ראש השנה תשס"ז (גליון מספר 514)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



ראש השנה

גליון מס' 514 תשס"ז
(קישור לדף המקורי)

אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל?

אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל,

כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם,

ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (בבלי ראש השנה טז ע"א)

 

שופר של ראש השנה של

יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך

וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר.

(משנה ראש השנה ג , ג)

 

אמר רבי לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין. – והתנן:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט! – הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, רבי יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין

בשל זכרים כפופין וביובלות בשל יעלים. – במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה – כמה דכייף

איניש דעתיה (מה שאדם כופף

יותר את דעתו ואת עצמו) טפי מעלי (טוב יותר), וביום הכפורים

– כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט

איניש דעתיה (כמה שאדם פושט

את עצמו ומפשט את דעתו מכל עקמומיות) טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף

איניש דעתיה טפי מעלי.

 (בבלי

ראש השנה כו ע"ב)

 

אמר רבי יעקב

דרומיא: ולמה תוקעין בקרנות?

לומר – חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך.

(ירושלמי תענית

פרק ב, ה"א)

 

שנה טובה לכל קוראינו לכל בית ישראל ולכל

באי עולם

שנת שלום ושלוה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו בספר החיים,

למענך אלוקים חיים

 

 

רואים רחוק, רואים שקוף

גיל נתיב

גיליון זה של שבת

שלום ודבריי אלו

מוקדשים לזכרו של

אבי מורי, משה

נתיב,

מורה ומחנך,

שהלך לעולמו ביום

ה' בתשרי תשנג

כתוב אחד אומר

עלה אל הר העברים הזה

הר נבו… וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל… כי מנגד תראה את

הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל (דברים לב, מט-נב)

וכתוב אחד אומר

ויעל משה מערבת מואב

אל הר נבו ראש הפסגה… ויראהו ה' את כל הארץ(דברים לד, א-ב).

מה בין שני כתובים

אלה?

בפרשת האזינו נצטווה

משה לראות בעיני בשר ודם. אמנם, גם בן מאה ועשרים לא כהתה עינו, אך הייתה זו

עין אנושית המוגבלת באופק של שדה ראיה. גם באופק הזמן הנראה לעין, עדיין היתה זו 'ארץ כנען'. חותם תושביה הראשונים לא מש מנופיה ואופיה, וכל מי שעיניו בראשו היה אומר שהכנעניות תמשיך להשפיע

גם על דורות ראשונים של התושבים החדשים. רק כאשר זכה משה לרוח הקודש על פסגת נבו, בהתרוממות

הרוח שלפני מותו, הוא זוכה לראייה מסוג אחר.

בד"ה "כי

מנגד תראה את הארץ" אומר רבינו בחיי:

…מלת 'תראה' כוללת

ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא

כנגד ארץ כנען, ועל כן נראה לי לפרש שעל כן הוצרך לחזור ולומר 'אל הארץ אשר אני

נותן לבני ישראל' ולא הספיק לו במה שאמר 'ושמה לא תבוא'…

בפרשת וזאת הברכה, הראה

ה' את משה מה שעין אנושית איננה מסוגלת לראות מפסגת נבו: "את הגלעד עד

דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון" עין

אנושית לא תוכל לראות עד הים האחרון (הים התיכון) אלא אם כן יהפכו הרי אפרים והרי

יהודה לשקופים. בראייה רחוקה זו חוצה משה לא רק את גבולות המרחב הגיאוגרפי אלא גם את

גבול הזמן: הוא חוזה עתיד בו הרי הארץ וחבליה יהיו קרויים על שמות בני ישראל: גלעד,

דן, נפתלי, אפרים וכו'… ז.א. את תהפוכות העתיד… כך דורש רש"י לגבי כל אחת

מנחלות השבטים הנזכרים בפסוק: "הראהו ארצו/ארצם בשלוותה ובחורבנה" 'עד

הים האחרון' דורש רש"י: 'אל תקרא הים האחרון אלא היום האחרון  – הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו

המתים…"

"…לפרוש כנפיים

ולעוף אל מקום שבו, אולי כמו הר נבו, רואים רחוק רואים שקוף" (ציטוט משיר

שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין

שמוליק קראוס). שקיפות ההרים והעתיד לה זוכה משה לפני מותו היא

היכולת להבין שבמהלך היסטוריה אנושית קורים דברים שקשה להסבירם בחוקי סיבה ומסובב,

בחוקי סבירות והסתברות, ובלתי אפשרי לצפות אותם מראש. לדוגמא: מי היה מאמין

שהמעצמה השניה בעולם, בריה"מ, תתפרק למדינות

עצמאיות לא כתוצאה ממלחמה, אלא מלחצים חברתיים פנימיים.

משה תיאר את העתיד

בשירת 'האזינו': זה הוא עתיד מעגלי: וישמן ישורון ויבעט – העונש על ה'בעיטה' הוא חורבן ו/או גלות – כתוצאה מהעונש חוזר העם

בתשובה – בעקבות התשובה ישוב העם אל נחלת האבות ויזכה לשפע ולברכה – ובעקבות זאת שוב

ישמן ישורון ושוב יבעט וחוזר חלילה…

הראייה הרחוקה והשקופה

של משה על הר נבו היא ראיית השבירה העתידית של 'מעגל קסמים' (באנגלית: vicious

circle) זה. רק בבדידות על פסגת נבו הוא זוכה לראייה זו, כי אין איש אחר הראוי

להיות שותף לנבואה בדרגה זו: היכולת לחזות איך יתפרץ מעגל הדטרמיניזם ההיסטורי בעם

ישראל ובאנושות כולה, ויגיע השלב ה'פוסט היסטורי' אשר

בו 'יחיו המתים'.

כל עוד אנו מצויים על

מעגל הדטרמיניזם ההיסטורי, התשובה כתהליך ציבורי–לאומי

היא תהליך מתמיד שאין לו נקודת סיום.

האם גם התשובה האישית

היא אקט חד פעמי, או תנועה מתמדת בכיוון אחד?

אבי מורי, משה נתיב,

עזב את שכונת ילדותו ונעוריו, שערי חסד, ואת הישיבה בה למד, בטריקת דלת. כצעירים

רבים בגילו, נסחף בלהט העשייה הציונית והמאבק הציוני, שירת באצ"ל ואח"כ פרש

והצטרף לפלמ"ח. בשנים שלאחר קום המדינה היה בתהליך אטי והדרגתי של 'חזרה

בתשובה'. אני זוכר אותו מתלבט בקול: כאשר מיליונים יהודים יחיו בארץ ישראל, ואיש

בעולם לא יטיל ספק בזכותנו למדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל – מה יהיה אז? האם

יתקיים בנו הכתוב "באין חזון יפרע עם" (משלי כט 18)? האם

יהיו מצוות אחרות שימלאו את מקומה של מצוות ישוב הארץ? איזה 'אידיאל' יציבו מחנכים

לפני תלמידיהם בעתיד? פעם שאלתי אותו: מה היתה הנקודה

בה התחילה המטוטלת שלך לנוע חזרה אל המסורת היהודית? הוא ענה שבסוף תקופת שירותו

בפלמ"ח קרא את האוטוביוגרפיה של מהטמה גנדי

"נפתולי עם האמת" וזה גרם לו לבחון מחדש את יחסו למורשת הוריו ומוריו, מורשת

ישראל.

אדם שרוב חייו עמדו

בסימן התשובה, נפטר בעיצומם של עשרת ימי תשובה. יהי זכרו ברוך!

הרב גיל נתיב

מכהן כרבה של קהילת מגן אברהם בעומר

 

 

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן

השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב

ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו השלום, שאמר (בראשית יח): "ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות

המשיח שעליהם אמר דוד (תהלים מד) 'כי שחה לעפר נפשנו'.

(ספר תולדות

אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י.

עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

 

"אחור וקדם צרתני"

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום

האחרון וקדם למעשה יום הראשון, הוא דעתיה דרבי שמעון בן

לקיש, דאמר ריש לקיש: 'ורוח אלהים

מרחפת על פני המים' – זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר

(ישעיה

יא) 'ונחה עליו רוח ה" – אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו,

אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך,

שלשול זה קדמך.

(בראשית רבה ח' א')

 

מתי נידון האדם?

תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם

נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו

נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל

יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו לבקרים'.

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז, ע"א)

 

וזה הטעם גם

כן העלם יום דין של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה

ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו

בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה וכן איכא למאן דאמר 'אדם נידון בכל

יום' (ר"ה טז), שנאמר (איוב ז, יח) 'ותפקדנו לבקרים

ולרגעים תבחננו'.

(כלי יקר ויקרא טז)

 

וזהו אומרו 'אדם נידון בכל יום', ולא אמר דנין

את האדם בכל יום, כאלו מעצמו נידון וכאלו הדבר נעשה ממילא…

(ערבי נחל פרשת נצבים)

 

אין כל ספק כי מאמריהם של רבי יוסי ורבי נתן, מביעים את התפיסה

האמונית העמוקה ביותר, ומעמדו של האדם בעולם אינו עניין

של פסק דין הנחרץ עליו במועד מסוים, אלא הוא ביטוי למעמדו הקבוע והמתמיד לפני

אלוהים.

האדם עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת

האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו התמידי בפני אלוהים, הרי אין רגע

בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה עניין ראש השנה לכאן? על רקע דברים אלה נוכל

לומר כי ראש השנה איננו יום הדין אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו

מועמד לדין באופן מתמיד.

 (י. ליבוביץ:

שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

 

עולמו של הקב"ה הוא עולם של אמונה, צדק,

יושר ורחמים

"אל

אמונה" – שהאמין בעולם ובראו.

"ואין

עול" – שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר: "אשר

עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז')

"צדיק

וישר הוא" – שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי האזינו פיסקה שז)

 

וזה דבר

פשוט ומברר, כי הנה אל אמת ה', והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל

אמונה ואין עול וגו'", כי כיון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט, הנה כך הוא

עובר על המשפט, המעלים את העין מן החובה כמו מן הזכות, על כן אם משפט הוא רוצה,

צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק בין

לטוב בין למוטב והינו: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", שפרשו זכרונם לברכה "לצדיקים ולרשעים", כי כך היא המדה, ועל הכל הוא דן, ועל כל חטא

הוא מעניש ואין להמלט.

ואם תאמר: אם

כן מדת הרחמים למה היא עומדת? כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?

התשובה: ודאי

מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולת כלל וכלל, ואף על פי כן אין מדת הדין

לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד

תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא

יתברך שמו ושלא יהיה תקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך

יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח האדם את

חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר

המעשה העשוי מן המציאות? אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו, דהינו:

שיותן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה

ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון

כעקירת המעשה.

(מסילת ישרים פרק ד בדרך קנית הזהירות)

 

והענין דנתבאר בשירת

האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא

נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו

צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם

שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס

ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכ הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה

היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן

שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה

גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

 (מתוך הקדמת הנצי"ב לפירושו "העמק

דבר" לחומש בראשית)