ראש השנה תשע"ב (גליון מספר 719)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



ראש השנה

גליון מס' 719 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

אָבִינוּ

מַלְכֵּנוּ. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה

 

 

"טוב וישר ה'": האופציה לתיקון היא מחסדי ה'.

'טוב וישר ה": למה טוב? שהוא ישר, ולמה ישר? שהוא טוב.

שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? א"ל: 'חטאים תרדֹף

רעה',

שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? א"ל 'הנפש החוטאת היא תמות'.

שאלו לתורה חוטא מה עונשו? א"ל : יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, ככתוב

'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך' שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה.

(ילקוט

שמעוני תהלים כה, סימן תשב)

 

 

שנה טובה לכל קוראינו לכל בית ישראל ולכל באי עולם

שנת שלום, צדק ושלוה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו בספר החיים, למענך

אלוקים חיים

 

 

 

"מִבְטָח כָּל קַצְוֵי

אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים"

איתי מרינברגמיליקובסקי

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד

שִׁיר.

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה, אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן,

וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר;

שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ

כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ.

דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ

מֶנִּי, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם.

אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב

יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ

קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ;

נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק

תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים.

מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה, מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים

שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים.

וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי

קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ, מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב

תַּרְנִין.

פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה, פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם, כִּי כֵן תְּכִינֶהָ;

תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ; עִטַּרְתָּ שְׁנַת

טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן; יִרְעֲפוּ

נְאוֹת מִדְבָּר, וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה;

לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר, יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ. (תהלים סה)

 [א]

כמה יפה מזמור התהלים; בטרם תיאמר אודותיו ולוּ מילה אחת של פרשנות, כמעט אי

אפשר שלא להתפעל מחדוות החיים הנמרצת

המאפיינת אותו לקראת סופו. הארץ כולה מתעדנת במים, האדמה אומרת שירה, והירוק היום

ירוק מאי פעם; שִׁפעת-טוּב וברכה שלמעלה מן הטבע נאצלות על הבריאה, ויחד עם תחושות

עזות של התחדשות הן יוצרות חגיגה משכרת של קולות וצבעים. התקווה לגשם, וההודאה על

הגעתו סופסוף – שתיהן עמוקות וטבעיות לבני העת העתיקה, כפי שמעידה מסכת תענית כולה

– חורגות כאן משגרתן הקבועה, ומתעלות אל מעבר לשדה ולכרם הפרטיים של החקלאי, עד

שכל תלולית עפר, עמק וגבעה מקבלות פנים אנושיות כדי לגלות בהן עיניים מאירות,

ולדובב פיות שׂוֹחקים. אווירה של ראשית שנה – אמנם, שנה המתחילה בניסן – ובכל זאת,

שנה חדשה.

 [ב]

אך המזמור לא מתחיל בתיאורו

המרגש של הטבע בבוא הגשם, אלא דווקא בחוויות של תפילה וכפרה: "שֹׁמֵעַ

תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ; דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי,

פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ".

הפער הסגנוני והתוכני בין שני החלקים הוליך חוקרי מקרא להשערה בדבר שימושיו הליטורגיים

של המזמור כתפילת-גשם קדומה, שלא נחלצה – כדרכן של תפילות – מתוספות מאוחרות, מִשְׁנִיוֹת

ביחס לגרעינו הראשוני. כך או אחרת, מעניין לחשוב על מוטיב מסוים המאגד את הפסוקים

יחד ומשווה להם חזות אחידה, לפחות לכאורה. כוונתנו לאופייה המרחבי של ההתרחשות

המתוארת: לא רק העמקים וההרים מגיבים בתנועה ערה למעשי הקדוש ברוך הוא, אלא גם בני

האדם, השמים פעמיהם אל שומע התפילה, ומתברכים בקירובו של מי מהם אל חצרות קדשו. בטחונם באל נובע, כפי שמבהיר המשורר, משליטתו המוחלטת של

הקב"ה בעולם כולו, מקצה הארץ ועד לקצה הים: "נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק

תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים".

 [ג]

הצירוף 'וים רחוקים' גירה את

דמיונם של חכמינו, שזיהו במרחב משמעויות סמליות. כך מוסר לנו מדרש פסיקתא דרב כהנא (פר' כד) את המשל הבא:

ר' חננא

בר פפא שאיל את ר' שמואל בר נחמן,

אמר ליה: מהו דֵין דכתיב [ = מהו זה שכתוב] 'וים רחוקים'?

אמר ליה: נמשלה תשובה בים,

מה הים הזה לעולם פתוח כך

שערי תשובה לעולם פתוחים.

ונמשלה תפילה במקוה,

מה המקוה

הזה פעמים פתוח פעמים נעול, כך שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים.

מה המקוה

הזה אדם מבקש לטבול ומצא אביו או רבו שם ונתבייש והולך לו,

אבל הים הזה, מפליג קימאה ויורד וטובל.

המדרש יוצר ניגוד כפול בין

התפילה והתשובה. ראשית, בעוד התפילה מוגבלת בעתים המתאימות לה, ושעריה אינם פתוחים

תמיד, שערי תשובה לעולם אינם ננעלים. אך שנית, וחשוב יותר לענייננו: התפילה, כמקוה המים הסגור, התָחוּם, אינה מותירה בהכרח מקום לכולם.

אדם מבקש לטבול – או להתפלל – מוצא שם את אביו או רבו, מתבייש והולך לו; התשובה,

כים הפתוח ורחב-הידים, מאפשרת לכל אחד למצוא את דרכו אל

המים. אלא שהמדרש מנסח דבריו טוב ועמוק יותר מן האופן שבו סיכמנו אותם: הים אולי

מאפשר לכל אחד למצוא דרכו אל המים, אך לא לפני שהוא פוגש גם שם את אביו או את רבו.

המפגש הטעון-ממילא נעשה טעון הרבה יותר ברגע החשוף של הטבילה, ומסתבר – גם של

התפילה והתשובה. למרבה המזל, 'גבוה מעל גבוה שומר'; גרסה אחרת של המדרש (מדרש תהלים, ד:ג) מטעימה כי שערי רחמים אינם

ננעלים לעולם, לא משום שיש בהם עקיפה של הסמכות האנושית, אלא משום שהקדוש ברוך

הוא, נמען-תחנונינו, קרוב אלינו תמיד, "בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד:ז).

לא קל להתבייש. אולם בושה

אינה בהכרח רגש מגונה, בעיקר כשהיא נחווית כיראת כבוד; היא מסייעת לנו לווסת את

מעשינו, ומחייבת אותנו להיות קשובים לרחשי הלב והדעת של זולתנו – או, במשל שבמדרש,

מחייבת אותנו ברגישות כלפי עצמנו, שעה שאנו נתקלים דרך-מקרה בגדולים מאיתנו. אך

הבושה יכולה גם לסרס, ולעורר תחושת מחנק; אם הקרובים לי גדולים ועצומים כל כך – מה

אני ומי אני? כאן אנו מגיעים לאחד מיתרונותיו של המרחק: המרחב. התנועה למקום אחר

מאפשרת חופש, חופש כזה שאינו מתנער מנוכחותה של הדמות הסמכותית – היא הרי נמצאת

שם, במקום בו ביקשנו אנו לטבול לראשונה – אלא מחייב אותנו לסלול דרכים צדדיות

חדשות.

 [ד]

נשוב אל הגשם. במדרש דברים

רבה (כי תבוא, מהדורת ליברמן, עמ' 111) אנו קוראים:

מעשה בגוי אחד ששאל את רבן

יוחנן בן זכאי, אמר: לנו יש מועדות ואתם יש לכם מועדות, אנו יש לנו קלנדא סטרנליא קרטוסיס

[ = שמות של מועדי נכרים] ואתם יש לכם פסח עצרת וסוכות; איזה יום שאתם ואנחנו

שמחים? אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: זה יום ירידת גשמים, שנאמר 'לבשו כרים הצאן' (תהלים סה:יד) וגו', מה כתיב אחריו: "הָרִיעוּ

לֵאלֹהִים כָּל הָאָרֶץ" (שם סו: א).

בתשובתו לשאלת הגוי, המחפש

אחר רגע אחד של שמחה שווה, של הודאה משותפת לאל אחד, דורש רבן יוחנן בן-זכאי את

הסמיכות בין הפסוק האחרון במזמור בו פתחנו, לפסוק הראשון במזמור שאחריו. מיד לאחר

התיאור הנפלא של הטבע המתעורר, עליו עמדנו לעיל, חוגג משורר התהלים

את תרועת התהילה העולה מכל קצוות תבל; השמחה ב'יום

ירידת גשמים' אינה מבחינה בין הברואים-בְּצֶלֶם. היא כרוכה מאליה בהכרה החודרת,

העומדת – מתוך שמחה! – על הפער שאינו ניתן לגישור בין אדם ואלהיו.

"כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ סֶלָה.

לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים

נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" (שם:ד-ה).

 [ה]

את הרגישות לגשם איבדנו,

אולי, זה מכבר. אך השנה שחלפה סימנה מוקד חדש-ישן לאחווה אוניברסלית.

העמים אשר סביבנו מאסו בזה אחר זה בשלטונם של עריצים שהשחיתו דרכם. חרף כל

ההבדלים, קשה שלא לראות במחאה החברתית שזעזעה את אמות הספים בישראל, אחוֹת למחאות

בעולם הערבי. האמונה העמוקה בזכותו של הפרט לחירות ולחיים-בכבוד,

הולידה שותפות גורל, וסדקה – אצל מי שרק היה מוכן לכך – חומות של אינטרסים לאומיים

מנוגדים.

"הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ

לְרֹאשֵׁנוּ, בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם – וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה"

(שם:יב). בשעה זו של ערעור נוקב על

שלטון אדם באדם – בכל צורותיו הגלויות והסמויות – יכולים אנו לשוב ולאמץ את אחד

הרעיונות הרדיקליים ביותר שראש השנה נושא עמו; יום המלכת האל על העולם כולו,

יום ההכנעה הנרגשת לנשגב-מכל-נשגב, הוא-הוא יום שחרורו של הפרט מכבלי כל משעבדיו;

הוא-הוא יום הפסיעה בדרכים חדשות אל הים הגדול, שלפניו הכל

שווים.

איתי מרינברגמיליקובסקי נשוי ואב לבן, מתגורר בירושלים. בוגר ישיבת הקיבוץ

הדתי עין-צורים, וכיום דוקטורנט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לומד ומלמד גמרא בבתי מדרש בירושלים ובתל-אביב.

 

 

רק א-ל דעות יודע

להעריך מיהו חוטא ומיהו צדיק

אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: 'על רוב

עונך' וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת, שנאמר: 'זעקת סדום

ועמורה כי רבה

וגו" וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין,

שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם' ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי

גודלם; יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: 'יען נמצא בו דבר טוב' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' – ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין

הזכיות כנגד העונות.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה ג, ב)

 

 

התקיעה בשופר ופסוקי

"מלכויות זכרונות ושופרות" כחלק ממלחמה

פנימית

'וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו': מן פסוקים

אלו למדו רז"ל שאומרים בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, כדאיתא בילקוט בפרשה

זו תשכה) ויש להבין

מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ראש השנה? ונראה שלמדו זה ממה שנאמר 'וכי תבואו

מלחמה בארצכם על הצר הצורר וגו' וזאת לפנים בישראל שבכל עת צרה, היו גוזרין תענית והיו תוקעין

ומריעין ואומרים מלכיות

זכרונות ושופרות (בטור

א"ח סימן תקע"ט) ואולי ראייתם מפסוקים אלו, שנאמר 'וכי תבואו מלחמה וגו'

ודון מינה ומינה שבכל יום ויום שיש תקיעה עושין כסדר

הזה וגם ראש השנה בכלל ומדקאמר מלחמה בארצכם ב'בי"ת', שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ

וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן הצורר

הפנימי אשר בתוך הארץ, לאפוקי סתם צורר הוא חוצה

לארץ. ועוד, מה לי צורר חיצוני, מה לי פנימי? ולפי זה יפה נרמז בפסוקים אלו סדר של

ראש השנה.

(כלי

יקר במדבר י, י)

 

 

שעה גורלית איננה מתאימה לשירה,

היא מתאימה להתבוננות

ספר החיים הם השמים

ושָם כל הגזירות העתידות להיות כתובות ביום הִבָּרְאָם.

 (אבן עזרא תהלים סט , כט)

 

'דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחו' (דניאל ז , י) – והוא

אינו צריך סֵפר, כי יודע המחשבות עד שלא נוצרו, אלא כמנהגינו "דברה תורה

כלשון בני אדם'.

(ספר חסידים סימן לב, מובא ב'ימים

נוראים' לש"י עגנון)

 

מאי טעמא [שאין אומרים הלל בראש השנה]? – אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש

השנה וביום הכפורים? – אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים

וספרי מתים פתוחין לפניו – וישראל

אומרים שירה?

(בבלי ראש השנה לב ע"ב)

 

 

"ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו

על כל מעשיך"… "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן

העובדה, כי בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה

אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם

שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות

והמשימות המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם,

לפעול לתיקון העולם במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן

תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן

תן כבוד ה' לעמיך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך,

שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה

לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו

כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש

השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על

עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת

'ונתנה תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם

הוגה ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה

בהגשמת רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)

 

 

תרועה: בכי או אנחה ?

הקב"ה אינו מבדיל בין בכי לבכי

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו

בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין,

או האנחה, כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג

לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך

אנו עושין הכל.

 (רמב"ם הלכות שופר ג , ב)

 

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

 (בבלי ראש השנה לג

ע" ב)

 

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג',ח)

'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי'

ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי

דמעות לא ננעלו,

שנאמר (תהלים ל"ט, יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי

ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל

תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות

ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

 לתגובות ולתיאום דברי תורה:pleiser@netvision.net.il

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו בגיליונות

'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק השאובים

ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית

בארץ ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום

ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי

כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת

"עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא,

פנו למרים

פיין  0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת

שבת שלום עוז                   ושלום-נתיבות

שלום