סתם שיר/ אברהם חלפי

אִם יֶשְׁךָ

(אֵין כָּמוֹךָ יֶשְׁךָ)

אַל תַּסְתִּיר פָּנִים

בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים אֵלֶיךָ

לֹא אֲבָנִים

"התוֹכַחַת מביאה לידי אהבה" ושלום או אסון לאומי?

נַחֵם אילן

ביום הכיפורים ובשלושת הרגלים יש זיקה ברורה וגלויה בין קריאת התורה לבין עניינו של יום. פני הדברים ביחס לקריאת התורה בראש השנה שונים. הקשר והיחס בין פרקים כא-כב בבראשית לבין עיצומו של יום אינם עולים מאליהם מן הטקסט המקראי. רק בספרות המדרש ובפרשנות שלאחריה נידונה השאלה, וטבעי שהוצעו טעמים מגוונים לקריאה בתורה בראש השנה. חלק נכבד ממנה ביום הראשון מוקדש למשא ומתן בין אברהם ואבימלך שהסתיים בברית ביניהם. כדרכו נעדר המקרא התייחסות ערכית כלפי המעשה. גיבוש עמדה כזו היא משימתו של הקורא. במדרש הקלאסי לבראשית, בראשית רבה, יוחדו דרשות רבות לפסוקים הללו ומובעת בהם יותר מעמדה אחת. מצד אחד,

'והוכיח אברהם את אבימלך' (בראשית כא, כה).

אמר ר' יוסי בר' חנינה: התוכחת מביאה לידי אהבה – 'הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט, ח).

היא דעתיה דר' יוסי בר' חנינה, דאמר: כל אהבה שאין עמה תוכחת אינה אהבה.

אמר ריש לקיש: תוכחת מביאה לידי שלום – 'והוכיח אברהם' וגו'.

היא דעתיה דריש לקיש, דאמר: כל שלום שאין עמו תוכחת אינו שלום.

(ב"ר נד, ג, עמ' 578 במהדורת תיאודור ואלבק)

האהבה והשלום הן ערכים חיוביים מובהקים. לדעת ר' יוסי ולדעת ריש לקיש שתיהן מותנות בשיח גלוי, כן ולעיתים גם נוקב, שתמציתו ביקורת ותוכחה.

מן העבר השני בוקעת דרשה אנונימית, שחזרה והדהדה במשך דורות בגרסאות שונות:

'וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת'  וגו' (בראשית כא, כח).

אמר לו הקב"ה:

אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שאני משהא בשמחת בניך שבעה דורות;

אתה נתתה לו שבע כבשות, כנגדן בניו הורגים מבניך שבעה צדיקים,

ואילו הן: שמשון, חפני ופינחס,^[1] ושאול ושלשת בניו;

אתה נתתה לו שבע כבשות, כנגדן מחריבין מבניך ז' משכנות:

אהל מועד וגלגל, נֺב וגבעון ושילה, ובית עולמים תריין (שניים);^[2]

אתה נתתה לו ז' כבשת, ארוני עושה ז' חדשים בשדה פלשתין!

(ב"ר נד, ד, עמ' 579–580)

כנגד הדרשה הראשונה, שראתה בתוכחת אברהם תנאי לאהבה ולשלום, וממילא העמידה אותה כמופת אוניברסלי, הדרשה השנייה הציגה את אברהם כמחולל אסונות לאומיים ודתיים. כנגד שבע הכבשות שהציב אברהם העמיד הדרשן ארבעה אסונות שכרוך בהם המספר שבע, והחשיבן כגמול על היוזמה החפוזה וההרסנית של אברהם. יתירה מזו: כדי להעצים את טיעונו שָׂם הדרשן את הביקורת בפי הקב"ה! לפנינו אפוא שתי השקפות מנוגדות בתכלית באשר לטיבו ולערכו של המהלך שנקט אברהם כלפי אבימלך.

ביטוי חריף יותר של הביקורת על אברהם השתמר בסדר אליהו רבה.

ישמר אדם דברים בלבו שלא יעשה שותפות עם הגוי ולא יכרת עמו ברית,

שכן מצאנו באברהם אבינו שעשה שותפות, וסוף דברים שעשו עמו ברית, שנאמר 'ויקח אברהם צאן ובקר' וגו' (בראשית כא, כז).

אברהם כרת ברית עם אבימלך.

נתקבצו מלאכי שרת.

אמרו לו: רבון כל העולמים! אדם יחיד שבחרת לך משבעים לשונות כרת ברית עם אומות העולם!

אמר להן: בן יחיד נתתי לו למאה שנה, ואמרתי לו 'יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' (שם שם, יב), אומַר לו להעלהו (!) לעולה. אם יעלהו, הריני אדע; ואם לאו, יפה אתם אומרים, שנאמר 'ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את אברהם' וגו' (שם כב, א).

מאחר שכרת ברית עם אבימלך – 'והאלהים נסה', 'ויאמר נא קח נא את בנך' וגו' (שם, ב), 'וישלח אברהם את ידו' וגו' (שם, י).

אך על פי כן לא היתה שעינו את ישראל ולחצו אותם יותר משלש מאות שנה, בשכר שכרת ברית עם אומות העולם, אלא לשתים בלבד.

מיכן אמרו: כל העושה שותפות עם הגוי כאילו עובד עבודה זרה וכורת עמו ברית. ואם תלמיד חכם [הוא], מזלזל את תורתו ומחלל שמו של אביו [שבשמים], ומבזבז את ממונו, ומוסר את בניו [ומפיל אותם] בחרב, ומגלה אותם מארצו ומוכרן לעבודה זרה!

(סא"ר [פ"ז] פ"ח, עמ' 45–46 במהדורת איש שלום)

סדר אליהו רבה הרחיק לכת הרבה מעבר לעמדה בבראשית רבה, הסיק מסקנות מעשיות האוסרות כל קשר עם הגוי, ומי שעובר על האיסור הזה מעשהו חמור מאוד, בייחוד אם הוא תלמיד חכם. הדרשן גולל עליו חטאים נוראים והטיל עליו את האחריות לאסונות לאומיים. בעיני הדרשן הזה עצם השותפות עם הגוי הֳרֵיהִי עבודה זרה.

בפרקי דרבי אליעזר נאמר: "ג' אבות כרתו ברית עם עמי הארץ, ואלו הן: אברהם, יצחק, יעקב…" (סוף פרק לו), ומכאן ואילך הלך הדרשן ופלפל באותן בריתות, שהסתייג מהן. המשותף לכולן הוא שבעזרת יוזמה ותושייה השכילו הדורות הבאים להתגבר עליהן. מעניין שהברית שהמדרש ייחס לאברהם הייתה דווקא עם עפרון בעת רכישת מערת המכפלה.

גם בקרב פרשני המקרא בימי הביניים יש הערכות מנוגדות כלפי הברית שכרת אברהם עם אבימלך. אביא קטע מפירוש ר' לוי בן גרשון (רלב"ג, פרובנס, 1288–1344), שהיה מלומד רב-תחומי. בפירושו נהג למנות 'תועלות' שראוי להפיק מסיפורי המקרא, ובזה צעד בנתיב כבוש שפילס כבר רב סעדיה גאון במחצית הראשונה של המאה העשירית בבבל. וכך כתב רלב"ג, בין השאר:

…התועלת השביעי הוא להודיע סיפור שבועת אברהם ואבימלך שלא יזיקו זה לזה. וכבר היתה מפורסמת זאת השבועה בזמן מתן תורה, וזה ממה שיהיה מוסיף אימות מזה הסיפור.

התועלת השמיני הוא להודיע גודל מעלת אברהם אצל אנשי הארץ, עד שהתעורר אחד מן המלכים אשר שָׁם לבוא אליו לכרות עימו ברית, לְמה שראה מהצלחתו והיות עימו ה׳ יתעלה.

התועלת התשיעי הוא במידות והוא שראוי לאדם להתרחק מפעולות העושק והחמס לפי מה שאפשר. הלא תראה שאברהם הוכיח את אבימלך, עם היותו מלך, על העושק שעשקוהו עבדיו, לחושבו שכבר עשו זה במצותו.

התועלת העשירי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיהיה אביר לב בעת הראוי, ורך⁠ הלבב בעת הראוי. הלא תראה שאברהם אבינו, שפחד תחילה מאבימלך, ואמר מפני זה על שרה אשתו שהיא אחותו, לפחדו שלא יהרגהו, התחזק עתה לטעון בעדו במה שעשקוהו עבדיו, להתברר לו שלא יקרהו רע על זה, כי אבימלך היה רודף שלומו.

התועלת האחד עשר הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לקצר בשמירת קניניו לפי מה שאפשר. הלא תראה שאברהם התעורר להוכיח את אבימלך להשיב לו הבאר אשר גזלו ממנו עבדיו, והשתדל בכל עוז שיתקיים לו הבאר ההוא.^[3]

די במבחר המצומצם שהבאתי להראות כמה מגוונות היו דרכי הדרשנים והפרשנים כשעסקו בברית שכרת אברהם עם אבימלך. בעצם ההתדיינות עם הנוכרי, ובייחוד כשיש חשבונות של עושק ושל חמס, טמון קושי גדול. האומנם כוונתו אמיתית? האם פיו וליבו שווים? מה הערך של ניסיון העבר? ומה הטעם והצורך ביחסי רֵעוּת עימו? מלבד צפונות ליבו של בן השיח עוד נעלמת דעתו של ריבונו של עולם. אברהם נתבע להכריע בסוגיה הסבוכה הזאת מדעתו. אפשר שגם לאחר שהחליט נותרו ספקות וייסורי נפש, אך הוא הקפיד לקיים בנאמנות את חלקו בברית.

לקח עקרוני לא פחות טמון בעמדה הביקורתית שבבראשית רבה ובסדר אליהו רבה. דווקא משום כך ראוי לזכור שגם בעיני גדולי מבקריו הוא נותר אברהם אבינו. הוא לא נשלל לחלוטין אפילו טעה טעות נוראה שדורות אחריו שילמו עליה.

קטעי המדרשים והמובאה מפירוש רלב"ג פורשים יריעה מגוונת של משמעויות אפשריות לברית שכרת אברהם עם אבימלך. מתברר, שגם כשנדמה כי מדובר בעניין הראוי לשיפוט חד-ערכי שיש לגביו עמדה נחרצת, הקשבה לזולת חושפת היבטים וממדים שלא נשקלו, אולי משום שאינם משתלבים בנטיית הלב. רק מאמץ מודע, ולעיתים קשה, יכול להניב שיקול נוסף, מורכב ומאוזן יותר. זו דרך פורייה לראות באברהם את האב הקדמון, האדם שניסה כמה דרכים כדי להגן על רשעי הגויים בדורו (בפרשת סדום ועמורה), כפי שניסה דרכים חדשות של אמון ושלום עימם ואפילו אהבה כלפיהם. פרופ' נַחֵם אילן הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח וראש התוכנית לתואר שני בתרבות יהודית בזיקתה לתנ"ך והוראתה במכללה האקדמית חמדת.

[1] הקריאה הדרשנית ניכרת היטב, שהרי במקרא אין שמשון מצטייר כצדיק. חפני ופינחס מוצגים כמושחתים.

[2] אף קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם נתונים היסטוריים. לצורך הדרשה ראה הדרשן באבימלך את הנציג האולטימטיבי של כל אומות העולם.

[3] על פי מהדורת מהדורת הרב ברוך ברנר, הרב כרמיאל כהן והרב אלי פריימן, מעלה אדומים תשנ"ג–תשע"ו, שבאתר 'על התורה'.

לאן לכוון בעת התפילה?

"ר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי [היו יושבים], פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר (מלכים א' ט:ד): "והיו עיני ולבי שם כל הימים"; וחד [ואחד] אמר: עיניו למעלה, שנאמר (איכה ג:מא): "נִשָּׂא לבבנו אל כפים". אדהכי אתא [בינתיים בא] ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו [אליהם], אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עסקתם]? אמרו ליה [לו]: בתפלה; אמר להו [להם]: כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו."

 (יבמות קה/ב)

תקעו בחדש שופר

תקעו בחדש שופר. זה שאמר הכתוב (שם פט טז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. יודעי תרועה זה דור המדבר שהיו חונין בתרועה ונוסעין בתרועה שנאמר (במדבר י ד) ואם באחת יתקעו. ה' באור פניך יהלכון שנאמר (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם. דבר אחר אשרי העם אלו הזקנים שמעברין את השנה וקובעים את החדשים. באור פניך. ר' אבהו אמר זה הקב"ה שמסכים עמהם. א"ר יוסי בן יעקב בשם רבי אחא (בראשית מט כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. אלו דברי תורה שנתנו על ידי שופר שנאמר (שמות כ טו) את קול השופר. לכך תקעו בחדש שופר…

(מדרש תהילים פ״א,ג׳)

הקושי בחשבון הכלל

נדרש הרבה יותר כאשר  מאומה שלמה צריכה להגיע לידי חשבון נפש, ובזה המאמץ והקושי גדולים לאין ערוך.

ראשית משום שכל פרט בתוך כלל גדול חוזר ומקבל אישור לדרך חייו הכללית (המתאימה לנורמות המקובלות), על ידי הרבים. סטייתו של יחיד מן הנורמה הכללית נתקלת כרגיל בהתנגדות של החברה אותו. אולם סטייה וטעות המשותפת לרבים – מקבלת רק חיזוק מן הסביבה שלה.

נוסף לכך, אותו מאמץ המאפשר חשבון נפש, הרי דורש הפסקה ועצירה של תהליכים קיימים. והנה ברור, כי מידת האינרציה של כלל גדול – ובוודאי של עם שלם – היא עצומה. וכדי לעשות בה שינוי – יש צורך בהפעלת כוח גדול מאד. כאשר אומה שלמה נדחפת למצב של אסון, הרי כל פרט ופרט מתוכה מעבר לכך שהוא אינו מודע למתרחש, שהרי כל הסובבים אותו נמצאים באותו מצב, הוא גם נדחף על ידי האינרציה הכללית. כלל לאומי זקוק, אפוא, לזעזועים עמוקים ודרסטיים ברבה יותר., כדי להגיע למצב שבו היחיד היה נוכח מכבר בטעותו.

כישלונם של "עיני העדה"

יש צד נוסף, בבעיותיה של אומה שלמה. לכל יחיד ויחיד, יש את חושיו שלו, ואף לגוף הלאומי יש גורמים המשמשים לאותה פונקציה. …אין המהלך הכללי של האומה – סיכום של מאווייהם של הפרטים בה…

המנהיגות בכל אומה (הפוליטית והרוחנית כאחד) היא הקובעת את פני הדברים, לטוב ולמוטב.

בלשון המקרא קרויים המנהיגים "עיני העדה"[1], לפי שההנחה הייתה, כי מנהיגי האומה חייבים להיות בראש ובראשונה מכשירי הקליטה הראויים של המתרחש. מכשירים של בקרה על כיוון התנועה, המודיעים על סכנה ועל תקווה, עוד לפני שהדברים מביאים לידי התנגשות ממשית עם המאורעות הקיימים. אומה ש"עיניה אינן יפות" – כל גופה צריך בדיקה[2], לפי שכישלונם של  "עיני העדה" הוא כמעט תמיד גורם לכישלונו של הכלל. זאת גם באותם מקרים שהכלל יפה וטוב הרבה יותר ממנהיגיו. חכמינו השתמשו במשל עממי שהיה קיים בזמנם, כדי להסביר כיצד אירעו אסונות גדולים לאומה: "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמיותא" [=כאשר רוגז הרועה על הצאן, הוא מעוור את עיני הכבשה המוליכה]. ראוי לה לאומה אשר מנהיגיה עיוורים.

דברים אלה אמורים בכל עת, שכן, גם בימים כתיקונם, יש צורך באבחון הדברים, בהתראה מפני סיכונים ובראיית המצוי במרחק. אולם ביתר באת חשובים הדברים כאשר יש צורך בחשבון נפש, בשעה שיש צורך לחזור ולבדוק דברים מיסודם, כאשר יש לבחון שורשיה של מציאות קיימת – לא בתוך החישוב העכשווי, המתבוסס על ההנחות המוקדמות, אלא בחקירת ערכי יסוד – אז חיוני הוא ש"עיני העדה" אכן תראינה, תיראנה למרחק, ותחתורנה למעמקים. הרב עדין שטיינזלץ בחוברת 'אור פני מלך', בהוצאת ישיבת תקוע תשס"ב)

[1] במדבר טו/כד

[2] על פי תענית כד, א: …והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה (במדבר טו,כד), משל לכלה שביא בבית אביה, כל זמן שעינה יפות – אין כל גופה צריכה בדיקה. עינה טרוטות – כל גופה צריכה בדירה.