפשר להגיד עליה מה שאמרנו על בעלה – היא לא הייתה צריכה לחזור על החוויה שהיא עברה , ולנהוג כך כלפי הגר,  ולשלוח אותה ואת והבן ישמעאל למוות כמעט בטוח. ההבדל בין שני הסיפורים האלו הוא במקורם – חוויית אברהם היא מדרשית, ואילו זו של שרה כתובה בפירוש בתורה עצמה.

בשני הסיפורים ההורים עושים טעויות.  אם אין אנו קוראים את הטקסט באופן זה, אין אנו קוראים אותו כראוי. הסיפורים חוזרים על הניסיון לעשות משהוא טוב  וגורמים לההיפך מזה. שרה למשל קיבלה את הגר בהתחלה כאישה מחליפה לבעלה הזקן והערירי. אבל בפועל הימצאותה של האישה האחרת קשה מדי עבורה. ואילו אברהם רק רוצה להשיג את קרבת אלוהיו ולממש את רצונו בכל מחיר, גם על חשבון אהבת הבריות שלו. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לממש את מה שהוא חשב כרצונו של אלוהים.

בשני הסיפורים אלוהים בעצמו איננו נגלה בכדי לתת מענה לתסבוכת שנוצרה. אולי הוא מתבייש בכך שהמשפחה הקדושה והמובחרת שלו, עושה שגיאות כל כך גדולות? במקום זה הוא שולח את המלאכים שיצילו את חייהם של ישמעאל והגר ואת חייו של יצחק.

נשאלת שוב השאלה מדוע משתמשת המסורת בשני סיפורים אלה לקריאת התורה בראש השנה? בלי ספק היא הייתה יכולה  לבחור בסיפרים יותר מרוממי נפש כפתיח לשנה רוחנית חדשה. אפשר לנחש שהסיבה לכך היא בשאיפה לתת לנו המתפללים, גם הבחנה וגם אזהרה. ההבחנה היא שאפילו צדיקים גדולים כמו אברהם ושרה יכולים להיכשל, ולהכשיל באופן נוראיבדרך בה הם קוראים את המצב המציאותי והקיומי שלהם. בשני המקרים יש להם בחירה מוטעת. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב טוען שאברהם שחט את האיל "תחת בנו" אבל בפועל זה היה כאילו הוא שחט את בנו! יצחק לא שב עם אביו. אברהם שב לבד אל שני המלווים שלו בירכתי ההר. לפי חז"ל יצחק נלקח למעלה על ידי מלאכים כדי ללמוד תורה בעולם גבוה יותר למשך שלש שנים.

לפני המתפלל נצבת שאלה, האם להמשיך ללכת באופן עיוור אחרי היצר, תחת האשליה שאתה עושה צדק?  האזהרה גם היא ברורה באותה מידה – אל תהיה uber chochom וקנאי בעשיית משהו לכאורה טוב, גם אם הדבר קיבל את ההשראה האלוהית.

בלי ספק סיפור העקידה  בא כנגד הקנאות הרוחנית.

ובכן אם עובד ה' היום סובל מהעול הכבד של חטאיו, יש לו דמות להישען עליה כמקור של השראה. שגית – כך עשו גם האבות המייסדים של האמונה שלך.  אלוהים מחכה לתשובה שלכם כעת, בדיוק כפי שהוא עשה אז.

בסופו של דבר הסיפורים האלו אומרים לנו שאנחנו בני אדם ולא מלאכים.המקום שלנו הוא כאן בעולם הזה. גם שרה וגם אברהם ניסו להיות מעל המלאכים אך בסוף נאלצו לחזור לאדמה,ל – terra firma .ואולי בגלל זה אלוהים לא התערב  באופן ישיר,אלא שלח מלאכים כדי למנוע את האסונות בשני המקרים. הוא כאילו רמז לשרה ולאברהם – הנה מלאכים ממש,ואתם לא כמוהם. שרה חזרה להיות נוכחת באירוע כאם בשר ודם ,ומתה באופן טרגי,  ואברהם שב לחיים נורמליים, ונקשר למציאות הארצית. כמו שכתוב: ”וישב אברהם אל נעריו" (בראשיתכב:יט).הוא התחתן שוב, הוליד עוד בנים, ולא זכה יותר לא לביקורים (התגלות) מאלוהים,וגם לא לעוד ניסיונות.

אולי זה מה שחז"ל רצו ללמד אותנו  בשני הסיפורים הללו, ובמידה מסוימת יש בכך גם  סוג של הכנה לשנה החדשה  העומדת לפנינו.

מרדכי בק הוא אומן , עיתונאי ומורה, וממייסדיה של קהילת ידידיה