ראש השנה תש"ע (גליון מספר 618)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



ראש השנה

גליון מס' 618 תש"ע
(קישור לדף המקורי)

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

– כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג): "הַיֹּצֵר

יַחַד לִבָּם

 הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". (משנה ראש השנה א, ב)

 

 

בְּרֹאשׁ

הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם וְכוּ'. מַאי ,כִּבְנֵי מָרוֹן'? הָכָא תַרְגִימוּ

כִּבְנֵי אִימְרָנָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כְּמַעֲלוֹת בֵּית

(חורון) [מָרוֹן]. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּחֲיָלוֹת שֶׁל בֵּית

דָּוִד.

(בבלי ראש

השנה יח, ע"א)

 

ובזה יש

לפרש פלוגתייהו דבני מרון. דהכא תרגימו 'כבני אימרנא' שהיא שפלות והכנעה,

כאמרם ז"ל מה שֶֹה ראשו של זה בצד זנבו של זה, והיינו להיות בעיני עצמו

כשיריים וכמאמר הכתוב (שם קי"ט קע"ו) 'תעיתי כשֶֹה אובד'.

ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון שפירש"י שהעמק עמוק משני צידי הדרך, והיינו

שבאם יהיה בעיני עצמו כשה אובד, יכול לבוא ליאוש הנורא ח"ו וזה גרוע מהכל,

אלא יראה את עצמו כאילו הוא במעלות בית מרון שבנטיה קלה לכאן או לכאן יפול לתוך

העמק, ומ"מ אם ישמור עצמו שלא יטה לכאן ולכאן עדיין יש לו תקוה לעלות למחוז

חפצו. ור' יהודה אמר שמואל אמר: 'כחיילות של בית דוד' – היינו שעדיין יש לחוש

ליאוש ח"ו, אלא יהיה תקיף בדעתו כחיילות של בית דוד, דאיתא (כתובות ט'

ע"ב) 'כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו', ופירש זקיני

כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מקאצק שלא יהיה לו שום צירוף בדעתו לעניני ביתו

אלא כל רעיוניו יהיו במלחמה, ובאופן זה היו מתחזקים בודאי לנצח בשם ה' שנקרא עליהם

וצלם אלקים המאיר על פניהם. כן יהיה כל איש בעיני עצמו ויבטח בשם ה' כי ה' אתנו אל

תיראום, וכל כמה שיהיה דבוק בהש"י ושקוע בהשגות התורה ביותר כן יגדל יותר

הנצחון. אם כן הני אמוראי פליגי באיזה פנים יעמוד אדם ביום הכסה ויעבור לפני

אדון כל.

(שם משמואל, חלק המועדים לאדמו"ר

מסוכטשוב רבי שמואל בורנשטיין)

 

שנה

טובה לכל קוראינו לכל בית ישראל ולכל באי עולם

שנת

שלום ושלוה

תכלה

שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו

בספר החיים, למענך אלוקים חיים

 

 

האור הגנוז

מרדכי בק

מוקדש באהבה

 לנכדי החדש,

לאחיו רותם ומעיין

ולהוריו שירה ואיתמר

יש לא מעט נוסטלגיה

בתפיסתנו את מושג התשובה. לא מדובר רק בציבור החרדי המשמר צורת לבוש המשווה לו

תדמית של אצילים פולנים מהמאה ה-17. גם בישראל, יש נטיה בחוגים מסוימים להתלבש

בסגנון "תנכ"י" הכולל סנדלים, גלביות וציציות המתנופפות ברוח, כדי

להראות "אותנטיים". גם תפילותינו מבטאות געגועים לעבר מפואר; למשל:

הפסוק הנאמר בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש – "השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש

ימינו כקדם" (איכה ה,, כא). טמונה

בו הנחה שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולהגיע למצב קיומי בתולי וטהור, נקי מעוון

ומלא באור השכינה, כבימי בראשית.

עבור אנשים רבים,

משמעות התשובה היא חזרה לאישיותם הטהורה והתמימה מימי קדם. יש כאן אירוניה לא

מבוטלת, מכיוון שבתקופה המודרנית עוסקים בצורה אינטנסיבית בחקר ה"עצמי".

החל מפרויד, נשים וגברים הפכו להיות מודעים יותר לעצמם ולהתפתחותם. מה שנדמה היה

כעצמי אמיתי התברר כמסכה נוחה ושטחית או במושגים פסיכואנליטיים מאוחרים יותר: עצמי

שקרי. העצמי האמיתי 'קבור' מתחת לשכבות רבות של התנסויות נפשיות, בדומה לקבצי

מחשב, במעמקי הלא מודע.

אם מצד אחד פרויד העלה

את האדם לדרגת חשיבות ללא תקדים, הפסיכואנליזה גרמה לאנשים להטיל ספק בעצמם, בעיקר

לחלקים הגלויים באישיותם. אם העצמי האמיתי נזיל כל כך, ואולי בלתי נגיש, איזו

אפשרות יש לאנשים להשתפר?

בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית,

סרטר הגדיר את החלקים הקונפורמיים באדם 'עצמי שקרי'. ללא "פרוייקט" (מטרה מרכזית) העצמי האמיתי עלול להיבלע על ידי

העצמי השקרי.

הפסיכואנליטיקאים

הבריטים ויניקוט וגם ר.ד.ליינג, חיזקו את תפיסתו של סרטר בממצאים שהראו שהאדם נאלץ

לעתים להתפתח בדרכים המנוגדות לעצמי האמיתי שלו.

התפתחות של עצמי שקרי

נובעת מנסיונותיהם, הבלתי מודעים לעתים של הורים, מורים וחברים לעצב את אישיות

ילדיהם, תלמידיהם וחבריהם בצורה שאינה מתאימה להם. דרך אחת של התמודדות עם מצב כזה

היא להאמין שמה שהיה פעם היה מוצלח יותר, לפחות מבחינה רוחנית.

השוואת ההווה האיום

"לימים הטובים של פעם", מביאה אנשים בעלי תפיסת עולם רדיקלית בימין

ובשמאל האידיאולוגי להתייחס לעיוותים של טוהר קדום, שהפכו לנורמה.

הגעגועים לטוהר ראשוני

מהדהרים בחגי תשרי. למשל במשפט "היום הרת עולם" המתייחס לראש השנה.

כמו-כן, בחג האחרון, שמיני עצרת-שמחת תורה, אנו קוראים את תחילת ספר בראשית עם

סיפור הבריאה.

הקשר בין הטקסט למסורת

אינו בלתי צפוי. האור הוא מוטיב מרכזי בבריאה. ביום הראשון לבריאה, האל בורא את

האור ומבדיל בין אור לחושך. ביום הרביעי, האל בורא את המאורות.

השאלה המתבקשת לגבי מהות

האור הנברא ביום הראשון קיבלה שתי תשובות משמעותיות. הרב אלי מונק ז"ל טען

שבריאת המאורות ביום הרביעי היוותה בעצם את יצירת מימד הזמן המוכר לנו; ימים,

לילות, חדשים ושנים. שלושת ה'ימים' הראשונים בהם היה האור הראשוני לא היו בהכרח

הימים המוכרים לנו אלא, יכלו אפילו להתפרש על פני מיליוני שנים, מבלי שתפיסה זו

תסתור את דברי התורה.

ניתן למצוא תמיכה

מסוימת בתפיסה זו אצל חז"ל; רש"י, בעקבות חז"ל, מדבר על האור הגנוז

לצדיקים לעתיד לבוא. פרשנים המושפעים מתפיסות קבליות טוענים, שהאור הזה אינו שמור

לצדיקים אחרי מותם בלבד, אלא מתייחס בעיקר ליכולתם של כל לומדי התורה בצורה מעמיקה

לראות את האור הגנוז (וראו 'אור הגנוז' למגיד מקוזניץ על בבלי חגיגה יב, ע"א

).

קיימת גם פרשנות

מעניינת נוספת לשני סוגי האור המתוארים בסיפור הבריאה: האור המופק מהשמש, מהירח

ומהכוכבים, יכול להיתפס כישר בעין בלתי מזוינת, אך נוטה להתעקל, בעיקר כאשר הוא

נתקל בחפץ כלשהו. היסטוריונים רבים של האמנות רואים בעבודות המאוחרות של סזאן

ובקוביזם האנליטי של פיקאסו ובראק ביטויים של אותו אור מתעקל. השלכה רעיונית

אפשרית של ממצא זה היא, שהעולם בו אנחנו חיים "מעוות", ושעלינו להשלים

עם עולם שאיננו ישר כפי שהוא נדמה לנו. כל זה מתייחס, כמובן, לעולם המוחשי, העובר

דרך חושינו. אפשרות קיומו של ממד רוחני, בלתי מוחשי בעולם, ואפשרותנו לחוות ממד זה

מוענקות לנו על ידי האור הגנוז השמור לצדיקים מהיום הראשון לבריאה.

אור זה – מהות טהורה

ובלתי משתנה – נשאר נקי ואינו מושפע מעולם מוחשי משתנה שאינו מושלם. אור בתולי

וראשוני זה מהווה מקור משיכה לאנושות במאבקיה בעיוותים הבלתי נמנעים של העולם

המציאותי.

ימי אלול ותשרי מבטאים

את השאיפה לאור הזה, לאו דוקא כדי לחזור לעבר אידיאלי – דבר שאיננו אפשרי – אלא כדי

להיות במגע עם טוהר נצחי בתוך העולם, ובסופו של דבר, בתוך עצמנו.

מרדכי בק הוא אמן וסופר המתגורר בירושלים

 

 

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן

השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב

ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו השלום, שאמר (בראשית יח):

"ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות המשיח שעליהם אמר דוד (תהלים מד) 'כי שחה

לעפר נפשנו'.

(ספר תולדות

אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י. עגנון

"ימים נוראים, עמ' קלד)

 

"אחור וקדם צרתני"

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום

האחרון וקדם למעשה יום הראשון, הוא דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש: 'ורוח

אלהים מרחפת על פני המים' – זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר (ישעיה יא) 'ונחה עליו

רוח ה" – אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך,

יתוש קדמך, שלשול זה קדמך.

(חסר מקור)

 

מתי נידון האדם?

תניא: הכל נידונים בראש השנה

וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין

בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן,

בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר

דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם

נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו

לבקרים' רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז, ע"א)

 

וזה הטעם גם כן העלם יום דין של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות

לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על

כסא דין אלא ידמה בנפשו כאילו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר

פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה וכן איכא למאן דאמר 'אדם נידון בכל

יום' (ר"ה טז), שנאמר (איוב ז, יח) 'ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו'.

(כלי יקר ויקרא טז)

 

וזהו אומרו 'אדם נידון בכל יום', ולא

אמר דנין את האדם בכל יום, כאלו מעצמו נידון וכאלו

הדבר נעשה ממילא…

(ערבי נחל פרשת נצבים)

 

אין כל ספק כי מאמריהם של רבי יוסי ורבי נתן, מביעים את התפיסה

האמונית העמוקה ביותר, ומעמדו של האדם בעולם אינו עניין של פסק דין הנחרץ עליו

במועד מסוים, אלא הוא ביטוי למעמדו הקבוע והמתמיד לפני אלוהים.

האדם עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת

האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו התמידי בפני אלוהים, הרי אין רגע

בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה עניין ראש השנה לכאן? על רקע דברים אלה נוכל

לומר כי ראש השנה איננו יום הדין אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון

תרועה", שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

(י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

 

מִי אֵל

כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ. לֹא הֶחֱזִיק

לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ

בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל חַטֹּאותָם.

(מיכה ז,

יח-יט)

 

אמירת תשליך אצל הנהר

ענין מנהג

אמירת פסוקי 'מי אל כמוך' ביום ראש השנה על הנהר, הוא כי הנה בראש השנה מחדֵש

האדון ב"ה כל מציאות הנמצאים, ומתכוין לקבוע הטוב שבהם שישאר לנצח ולדחות הרע

שבהם עד שתיטהר הבריאה ממנו ותהיה ראויה ליאור באור פניו לנצח נצחים, והנה ברחמיו

יתברך, נושא העוונות ועובר על הפשעים כפי מה שאפשר לפי נימוס צדקתו למי שזוכה לזה,

וכל הרע שנתגבר בבריאה דוחה אותו ומעבירו מן המציאות, וענין זה נכלל בפסוקים אלה 'מי

אל כמוך וכו' ותשליך במצולות ים וכו", ואמנם בהיות שמִן הראוי תמיד להשתמש מדברי

העוה"ז לעניני ההילול לפניו יתברך, כפי מה שנרמז מסתרי חכמתו יתברך בצורות

הנמצאים האלה וחוקותיהם, על כן הולכים אל המים, שמראים בצורתם ענין השתקעות השוקעים

בם, ומראה על רז מרזי הנהגתו יתברך שמשקע ומעביר הרע מבריותיו באופן שלא ישאר

ממנו רושם כלל, וכמו שמבאר הנביא עצמו בדבריו 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם'.

(רבי משה חיים לוצאטו:מאמר החכמה)

 

תפילת היחיד

לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת האדם

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם

אֶת שֵׁם ה' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה אֶל תְּפִלַּת

הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר

אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם

אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר

בְּצִיּוֹן שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה' (תהלים

קב, יד-כג).

הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד 'תפילת

הערער' וסיפיה דקרא בלשון רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר לפתח בני

תמותה' וכבר נדרש בויקרא רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף ממרום קדשו ה'

משמים אל ארץ הביט'…

והעניין דראה המשורר ברוח הקודש דבדור

אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם

כולו, אמנם כוונת תפילה זו איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על

כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה'

לאברהם אבינו בשעת מצוות מילה… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו

בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח

הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על

כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק

בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ, מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה

יחד עם הערער.

(הנצי"ב

מוולוז'ין: הרחב דבר דברים כו, טו, הערה א)

 

 

קריאה דחופה אל קוראינו

בחודש אלול תשנ"ז יזם חברנו פרופ' ג'רלד קרומר ז"ל,

ממייסדי תנועת "נתיבות שלום"

את פרסומם והפצתם של גיליונות "שבת שלום" בבתי הכנסת.

מאז, אנחנו משתדלים להשמיע קול של ציונות דתית

המאמינה בשלום, בצדק חברתי ובכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

כמו-כן, אנחנו עומדים בקרוב להוציא לאור ספר המכיל

מאמרים המבוססים על דברי תורה נבחרים שפורסמו ב"שבת שלום".

ספר זה יוקדש לזכר חברנו ג'רלד קרומר ז"ל

כדי להיות שותפים להשמעת קולה של ציונות דתית שוחרת שלום וצדק,

כדי לסייע בהוצאת הספר,

וכדי שנוכל להפיץ את גיליונות "שבת שלום" ללא הפסקה במאות בתי

כנסת בארץ, באינטרנט ובדוא"ל בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית,

 

שילחו עכשיו (במוצ"ש)

את ההמחאות לפקודת "עוז ושלום"

ל"עוז ושלום-נתיבות

שלום"

ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

עבור "שבת שלום"

לפרטים נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות

למרים פיין

בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il או בטל.: 0523920206

תודה

מערכת "שבת שלום" "עוז

ושלום-נתיבות שלום