ראש השנה תשס"ה (גליון מספר 359)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



ראש השנה

גליון מס' 359 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

 

כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שיר השירים

ו, ז)

אמר

רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי 'רַקָּתֵך' אלא 'רֵיקָתֵיך', שאפילו ריקנין

שבך מליאין מצות כרימון (בבלי עירובין יט, ע"א(

 

 

 

האם ריבוי הזכויות הוא מצב נתון, תלוי

ברצון ה' או במעשינו?

יהא אדם רגיל לאכול בר"ה

רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יהי רצון שירבו זכיותינו…

הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח

מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין.

ויש אוכלים רימונים ואומרים:

נרבה זכויות כרימון.

(שולחן ערוך אורח חיים תקפג,

והרמ"א)

 

שנה טובה לכל

קוראינו לכל בית ישראל ולכל באי עולם

 

שנת שלום

ושלוה

תכלה שנה

וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

 

וכתבנו

בספר החיים, למענך אלוקים חיים

 

המלכת ה' בעולם

אביעד סטולמן

 

בפרשת

המועדות נאמר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי

בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא

קֹדֶשׁ' (ויקרא כג, כד).

המילים 'זכרון תרועה' הם שעמדו, כך נראה, ברקע קביעתם של חז"ל שבתפילת המוסף של ראש השנה יש

להזכיר 'זכרונות' ו'שופרות' (משנה ראש השנה ד, ה-ו). בנוסף לשני עניינים אלו המפורשים במקרא, קבעו

חז"ל שיש להזכיר גם 'מלכויות' ועל כך כבר תהו תנאים: 'אבל מלכות לא שמענו'

(ספרי

במדבר, עז, מהדורת הורוביץ, עמ' 71). חוקרים הסתייעו בעובדת קביעת 'מלכויות' על-ידי חז"ל כדי לאשש את

התיאוריה שרעיון המלכת ה' בראש השנה היה יסודי וקדום מאוד (ראו: י"ש ליכט,

מועדי ישראל, ירושלים תשמ"ח, עמ' 112-111).

העיון בנוסח התפילה

מלמד כי שלושה מרכיבים אלו אינם מבטאים שלושה רעיונות נפרדים ובלתי-קשורים. להפך,

דומה כי שלושתם יחד מבטאים את הציפיה והדרישה לעתיד בו יכירו הכל במלכותו של ה'.

בפסוקי 'מלכויות' משבחים אנו את האל על שלטונו בעולם ועל גילויו לעתיד לבוא;

ב'זכרונות' אנו מזכירים את הברית שכרת ה' עמנו ואת הברית שיקיים לעתיד לבוא; ואילו

ב'שופרות' אנו מבטאים את ייחודו של קול השופר המסמל את הרגשת ההדר שבהתגלות ה'

בעבר ובעתיד. ביטויים אחרים בתפילות ראש השנה, כגון 'ובכן תן פחדך', 'עלינו לשבח'

וכן חתימתן של ברכות התפילה, כגון 'מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון',

מצטרפים לאלו ומבטאים את הרעיון המרכזי של ראש השנה כפי שהתגבש אצל חז"ל:

המלכת ה' בעולם.

את רעיון מלכות ה'

בעולם אנו מזכירים עשרות פעמים ביום; לא רק בקריאת שמע, אלא אף בברכות השחר, בסיום

כל תפילה ובעצם בכל ברכה וברכה שאנו מברכים. אולם ראש השנה הנו יום מיוחד המוקדש

כולו לעניין זה של המלכת ה' בעולם. כשם שאת יציאת מצרים מזכירים אנו בכל יום ובכל

זאת יש לילה אחד בשנה שהוא מיוחד לכך, יש גם יום אחד שמיוחד להמלכת ה' בעולם.

ישעיהו ליבוביץ היה נוהג להדגיש שהתפילות המרכזיות של ראש השנה הן 'ובכן תן פחדך'

ו'עלינו לשבח' שבהן 'מתגלמת בצורה עילאית תודעת האדם בדבר מלכות שמים וקבלת עול

מלכות שמים, והציפיה להכרת העולם כולו במלכות שמים, ללא קשר לבעיותיו האישיות של

האדם, לצרכיו הטבעיים, ואפילו לא לבעיות הספציפיות של עם ישראל'. בנימה האופיינית

לו הוסיף: 'ולא הייתי אומר מלה וחצי-מלה על הפולקלור הדתי ב"ונתנה

תוקף", אשר רבים בתמימותם רואים בו את עיקר ראש השנה' (הערות לפרשיות

השבוע, ירושלים תשמ"ח, עמ' 133).

אפשר שניתן לחלק את

חגי ישראל לשתי קבוצות; בקבוצה אחת נכללים חגים 'אוניברסליים', כגון ראש השנה

וסוכות, המתייחסים במידה זו או אחרת לכלל האנושות ואילו בקבוצה שניה נכללים חגים

'פרטיקולריים', כגון יום הכיפורים ופסח, העוסקים אך ורק בכנסת ישראל. מציאותן של

שתי קבוצות אלו מצביעה על מתח דיאלקטי בין אוניברסליזם לפרטיקולריזם הקיים ביהדות

מקדמא דנא (ראו מאמרו של משה וינפלד, 'המגמה האוניברסליסטית והמגמה

הבדלנית בתקופת שיבת ציון').

באלפי השנים האחרונות, בגלל מגוון רחב של סיבות ובעיקר בעטייה של הגלות הארוכה,

גברו בדרך כלל הקולות הפרטיקולריים ויהודים הסתגרו בד' אמותיהם. אם לא נכפה עליהם

להשתתף בעימותים מבויימים, העדיפו שלא לעסוק בשכנוע גויים להצטרף ליהדות או להאמין

בא-ל אחד.

עדות לתהליך זה ניתן

ליטול מעיון בתולדות השתלשלות מימרתו הידועה של רבי עקיבא, שמלכתחילה הביעה את

רעיון המלכת ה' על כל מעשה ידיו, ומאוחר יותר זכתה לעיבוד ברוח בדלנית, שהדגישה את

חשיבות רעיון המלכת ה' על עם ישראל:

אמרו לפניו מלכיות

זכרונות ושופרות: מלכיות כדי שתמליכוהו עליהם [בכתב-יד ערפורט: 'שתמליכהו

על כל מעשיו', בכתב-יד לונדון: 'שתמליכהו על מעשה ידיו']; זכרונות כדי

שיבא זכרונכם לטובה לפניו; שופרות כדי שתעלה תפילתכם בתרועה לפניו' (תוספתא ראש

השנה א, יב [מהדורת ליברמן, עמ' 308]).

רבי עקיבא הדגיש

שההמלכה היא 'עליהם', או בלשונם המפורשת של עדי נוסח אחרים: 'על כל

מעשיו', 'על מעשה ידיו' ואילו כבר בדפוס הראשון של התוספתא נדפס: 'כדי

שתמליכוני עליכם'. נוסח מאוחר זה הושפע ככל הנראה מנוסח הבבלי (ראש השנה טז

ע"א): 'כדי שתמליכוני

עליכם', שם קיבלה המימרא משמעות שונה שתכליתה להסביר מדוע אומרים 'מלכויות' תחילה

ובדומה לתשובה המפורסמת במשנת ברכות ב, ב (עיינו: תוספתא כפשוטה, ד, עמ'

1025-1024).

אף בימינו, לאחר שכבר

זכינו לתקומתה של מדינת ישראל וחלק גדול ממשקעי הגלותיות נעלמו, איננו חושקים

לשנות את אמונותיהם הדתיות של עמים אחרים. האם באמת מעוניינים אנו לשנות את האלילות

השינטו-בודהיסטית של היפנים? האם מעוניינים אנו שההודים יעזבו את ההינדואיזם

הפגני? לא זאת בלבד, דומני שבשל הסבל הרב שנגרם לנו במשך הדורות דווקא מהדתות

המונותיאיסטיות, קשה להזדהות עם דבריו המצונזרים של הרמב"ם בפרק י"א

מהלכות מלכים ומלחמות:

וכל הדברים האלו של

ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקֵן את

העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם

בשם ה' ולעבדו שכם אחד'…

מצב הרוח הפוסטמודרני

החריף הסתגרות זו, משום שרבים מאיתנו אינם מוצאים כל מקום לשנות או להשפיע על

דעותיו של הזולת, קל-וחומר של הנוכרי. האם כשנאמר בתפילת ראש השנה: 'ובכן תן פחדך

ה' א-להינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך

כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך' – נתכוון לכך 'בלבב שלם'? האם לא

היינו מעדיפים שבני דודנו הערבים יניחו את דת האיסלאם המונותיאיסטית ויהפכו לערבים

אתיאיסטיים? דומני ששאלה זו, כלומר האם וכיצד עלינו לשאוף להמלכת ה' בעולם, צריכה

לנסר בבתי מדרשנו ולהטרידנו בעיקר לפני ראש השנה, בו נקדיש זמן כה רב לעניין זה.

מובן שיהיו אלו

שייטענו שעלינו לקשוט עצמנו, קודם שאנו מציעים לעמי העולם את מרכולתנו. על אחד

מתלמידיו של רבי ישראל סלנטר מסופר שרצה לעזוב את ליטא על-מנת לנסוע לברלין כדי

להפיץ שם את תורת המוסר. אמר רבי ישראל לאותו תלמיד: וכי את ליטא כבר תיקנת? ואל

כל אנשי שכונתך כבר הצלחת להגיע? ומה עם משפחתך הקרובה – האם כולם עוסקים שם בתורת

המוסר? ובכלל, האם את עצמך הצלחת כבר לתקן במידות המוסר? כיצד אפוא אתה נוסע

לברלין הרחוקה?! מוסר ההשכל של המעשה ברור, לו יהי כדבריו, הייתכן שנזניח לחלוטין

כל עיסוק בעניין זה של המלכת ה' בעולם?

אינני יכול להשיב

תשובה לקושיא שהעליתי, אולם מבקש אני ללמוד משהו מן הטקסטים שנאמר בתפילות ראש

השנה על אופן התרחשות הפיכת לב העמים המקווה. בראש השנה עיקר בקשתנו תאמר בחיוב

ולא בשלילה: 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך!… וידע כל

פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו'. בראש השנה לא נתפלל שה' יכרית את

הרשעים, אלא שה' יכרית את הרשעוּת; נצעד בעקבות ברוריה שאמרה לרבי מאיר: אין אנו

מבקשים שהרשעים ימותו, אלא שהרשעה תאבד; לא נבקש שהחוטאים יתמו אלא שהחטאים יתמו (ראו בבלי

ברכות י ע"א).

גילוי מלכותו של

הקב"ה מתבטא בין היתר באפשרות של כל אדם לשוב בתשובה. בפסיקתא דרב כהנא (פרשה כד, ז

[מהדורת מנדלבוים, עמ' 355]) (ובמקבילות) למדנו ששליחיו ועבדיו השונים של מלך מלכי המלכים אינם יודעים סוד זה – הם

מצפים שהרשע ימות או שיביא 'קרבן אשם' ואילו המלך עצמו מגלה שרפואת החוטא היא

התשובה ולא העונש:

שאלו לחכמה: החוטא מהו

עונשו? אמרה להם 'וחטאים תרדף רעה' (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם 'הנפש החוטאת

היא תמות' (יחזקאל יח, ד).

שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: החוטא

מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו! הדא היא דכת' 'טוב וישר ה' וגו' (תהלים כה, ח).

ובשם ר' פנחס נוסף שם:

'למה הוא טוב שהוא ישר? למה הוא ישר שהוא טוב? "על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כ"ה), שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה…'. יהי

רצון שכל בני האדם יזכו ללמוד את הדרך לשוב בתשובה וישתכנעו באמת הפשוטה והברורה

שיש בורא ויש ממציא-כל.

הרב אביעד

סטולמן הוא דוקטורנט במחלקה לתלמוד שבאוניברסיטת בר-אילן

 

 

מתי נידון האדם?

תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום

הכפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל

אחד ואחד בזמנו;

בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם

נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו

לבקרים'

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז, ע"א)

 

וזה הטעם גם כן העלם יום דין של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות

לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על

כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר

פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה וכן איכא למאן דאמר 'אדם נידון בכל

יום' (ר"ה טז), שנאמר (איוב ז, יח) 'ותפקדנו לבקרים

ולרגעים תבחננו'.

(כלי יקר ויקרא טז)

 

וזהו אומרו 'אדם נידון בכל יום', ולא אמר דנין את האדם בכל יום,

כאילו מעצמו נידון וכאילו הדבר נעשה ממילא…

(ערבי נחל פרשת נצבים)

 

עולמו של הקב"ה הוא עולם של אמונה, צדק,

יושר ורחמים

"אל

אמונה" – שהאמין בעולם ובראו.

"ואין

עול" – שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר: "אשר

עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז')

"צדיק

וישר הוא" – שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי האזינו פיסקה שז)

 

וזה דבר

פשוט ומברר, כי הנה אל אמת ה', והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל

אמונה ואין עול וגו'", כי כיון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט, הנה כך הוא

עובר על המשפט, המעלים את העין מן החובה כמו מן הזכות, על כן אם משפט הוא רוצה,

צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב והינו:

"אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", שפרשו זכרונם לברכה "לצדיקים

ולרשעים", כי כך היא המדה, ועל הכל הוא דן, ועל כל חטא הוא מעניש ואין להמלט.

ואם תאמר: אם

כן מדת הרחמים למה היא עומדת? כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?

התשובה: ודאי

מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולת כלל וכלל, ואף על פי כן אין מדת הדין

לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה

כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה

תקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח

האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן

המציאות? אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו, דהינו: שיותן זמן לחוטא

ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד

גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה.

 (מסילת ישרים פרק ד בדרך קנית הזהירות)

 

ברכותינו הלבביות

לחברנו היקר פרופ'

אוריאל סימון

ממייסדי עוז

ושלום-נתיבות שלום

לרגל זכייתו בפרס

ביאליק לחכמת ישראל

על ספרו "בקש

שלום ורדפהו"

ומפעל חיים בחקר

המקרא

מערכת "שבת

שלום"                                מועצת "עוז

ושלום-נתיבות שלום"

 

אל קוראינו

 

בזכות נדיבותכם והשתתפותכם

הצלחנו, בע"ה, לחדש את הפצת "שבת

שלום" בבתי הכנסת .

 

כדי שנוכל להמשיך בהפצה, אנו

תלויים בכם !!!

 

את ההמחאות לפקודת "עוז ושלום"

(עבור "שבת שלום" בגב ההמחאה)

ניתן לשלוח ל"עוז ושלום-נתיבות שלום"

ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'),

נא לפנות

למרים פיין בטל.: 053920206

ozshalom@netvision.net.il

תודה

מערכת "שבת שלום"                                                    הנהלת "עוז

ושלום-נתיבות שלום"