ראש השנה תשס"ד (גליון מספר 309)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



ראש השנה

גליון מס' 309 תשס"ד
(קישור לדף המקורי)

בארבעה פרקים העולם נידון; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן,

בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון,

שנאמר (תהלים ל"ג): 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'

ובחג נידונין על המים. (משנה ראש השנה א , ב)

 

 

 

רק א-ל דעות יודע להעריך

מיהו חוטא ומיהו צדיק

אדם

שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת

ברשעו, שנאמר: 'על

רוב עונך' וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת, שנאמר:

'זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו" וכן כל העולם

כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן

נשחתין, שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם' ושקול זה אינו לפי

מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם; יש זכות שהיא

כנגד כמה עונות, שנאמר: 'יען נמצא בו דבר טוב'

ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: 'וחוטא אחד יאבד

טובה הרבה' – ואין שוקלין אלא בדעתו של

אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות

כנגד העונות.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה ג, ב)

 

 


שנה טובה            לכל קוראינו              לכל

בית ישראל              ולכל באי עולם

 

שנת שלום ושלוה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים

 

"ונתנה

תוקף"

גילי זיוון

מכל פיוטי ראש השנה, אני בוחרת כל שנה מחדש באהבתי

הגדולה, "ונתנה תוקף". אני מוצאת עצמי כל שנה מחכה למלך מלכי הפיוטים של

היום, ל"ונתנה תוקף". אני שואלת עצמי שוב ושוב מה יש בתפילה העתיקה הזו

שמרגש אותי ומפעים אותי כל כך מאז היותי ילדה קטנה.

בראשית, היה זה הסיפור המצמרר על ר' אמנון ממגנצה. אני

בת שמונה, או אולי עשר, קוראת האותיות הזעירות בשולי דף הסידור, המספרות סיפור

מופלא ומפחיד על זמנים ומקומות מרוחקים, על איש גיבור וענק רוח.

אחר-כך, אולי הייתה זו הדממה הכבדה שהשתררה בבית כנסת

של ילדותי, לפני שהחזן פתח בניגון "א-ד-ם". מילה אחת שהולחנה לסיפור

אנושי שלם, שראשיתו בקול תרועה (תרועת חצוצרות) וסופו במעמקי האדמה (יבבת

כינורות). "אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו".

מאז אמצע שנות השבעים נוספה טראומת מלחמת יום כיפור

המבקשת גם היא להידחק לבין דפי המחזור בעזרת הניגון המופלא של יאיר רוזנבלום.

הניגון שהוא בו זמנית 'הכי ישראלי' וגם 'הכי יהודי'. הניגון שגם אם ישמע עשרות

ומאות פעמים, לא יפסיק מלהכות בי מחדש בכל פעם.

עם השנים, נולדה ההבנה הספרותית, נוספה מודעות למשמעות

שורותיו הקצרות של הפיוט.

מה מיוחד כל כך בפיוט זה? מדוע הוא ממשיך להרטיט לבבות

אחרי מאות שנים?

מדוע הוא הפך להמנון ראש השנה ויום הכיפורים עבור אנשים

חילוניים כדתיים בשנים האחרונות בארץ? מה מקור עוצמתו?

אני חושבת שאחד הדברים המופלאים בפיוט הזה נמצא במעבר

הדרמטי באמצעו של השיר, מתחושת תלות מוחלטת באלוהים אל האמונה שבכל זאת אנו יכולים

להשפיע על עולמנו.

המתפלל עובר לפתע פתאום ממצב תודעתי של אדם חסר-אונים

הנשלט כל כולו על ידי כוח עליון לאופטימיות ואמון ביכולתו לשנות את מסלול הזרימה

של החיים.

השיר נפתח בהצהרה על קדושת היום הנורא בו "יכון

בחסד כסאך / ותשב עליו באמת". כבר בפתיחה זו מגיחה הכפילות: אלוהים יושב על

'כסא חסד' שיש בו ממידת הסלחנות לברואיו לצד תיאור אלוהים היושב 'באמת' בבית דין

של מעלה, פותח את ספרי הזיכרונות של בני-האדם וכותב את גזר דינם. פמליה של מעלה

דרוכה לקראת גזר הדין, והנה נשמעת תקיעת שופרו של המלך שהוא גם "דין ומוכיח

ויודע ועד" ולאחריו קול דממה דקה.

תמונת השופט חורץ הגורלות נעלמת אט, אט, והנה תמונה רכה

יותר עולה לפנינו. אלוהים מתואר כרועה הבוחן את הכבשים שבצאנו ומחליט מה יהיה

גורלה של כל כבשה, אך הרועה אינו רק דיין הוא גם מעין אב רחום המגן ודואג לצאן

מרעיתו.

מתמונת הרועה הבוחן את עדריו אנו עוברים לכתיבת

"גזר דינם" ולבית הדרמטי בשיר, המתאר את תחושת ההכרעה הגורלית.

בראש השנה יכתבון/ וביום צום כיפור יחתמון

כמה יעברון וכמה יבראון/ מי יחיה ומי ימות.

מי ישלו ומי יתיסר/ מי ירום ומי ישפל/ מי יעשיר ומי

יעני

ואז, פתאום, משתנה המנגינה המלנכולית, היבבנית, והחזן

והקהל צועקים:

ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה!

ובהמשך אנו קוראים:

כי לא תחפוץ במות המת/ כי אם בשובו מדרכו וחיה

איך זה יכול להיות? איך מה שלפני רגע היה כל כך

דטרמניסטי ומאיים הופך להיות כל כך מלא תקווה? מה קרה במהלך התפילה?

מה פירוש המילים "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין

את רוע הגזרה"? האם זהו קסם?

התשובה, לדעתי מצויה במישור אחר לגמרי.

אכן, לכאורה אין אנו שולטים בחיינו והכל נקבע מלמעלה.

אך זה רק חלק אחד של החוויה האנושית. להיות אדם – אין פירושו רק להיות

חסר-אונים, להיות אדם פירושו להשפיע.

איך? על ידי היכולת שלנו לשנות את עצמנו, ליצור

את עצמנו מחדש. זוהי עבודה פסיכולוגית קשה מאד, אך היא אפשרית. בלשון המסורתית

תהליך פסיכולוגי עמוק זה נקרא "תשובה".

זהו האומץ להכיר בחלקים שאנו רוצים לשנות באישיותנו,

להודות בחולשתנו ואז לנסות בצעדים זעירים לצעוד בכיוון חדש מזה שהורגלנו לו עד

עכשיו. זהו תהליך נפשי מפרק, תהליך נפשי סוחט אנרגיות ותעצומות נפש, אך היהדות

מאמינה כי הוא אפשרי. זוהי ההנחה הבסיסית שמאחורי רעיון התשובה ו"ימי

התשובה" שאנו מצויים עתה בשיאם.

מה עוד נתון לנו? "התפילה" – התפילה

היא הביטוי להכרעתנו, האם נעסוק רק ב"כאן ועכשיו" או נחפש משמעויות

נוספות לחיינו. כאשר אנו מתפללים אנו מצהירים כי יש משהו מעבר למצוי, יש לאן

לשאוף, יש בשביל מה. תפילה, פירושה, שאנו בוחרים להתייחס גם ליסוד האנכי (אדם -אלוהים)

שבחיינו ולא רק ליסוד האופקי, חברתי (אדם – לאדם).

ולבסוף, מהו היסוד השלישי המשנה את רוע הגזרה? זוהי "הצדקה".

הצדקה היא האחריות החברתית שלנו. היא הכוח שלנו לשנות את המציאות הכלכלית שלנו ושל

שכנינו. היא הכוח שלנו לעזור למי שנפילת עסקיו אולי הפכה אותו לעני לתקופה מסוימת.

הצדקה היא הדרך המסורתית לומר "איך תראה החברה שלכם? זה תלוי בכם!"

רוע הגזרה משתנה בזכות הפעילות שלנו.

אלוהים נתן לנו, בני האדם, את הכוח לעצב את הקהילה שבה

אנו חיים. את הכוח והאחריות. במוסדות הצדקה שנקים וב"גמילות חסד"

שנעשה נקבע איזה עולם זה יהיה.

המסורת היהודית, כפי שהיא משתקפת בפיוט "ונתנה

תוקף" ובתפילות רבות אחרות בימים נוראים, מאמינה ביכולת היחיד להשתנות גם

באמצע החיים, זוהי "התשובה". דמות האל המשתקפת בפיוט ובמחזור ראש השנה

כולו היא דמותו של אל הנותן צ'נס לאדם, "עד יום מותו תחכה לו/ אם ישוב

מיד תקבלו". אלוהים יוצר בני האדם, היודע יצרם, המכיר חולשותיהם

"כי הם בשר ודם" מבין כי היצור שברא זקוק ל'הזדמנות שנייה'. והזדמנות זו

ניתנת פעם אחר פעם. השאלה היא רק, האם אנחנו מוצאים את הכוח לקחת אחריות על

גורלנו.

אם נחזור לשאלה שבה פתחנו: מהו סוד קסמו של הפיוט

"נתנה תוקף" הרי שאחת התשובות נעוצה, לדעתי, בדיוק בעניין זה.

הפיוט העתיק הזה מבטא טוב מכל דבר אחר את התחושה של

האדם המודרני החש בו זמנית שתי תחושות מנוגדות לחלוטין: לרגע אחד חש עצמו

"אפס", כמו בובת מריונטה שכוחות מופלאים ועצומים שולטים בה, אין הוא

יודע מה ילד יום, איזה אסון רובץ לפתחו, ומצד שני – הוא מרגיש "כל

יכול". הוא כובש עולמות, מדביר מחלות, מוביל שינויים מרחיקי לכת בכלכלה

ובמדיניות העולמית.

במלותיו של ר' אמנון ממגנצה: האדם "משול

כחרס הנשבר/ כחציר יבש וכציץ נובל/ כצל עובר וכענן כלה/ כרוח נושבת וכאבק פורח/

וכחלום יעוף" אך הוא גם מסוגל על ידי "ותשובה ותפילה

וצדקה – להעביר את רוע הגזרה!"

הרב סולובייצ'יק היטיב לתאר חוויה אנושית ודתית כפולת

פנים זו:

האדם הראשון איש ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש

האמונה הבודד, איש הציות והכשלון – אינם שני אנשים שונים הנמצאים בעימות חיצוני,

כ'אני' מול 'אתה', אלא איש אחד השרוי בעימות בתוך עצמו… בכל אדם מצויים שני

אישים, האדם הראשון, היוצר ובעל ההדר, והאדם השני, הנכנע הענו (איש האמונה, עמ' 49-50).

מוטיב הדואליות בין תלות לעצמאות, בין חוסר-אונים

ליכולת, הוא מוטיב שכיח בלוח השנה היהודי ובטקסטים המסורתיים, אך בחודש אלול ובחגי

תשרי מתח זה מודגש שבעתיים. אנו עוברים כמעט בהיסח הדעת בין מומנטים המדגישים את

אחריותו ויכולתו של האדם למומנטים של תלות ואפסות.

כך למשל, רעיון התשובה הוא רעיון אופטימי מטיבו, המניח

יכולת השתנות מצד היחיד, אולם חלק גדול מן ה'סליחות' מבטאות חוויית חטא וכשלון

טוטאלית כל כך עד שאין לה תיקון, אלא במחילת האל. אותיות הא-ב כולן אין בהן די כדי

לתאר את היקף חטאינו ואנו חוזרים שוב ושוב על סדרת הא-ב בפיוטי "אשמנו

בגדנו", "על חטא שחטאנו" וכיו"ב, ולמרות זאת מניחים כי

"בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, נזכר ונכתב לפניך".

בתפילת יום הכיפורים מגיעה תחושת האשמה לשיאה באימוץ

תפילת רבא (ברכות

יז): "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשו שנוצרתי

כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחמר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה

וכלימה… " ומתפילת רבא המבטאת התאפסות קיצונית אנו עוברים עם סיומו

של יום הכיפורים לצעקת "ה' הוא האלוהים", לשירת "לשנה הבאה"

עליזה ומעבר לערב שכולו עשייה ואמון בכוח העשייה, בניית הסוכה.

האם נשכיל לאמץ אופטימיות מפוכחת זו גם מחוץ לכותלי בית

הכנסת ולהתגבר על תחושת החידלון ולהשפיע על מהלכיה העתידיים של החברה הישראלית?

האם נשכיל לעצב חברה המושתת על יסודות תשובה תפילה וצדקה ובכך לשנות את רוע הגזרה?

ד"ר גילי זיוון היא

מנהלת מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בקיבוץ עין צורים.

 

 

מתי נידון האדם?

תניא: הכל נידונים בראש השנה

וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין

בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו;

בפסח על התבואה, בעצרת על פירות

האילן, בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום

הכפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל

יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו לבקרים'

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה,

שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

 (בבלי ראש השנה טז, ע"א)

 

וזה הטעם גם כן העלם יום דין

של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו

בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום

ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה וכן איכא

למאן דאמר 'אדם נידון בכל יום' (ר"ה טז), שנאמר (איוב

ז, יח) 'ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו'.

(כלי יקר ויקרא טז)

 

וזהו אומרו 'אדם נידון בכל

יום', ולא אמר דנין את האדם בכל יום, כאלו מעצמו נידון וכאלו הדבר נעשה ממילא…

 (ערבי נחל פרשת נצבים)

 

אין

כל ספק כי מאמריהם של רבי יוסי ורבי נתן, מביעים את התפיסה האמונית העמוקה ביותר,

ומעמדו של האדם בעולם אינו עניין של פסק דין הנחרץ עליו במועד מסוים, אלא הוא

ביטוי למעמדו הקבוע והמתמיד לפני אלוהים.

האדם

עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת האדם את עצמו לדין, ומכאן

שאם האדם מודע למעמדו התמידי בפני אלוהים, הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד

לדין, ולכן מה עניין ראש השנה לכאן? על רקע דברים אלה נוכל לומר כי ראש השנה איננו

יום הדין אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", שנועד להזכיר

לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

(י.

ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

 

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן השפלת האדם

שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב ממקור קדוש,

מאברהם אבינו עליו השלום, שאמר (בראשית יח): "ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות המשיח

שעליהם אמר דוד (תהלים

מד) 'כי שחה

לעפר נפשנו'.

 (ספר

תולדות אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י. עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

 

"אחור וקדם צרתני"

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה

יום הראשון, הוא דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש: 'ורוח אלהים מרחפת על פני

המים' – זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר (ישעיה יא) 'ונחה עליו רוח ה" – אם זכה אדם, אומרים

לו: אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך.

 

 

אנו מודים מקרב לב לכל הקוראים והקוראות שנענו לבקשותינו

בזכות נדיבותכם והשתתפותכם

נצליח אי"ה כפי הנראה להפיץ את "שבת שלום" עד סוף השנה .

נשמח לקבל כל עזרה והצעה מקוראים וקוראות כדי שקולנו יישמע גם

בשנה הבאה

את ההמחאות לפקודת "עוז ושלום" (עבור "שבת

שלום" בגב ההמחאה)

ניתן לשלוח ל"עוז ושלום-נתיבות שלום"

ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל.: 053920206

או בדואר אלקטרוני: ozshalom@netvision.net.il

תודה

מערכת "שבת שלום" הנהלת "עוז ושלום-נתיבות שלום