היה נא מצליח דרכי אשר אני הולך

אל תבהל – אל יוציא

פיך מלין לפניו בביתו בבהלה ולבך אל ימהר כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה

בעסקי העולם על כן אמר משיח ה' מצא עבדך את לבו, ודע כי האלהים נצב עליך ורואה

אותך ושומע דבריך כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים ואתה על הארץ ואין למטה ממך, על

כן יהיו דבריך מעטים, שלא תסתכן כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה

קצרה ויוצא.

 אמר אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור

היות כבוד המקום מלא כל מקום ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו

קבוע לתפלתו והוא חייב לכבדו, גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע, כי

חסדו עמו בכל חלקי הרגע שיחיינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי

העולם, הושם לו זמן שיתפלל בו והם עתים ידועים ערב ובוקר וצהרים, כי כל מי שיש לו

עיניים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו, על כן חייב אדם שיתפלל שישמור פתחי

פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית, על כן אסור שיתפלל אדם

ויכניס בתוך תפלתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם ולא יסמוך על המחבר ברצונו

הראשון כי אין אדם אשר לא יחטא או המעתיקים חטאו, וכלל אומר יש בפיוטי רבי אליעזר

הקליר מ"כ, ארבעה דברים קשים, הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים… ולמה

לא נלמד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו והנה תפלתו שהתפלל מודעת וכל יודע לשון

הקודש… והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפלה הקבועה ויהי דברינו מעטים ולא

נענש בדין. בא החלום – כשיהיה החלום מעורב מענינים רבי ידוע שהוא מתערובת המאכלים

והתגבר אחת מן הארבעה שרשים לא יהיה לו פתרון ולא יורה על טוב או רע כי הבל הוא כן

ידמה הכסיל שירבה דברים וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא, אף כי במקום המוכן

להזכיר שם הגבוה בו תמיד.

(אבן עזרא

קהלת ה, א)

מה לירמיהו בראש השנה?

יואל קרצ'מר-רזיאל

ראש השנה פותח אמנם יחידת זמן שנתית חדשה, אולם חג זה

מתפקד בלוח השנה הליטורגי ברצף עם יסודות מתוך השנה הקודמת. ראשית, חודש אלול נבנה

כהכנה לראש השנה וליום הכיפורים – אמירת מזמור לדוד ה' אורי וישעי, אמירת סליחות

ותקיעת שופר – כך שאנו מגיעים אל ראש השנה מתוך הקשר מסויים.

שנית, ההפטרות. כידוע, מהשבת שאחרי י"ז בתמוז ועד

השבת הסמוכה לראש השנה משתנה מחזור ההפטרות שלנו. שלוש הפטרות פורענות מקדימות את

תשעה באב ולאחריו אנו מפטירים שבע נחמות. המוקד של סדרה זו הינו תשעה באב, כאשר

ריבוי הנחמות מספק מענה ומכריע את כף המאזניים. נבואות הנחמה, כולן מחלקו השני של

ישעיהו, מסתיימות לפני ראש השנה והבימה מתפנה להקשר חדש.

אולם הפטרת היום השני של ראש השנה מאפשרת מבט אחר על

מקומו של ר"ה בתוך לוח השנה. לאחר שביום הראשון אנו קוראים על חנה, ביום השני

אנו קוראים את נבואתו המרגשת של ירמיהו – 'מצא חן במדבר' (לא, א). ההסבר השגור לבחירה בהפטרה זו מדגיש את

הזכרונות ('כי-מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד', לא, יט). אך נבואה זו נקראת כנבואת נחמה של ממש. לאחר

שבע הפטרות שנבחרו ממגוון רחב של פרקי נחמה בחלקו השני של ישעיהו, באה כעת נבואת

נחמה נוספת, הפעם מירמיהו. ירמיהו? נחמה? למעשה, הפטרה זו הינה חלק מתוך יחידת

נחמה קטנה וחריגה בספר אשר תויג על ידי חז"ל כ'כולו חורבן' (ב"ב יד

ע"ב). הבחירה בהפטרה זו לראש

השנה יוצרת רצף – המשך סדרת הנחמה – וחידוש – הזחה מישעיה לירמיהו. יתרה מזאת,

נוצר כאן מסגור: סדרת ההפטרות המיוחדות נפתחה עם שתי הפטרות פורענות מספר ירמיהו

(ונבאות פורענות נוספת מישעיהו). עתה, שבים אנו אל ירמיהו, בהפטרה הקורצת אל פרק

הפתיחה של ירמיהו שבו הפטרנו לאחר י"ז בתמוז:

ירמיהו א                                                           ירמיהו

לא

כה אמר ה'                                                        כה

אמר ה'

זכרתי לך

חסד נעוריך אהבת כלולתיך                  מצא

חן במדבר

לכתך אחרי

במדבר                                            אהבת

עולם אהבתיך

החזרה אל ירמיהו צריכה להתפרש על רקע ספר ירמיהו כולו.

דומה כי הארוע המכונן של ספר ירמיהו, הינו סף החורבן שעליו עמדה ירושלים כ-150 שנה

קודם לכן. על פי המתואר בספר מלכים, לאחר שצבא אשור ריסק את ממלכת ישראל והגלה את

יושביה ולאחר שיתר ערי יהודה חרבו, צר צבא אשור על ירושלים. כנגד כל הסיכויים מלאך

ה' הכה במחנה אשור וסנחריב נסוג לנינוה. הנצחון הנסי, בגיבויו הנבואי של ישעיהו (מל"ב

יט) ובמענה לתפילת חזקיהו בבית

ה', הוא הוא הרקע לחששות הגדולים של ירמיהו. מאבקו של ירמיהו מתנהל אל מול האמונה

הרווחת כי הצלה ניסית בזכות היכל ה' היא המענה לאיומים המרחפים מעל ממלכת יהודה.

ההיבריס המוצע בספר דברים ('כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה') מומר בבטחון יתר

במקדש ובכוח ההצלה, כמו גם בנבואה המגשימה את עצמה. מתחילת נבואתו מוכשר ירמיהו

לעמוד בלחצים של המלכים והעם המקווים כי בכוחה של נבואה טובה מצדו לגבור על

הנסיבות המאיימות. לכל אורך הדרך מסרב ירמיהו להיכנע ללחץ הנפשי והפיזי העצום

המופעל כלפיו, כמעט כאנטיתיזה לנבואתו של ישעיה בעת מצור אשור.

תפיסת העולם של ירמיהו משולשת¹: אין ביטחון

במקדש כשלעצמו; על החברה להיטיב דרכיה בכדי להתקיים; יש צורך בקריאה ריאלית של

המפה המדינית הבינלאומית ואין טעם לנסות למרוד במעצמה השלטת.

פקחונו של ירמיהו מתבטא אף בנחמתו. זוהי נחמה נוגה –

'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם' (לא, ח), מאופקת ('מנעי קולך מבכי', לא, טו), המדגישה את שלילת הפורענות ('ולא-יוסיפו

לדאבה עוד', לא, יא;

'לא-יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה', לא, כח; 'לא ינתש ולא יהרס', לא, לט) הרבה יותר מאשר את שפע הטוב. בכך שונה נבואה

זו מנבואות הנחמה הוורודות ומלאות האופטימיות של ישעיה, הנקראות לפני ראש השנה.

הצבת ראש השנה בתוך המסגרת של הפטרות הפורענות והנחמה

פועלת באופן כפול. ראשית, היא יוצרת מסגור (פורענות ירמיהו > פורענות ישעיהו

> נחמת ישעיהו² > נחמת ירמיהו) שבו אף פורענותו של ירמיהו נענית

בנחמה.

שנית, היא מעניקה משמעות נוספת לראש השנה: אין המדובר

בתחילתו של מסע, אלא בנקודת השיא במסע שהחל כבר בחודש תמוז. בתבנית המוכרת של 7 +

1 מוגשת הפטרת ראש השנה כנחמה השמינית החותמת. בכך, מוזח מוקדה של סדרת הפורענות

והנחמה מתשעה באב אל ראש השנה. אולם שיא זה מסוייג: ניתן להתנחם בראש השנה, אך תהא

זו נחמה מפוקחת, מאופקת, זהירה, הקוראת גם 'השִבני ואשובה' (לא, יז).

1. כפי שהיטיב לתאר

הרב בני לאו בספרו 'ירמיהו: גורלו של חוזה'.

2. שאלת

אחידותו של ספר ישעיה אינה רלוונטית כאן, שכן עבור קובעי ההפטרות מדובר בספר אחד.

יואל

קרצ'מר-רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, מלמד במרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות ובמסגרות נוספות

ודוקטורנט לתלמוד באוניברסיטת בן-גוריון.

קרן ושופר

שני שמות לו לשופר:

קרן ושופר. קרן- על שם במעטפה החיצונית, החומר הקרני ממנו היא עשויה. שופר- על שם

השפופרת, החלל הפנימי שדרכו בוקע הקול ועולה.

בבהמה משמשת הקרו לעוצמה,

לכוח. בנגיחתה באמצעות הקרן מרכזת הבהמה את כל כובד משקלה ותנופתה בנקודה מרכזית

אחת, בקרן. אין היא משתמשת כלל בשופר, בחלל הפנימי שבקרן. ישראל נצטוו לקחת קרן זו

ולהשתמש בה שימוש שונה, שימוש אנושי, שימוש יהודי. אשרי העם יודעי תרועה.

על-ידי השימוש בשופר ולא בקרן, בקול ולא בכוח, אנו הופכים את מידת הדין הקרנית,

למידת הרחמים השופרית.

אמנם הכרח הוא עדיין

להשתמש גם בקרן, בעולם בו אנו מוקפים שוורים נוגחים ומסוכנים מכל עבר, אין אנו

יכולים להסתפק בשופר בלבד. זקוקים אנו לקרן חזקה שתגן עלינו. מתפללים אנו גם

לצמיחת קרן דוד עבדך; אולם זו היא רק אמצעי לעריכת נר לבן ישי משיחך. הנר

מקרין אור סביבו. הוא משפיע, מחנך, מבהיר ומסביר. אלא שהקרן צריכה להיות בטֵלה

לשופר.

(הרב יעקב

אריאל: שופר וקרנו, בתוך : אהלי תורה, מובא ב"ממך אליך" – מחזור לראש

השנה בעריכת יונדב קפלון עמ' 139)

והר"מ

מרוטנבורג היה אומר לְחיים בשוא ולא לַחיים בפתח, כי לַחיים משמע לא חיים,

כדאיתא בנדרים (יא, ע"א)

לַחולין כמו לא חולין, ולא היה אומר 'לחיים טובים' אלא 'לחיים' עד לבסוף

בהודאה, שהיה אומר 'וכתוב לחיים טובים', כי המבקש צריך לבקש תחילה דבר מועט

ואח"כ מוסיף והולך, כמו שמצינו (תהלים יט) בדוד תחלה אמר 'שגיאות מי יבין' ואח"כ בקש

על הזדונות דכתיב 'גם מזדים חשוך עבדך' ואח"כ 'אל ימשלו בי אז איתם' פירוש העבירות

החזקות, ומביא משל לזה: 'א"ר אבא: כותים הללו יודעים לבקש על הפתחים.

תחלה אומר 'תן לי מעט מים' ונותנין לו, 'תנו לי בצל אחד' ונותנין לו אומר: בצל בלא

פתא? נסיב ליבא… (בסוף סועד את לבו), כך הצדיקים יודעים לרצות בוראם, שנאמר

'שפתי צדיק ידעון רצון'…

(טור אורח חיים סימן תקפב)

תרועה: בכי או

אנחה ? הקב"ה אינו מבדיל בין בכי לבכי

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק

לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין

הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה, כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג

לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך

דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.

(רמב"ם הלכות שופר ג

, ב)

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא

יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים

ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'.

מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

 (בבלי

ראש השנה לג ע" ב)

גנוחי גנח – כאדם

הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם

ילולי יליל – כאדם

הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכם זה לזה.

(רש"י ראש השנה לג,

ע"ב)

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי

תפילה, שנאמר (איכה ג',ח) 'גַּם כִּי

אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי'

ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים

ל"ט, יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה,

אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל

אֲבוֹתָי.

(בבלי בבא מציעא נט

ע" א)

'האזינו השמים': לפי

'ותשמע הארץ אמרי פי'. בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר 'שמעו שמים והאזיני ארץ' (ישעיה א') 'שמעו

שמים' שהיה רחוק מן השמים 'והאזיני ארץ' שהיה קרוב לארץ.

 (סיפרי האזינו פיסקא שו)

"שמים וארץ" הם חלקי האדם

עוד נתכוון שדיבר עם

שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד

חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, ע"ד) בפסוק 'יקרא אל השמים מעל וגו" (תהלים נ ד). וכשדיבר לרוחניות שבאדם, קרא אליו

ואמר 'האזינו השמים', פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין,

ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף

שהוא בנגלה, אמר 'ותשמע הארץ', פירוש חלקי הארץ, 'אמרי פי' כי הגוף להיות

טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

(אור החיים דברים לב , א)

הצלחתנו תלויה במעמדנו הרוחני ולא בכוחנו הצבאי

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם.

(דברים לב , ל)

'איכה ירדוף אחד אלף'

– אם לא עשיתם את התורה, היאך אני עושה הבטחתכם? הייתם מבקשים שיהא אחד מכם רודף

אלף ושנים יניסו רבבה, עכשיו אחד מן האומות רודף אלף ושנים יניסו רבבה.

'כי לא כצורינו צורם'

– לא כתוקף שאתה נותן לנו, אתה נותן להם; כשאתה נותן להם את התוקף, הם מתנהגים

עמנו במדת אכזריות, הורגים ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו.

'ואויבנו פלילים' – כבר כתבת לנו

שאויב לא דן ולא מעיד, שנאמר 'והוא לא אויב לו' (במדבר

ל"ה) 'יעידנו ולא מבקש רעתו' (שם) ידיננו ואתה מניתה עלינו אויבים עדים

ודיינים.

 (סיפרי האזינו פיסקא שכג)

אלמלא נעזב ישראל על ידי צורו, אלמלא

היה צור ישראל חפץ בשעבוד ישראל על ידי הגויים – ולצורך זה מסר אותו לידיהם, אילו

היה מאבק העמים בישראל בגדר מאבק צור העמים בצור ישראל, כי אז לא היה ישראל מובס

אלא העמים, ולא ישראל היו המנוצחים. אין צור העמים יכול להתמודד עם צור ישראל.

(הרש"ר הירש דברים

לב, ל-לא)

"טוב וישר

ה'": האופציה לתיקון היא מחסדי ה'

'טוב וישר ה": למה

טוב? שהוא ישר, ולמה ישר? שהוא טוב.

שאלו לחכמה חוטא מה

עונשו? א"ל: 'חטאים תרדֹף רעה',

שאלו לנבואה חוטא מה

עונשו? א"ל 'הנפש החוטאת היא תמות'.

שאלו לתורה חוטא מה

עונשו? א"ל : יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה

חוטא מה עונשו? א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, ככתוב 'טוב וישר ה' על כן

יורה חטאים בדרך' שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה.

(ילקוט שמעוני תהלים כה, סימן תשב)

תשובה מאהבה ומיראה

אמר ריש לקיש: גדולה

תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד) 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' הא עון מזיד הוא, וקא

קרי ליה מכשול?!

איני (הרי הדברים

אינם כפי שנאמרו?!) והאמר ריש לקיש 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות',

שנאמר (יחזקאל לג) 'ובשוב רשע מרשעתו

ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'?

לא קשיא; כאן מאהבה

כאן מיראה.

(בבלי יומא פו, ע"ב)

התשובה מרימה את

האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם אלא הוא

מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו. הרצון העז,

הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כוח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה

ולברכה.

(מתוך "אורות התשובה" לראי"ה קוק זצ"ל,

ע"א)

התשובה הגורמת

לטרנספורמציה רדיקאלית של כל דרך החיים, ללידה מחדש של האישיות, היא תשובה של

גאולה; תשובה אחרת שאינה עושה זאת, אלא מכוונת היא נגד חטא מסוים – היא תשובה

של כפרה.

(מתוך "על התשובה"

לרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל)