אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ

שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו.

(בבלי תענית כה, ע"ב)

כתבו הפוסקים שבכלל הדברים הצריכים למי שהוא ש"ץ, שיהא מעביר על מדותיו כדאמרינן בש"ס (תענית כ"ה ע"ב) 'מעשה בר"א שירד לפני התיבה ולא נענה, ירד ר"ע ואמר: 'אבינו מלכנו' ונענה יצא בת קול ואמר: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. וגם שלא יהא חנף, כמ"ש בסוטה (מ"א ע"ב) אר"א: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר 'וחנפי לב ישימו אף', ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת, שנאמר 'לא ישועו כי אסרם'. וכתיב 'כי מה תקות חנף כי יבצע' וכתיב 'הצעקתו ישמע אל כי תבוא עליו צרה'. וכבר כתב מהר"י אבוהב כי אחת מהכתות של חנפים הוא אותם בני אדם העושים מעשים טובים כדי שיקבלו עליהם כבוד מבני אדם, שזה הטינוף מקלקל כל עבודת האדם. כי המה בני אדם שמתפללים. ויש להם קול ערב והוא מהרהר בלבו בשעת התפילה כמה קול ערב יש לו וכמה בני אדם נהנין ממנו ששומעין אותי. וכן כתב סו"ב אות ה' שכתב דהמגלה מעשיו הטובים לפני בני אדם, לא דיו שאינו מקבל עליהם שכר, אלא כי ענוש יענש ג"כ .

 (רבי יעקב חיים סופר: כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים נ״ג:כ״ג:א׳)

…אלו ב' עניינים: 'אם כבנים אם כעבדים' אשר על שם זה אנו אומרים 'אבינו מלכנו' בחינת מלך יותר בעילוי בו יתברך מבחינת אב, כי נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד ה' מלך, והוא יתברך מלך בעצם, לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו, וגם ביכלתו להוות עם כל אימת שירצה ואין מונע. וזהו השבח, ה' מלך קודם שנברא העולם, ה' מלך בפועל כשברא העולם, ה' ימלוך לעתיד בהתחדשו לעולם, (והארכתי בדבר זה בספר שער השמים שלי בפירוש התפילה), ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן.

(רבי ישעיהו הלוי הורוביץ: שני לוחות הברית עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירה, א׳)

ריסטארט עולמי

דבורה עברון

המשנה במסכת ראש השנה פותחת בארבעה ראשי שנים, מתוכם א' בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, וא' בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. במבט ראשון נראה שא' בניסן הוא ראש השנה לעניינים שקשורים לקביעה האנושית, להמלכת מלכים ולקביעת זמן הרגלים שכידוע נקבעים על ידי בית דין על פי קידוש החודש, ואילו א' בתשרי הוא ראש השנה לענייני הטבע והאדמה, כמו נטיעה וירקות. משנה ב' הופכת מגמה זו כשהיא קובעת שבארבעה פרקים העולם נידון ובתוכם בפסח על התבואה, עניין של טבע וגידולי קרקע, ואילו בראש השנה כל באי עולם עוברים ונידונים לפני הקב"ה כבני מרון. אפשר לומר שבאופן כזה כל אחד מהחודשים, ניסן ותשרי, הם ראשי שנים לטבעי ולאנושי כאחד. אם כך, מה הייחודיות של ראש השנה שחל בתשרי?

כדי לענות על שאלה זו נתבונן בסיפור היחיד במקרא שמסופר שהתרחש ב-א' בתשרי. הכוונה לפרק ח' בספר נחמיה. הפרק מספר על אסיפת עם בירושלים בה עזרא הסופר קורא מהתורה והמסייעים על ידו מסבירים את מה שעזרא קורא לפני הקהל שהתכנס לשמוע, מאיש ועד אישה.

דברי התורה מעוררים בכי בעם. מרבית הפרשנים מבינים שהעם בוכים על כך שהם לא קיימו את התורה כראוי. המלבי"ם מדייק שעזרא קרא מתוך הפסוקים העוסקים ב- א' תשרי, בראש השנה. העם מבין שהיום הוא יום הדין ולכן הוא בוכה מאימת הדין. בכל מקרה העם בוכה בכי שנובע מתוך חוויה של חוסר ידע, של בורות בתורה ובמצוות, של חוסר היכרות עם מעגל השנה היהודי. עזרא ונחמיה פועלים בתקופה של שיבת ציון. בתקופה זו שבה קבוצה של גולים מגלות בבל לארץ ישראל וחברה לאוכלוסייה יהודית שלא יצאה לגלות ונשארה בארץ. מכיוון שהבבלים הגלו את שכבות המנהיגות של העם, המלוכה והכהונה, אנחנו יכולים להניח שמי שנשארו בארץ היו בעלי השכלה מועטה, אם בכלל. על פי חז"ל בפרק "עשרה יוחסין" במסכת קידושין גם בקבוצה שחזרה ארצה מבבל היו מעט משכבות ההנהגה. אמנם היו כהנים ולויים ו"מבינים" שחזרו לארץ, חלקם אלה שסייעו לעזרא בהנגשת קריאת התורה לעם, אבל מרבית הציבור שחזר היה אף הוא חסר השכלה תורנית. אם כך, כשהעם, הגברים והנשים, שומעים את עזרא קורא בספר התורה הם חווים משבר כפול. הם אינם מבינים את השפה שבה התורה כתובה והם אינם מכירים את הטקסט שמתורגם להם. בפרפראזה ניתן לומר שהם מבינים שהם שכחו מה זה להיות יהודים ואינם מכירים את השפה שבה לומדים זאת מחדש. ועל כך הבכי שלהם. הם בוכים על אבדן הזהות הלאומית שלהם במובן הרחב ביותר. ייתכן שרבים מהם מעולם לא למדו את פסוקי התורה אותם קרא עזרא, אך סביר שרובם נהגו מנהגים דתיים במעגל החיים ובמעגל השנה. ייתכן והיו ביניהם שבילדותם שמעו תקיעת שופר, או כאלה ששמעו סיפורים מהוריהם על הקרבת קרבן פסח. אך הכל נשכח ועל כך הבכי הגדול.

עזרא ונחמיה מרגיעים את העם בשתי דרכים, כל דרך נותנת מענה לאחת ממצוקות השבר. ראשית הם שולחים אותם לאכול ולשתות ולדאוג למי שאין לו, מפני שהיום הוא יום קדוש לה'. בהנחייה זו העם לומד מה עושים בחג. הם לומדים כיצד נוהגים ביום קדוש. מתפללים וקוראים בתורה ואחר כך אוכלים ושותים ונותנים למי שאין לו. ממש כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות יו"ט (פרק ו הלכות יח-יט): "..הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו…אלא כך היא הדת: בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בעניין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפילת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה".

לאחר שהעם מקבל הסבר כיצד יש לנהוג ומה נכון לעשות ביום קדוש, הם גם מקבלים נקודת מוצא ממנה יוכלו להתחיל מחדש – "אל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם". אל תעצבו, אומרים המנהיגים, כי אתם ישראל, שאתם חדוות ה' ושמחתו (עפ"י שיר השירים רבה פרשה א), זה המעוז שלכם, זה הבסיס, זה מה שמחזק אתכם וזוהי נקודת ההתחלה לרכוש מחדש את הזהות הלאומית הישראלית.

מהסיפור בנחמיה נמצאנו למדים שראש השנה הוא הזדמנות אולטימטיבית ל"ריסטארט". תאריך שבו אפשר להתחיל מחדש גם כשהכל נשכח. לכן לא מפתיע אותנו שא' בתשרי הוא ראש השנה לשמיטין ויובלות. רעיון האתחול מחדש בולט במיוחד ביובל: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻֽׁבוּ (ויקרא, כה, י). קשר נוסף שאנחנו מוצאים בין יובל לראש השנה הוא שמיובל למדים שהכלי שבו תוקעים בראש השנה הוא שופר. כפי שנלמד במסכת ראש השנה (לג ע"ב): "תנו רבנן: מנין בשופר (מניין שהכלי שתוקעים בו בראש השנה הוא שופר)? – תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה", אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחודש השביעי, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי, ומה תלמוד לומר בחודש השביעי – שיהיו כל תרועות של חודש שביעי זה כזה". הגמרא לומדת מהמילים "בחודש השביעי" שהן מיותרות בפסוק, מכיוון שכתוב שם "ביום הכיפורים" כך שבוודאי שמדובר בחודש תשרי, שכל התרועות המוזכרות בחודש השביעי צריכות להיות בשופר כפי שכתוב ביובל. השופר הוא המריע, הוא המזכיר שזה הזמן להתחיל מהתחלה. קשר נוסף בין ראש השנה ליובל הוא בכך שההתחלה מחדש מחייבת שמיטה, ויתור על אחיזת האדמות והנכסים מתוך הבנה של-ה' הארץ ומלואה. בפירושו "בית הבחירה" על הש"ס כותב המאירי על הדין שעוברים כל באי עולם: בראש השנה נדונים על גופם בחייהם ובמיתתם, בעונג ובצער, בריוח ובהפסד. וסיבת בחירת זה הזמן נודע למבינים. ואחת מן הסבות מתוך שהוא זמן הבעיטה וזמן התגאות האדם על אסיפת גרניו ועל הכנסת הטוב באוצרותיו. היה מחכמת דרכי הדת לעוררו ולהבינו לבל יקשה ערפו וכל עוד אשר יגדל טובו ירך לבו מפני פחד ה' ומהדר גאונו" (בית הבחירה, ראש השנה, טז ע"א). על מנת להתחיל מחדש יש צורך בשמיטה, בפרידה מנכסי העבר, בהכרה בארעיותנו אל מול נצחיותו של הקב"ה.

ב-א' תשרי הראשון נברא האדם. זאת למדים ממקורות שונים בחז"ל וביניהם ויקרא רבה שקובע בפשטות: "את מוצא באחד בתשרי נברא אדם הראשון". ראש השנה הוא חג בעל מסר אוניברסאלי. א' בתשרי הוא תאריך כלל עולמי. האדם הראשון נברא בו וכל באי עולם נידונין בו לשבט ולחסד. כשאנחנו שואלים את עצמנו לאן אנחנו חוזרים כשאנחנו מתחילים מהתחלה התשובה היא לשם, לאוניברסאלי, להיותנו חלק מעמי העולם. האוניברסלי חייב לבוא לפני הפרטיקולארי. ראש השנה מהווה את הבסיס ליום כיפור. אם ראש השנה אינו יום שבו אנחנו מתעמקים במה שמחבר אותנו לכלל האנושות לא נוכל להגיע ליום כיפור. ובאמת בפרק ח' בנחמיה, הפרק בו עסקנו וממנו למדנו על ראש השנה כריסטארט האולטימטיבי, מסופר שעסקו רק באתחול של עם ישראל לבדו, ללא ההקשר האוניברסאלי, ובאמת אין בפרק איזכור כלל ליום הכיפורים. הפרק מספר שבאותה שנה קיימו ראש השנה וסוכות בלבד.

השנה אנחנו מתמודדים עם תזכורת קשה לכך שכולנו שייכים לאנושות אחת. אנושות שנפגעת ממגיפה קשה ומהשלכותיה של מגיפה זו. בראש השנה נתפלל להתחלה חדשה, בריאה וחסונה, עבור האנושות כולה. שכל באי עולם יעברו לפני הקב"ה כבני מרון ויגולו רחמיו על מידותיו לכל אחד ואחת. כך נכין את עצמנו ליום הכיפורים בו נבקש בעדנו, בעד משפחותינו, בעד עמנו ובעד מדינתנו.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנה טובה!

הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית במדרשת או"ת לינדנבאום, מרשת אור תורה סטון.

ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך"… "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן העובדה, כי בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות והמשימות המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם, לפעול לתיקון העולם במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)

תפילת היחיד לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת האדם

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה'. (תהלים קב, יד-כג)

הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד 'תפילת הערער' וסיפיה דקרא בלשון רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה' וכבר נדרש בויקרא רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט'…

והעניין דראה המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו, אמנם כוונת תפילה זו איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה' לאברהם אבינו בשעת מצוות מילה… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ, מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה יחד עם הערער.

(הנצי"ב מוולוז'ין: הרחב דבר דברים כו, טו, הערה א)