"כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף"

(דברים י"ד, י"א-י"ח)

[בבריאת העולם]ביום החמישי השריץ מן המים כל מיני עופות זכרים ונקבות טהורים וטמאים, וכל מיני דגים טהורים וטמאים, וכל מיני חגבים זכרים ונקבות טהורים וטמאים, ולויתן נחש בריה במים התחתונים, והוא מוכן לצדיקים לעתיד לבא שנאמר יכרו עליו חברים (איוב מ׳:ל׳), ואין חברים אלא תלמידי חכמים שנאמר היושבת בגנים חברים וגו׳ (שה״ש ח׳ י״ג), ואין כירה אלא סעודה שנאמר ויכרה להם כירה גדולה (מ״ב ו׳ כ״ג), והשאר חולקין אותן בשווה שנאמר יחצוהו בין כנענים (איוב שם) ואין כנענים אלא תגרין שנאמר כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב (הושע י״ב ח').

(אוצר המדרשים, מדרשי רבי אליעזר)

"מכל שבטיכם"

נירה נחליאל

הביטוי "המקום אשר יבחר" חוזר שוב ושוב לאורך פרשת ראה, כמו בפסוק "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה), והוא מבטא את רעיון ריכוז עבודת ה' סביב מרכז אחד, מקום אחד, בית מקדש אחד. הקריאה לבוא שמה – "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם…" (שם, ו) מסמן את אחד המעברים המהותיים בתולדות הרוח היהודית: המעבר מפולחן מבוזר (ריבוי במות בקהילות מקומיות) למבנה ריכוזי: מקום אחד, שנבחר מכל השבטים, בו ישכון שם ה'. העיקרון שהפולחן יתכנס למוקד אחד עומד כנגד תפיסה שבטית־מבוזרת. זהו המהלך הגדול של יצירת מרכז רוחני־לאומי.

מצד אחד, זהו מהלך עמוק של איחוד זהות והצבת מוקד משותף לעבודת ה'. אך מצד שני הוא טומן בחובו סיכון חברתי־רוחני: מה דינם של אלו שרחוקים מן "המקום"? האם השבטים הרחוקים, הפריפריה של אז, ישמרו על תחושת שייכות לזהות המשותפת? האם האחדות אינה הופכת לדיכוי סמוי של ייחוד מקומי?

בואו נתבונן שוב במקום הנבחר. האם באמת מדובר בדרישה להומוגניות דתית? במבט ראשון נראה שהתורה דורשת אחדות מוחלטת – מקום אחד, דרך אחת, מרכז אחד. אך המשנה מספרת לנו שעד הבחירה בירושלים כמקום המקדש, חלו תנודות ושינויים במעמדן של הבמות לעומת החיוב לקיים את עבודת ה' הפולחנית במקום אחד:עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות…משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים … באו לגלגל, הותרו הבמות. … באו לשילה, נאסרו הבמות. … באו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות. … באו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה נחלה … (משנה זבחים יד, ד-ח). אם כך, היו תקופות שבהן הותר פולחן בבמות במקומות שונים. אולי התפיסה אינה שיש רק דרך אחת נכונה שמתקיימת במקום אחד אחיד ומשותף, אלא הבחירה "במקום אשר יבחר ה'… ובאת שמה…" מבטאת את הצורך בנקודת התייחסות משותפת, במוקד זהותי-רוחני משותף.
המקום הנבחר אינו מבטל את השבטים השונים – להיפך, הוא מכנס אותם. "מכל שבטיכם", אומר הפסוק. אם ניקח את הצירוף הזה בפני עצמו, ולא כהסבר על בחירת המקום – נוכל לשמוע בו את הרצון שכל שבט יגיע עם המיוחדות שלו, עם המסורת שלו, עם הדרך שלו. כולם באים אל אותו מקום – לא כדי להפוך לזהים, אלא כדי להיות ביחד.

"לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" – בהמשך לכך נציע שהשכינה אינה שורה דווקא משום שהמקום מושלם או אחיד. היא שורה בו משום שכל חלקי העם מתכנסים אליו. המגוון אינו מכשול למפגש עם אלוהים – הוא תנאי לו.

במציאות שלנו, המקדש חרב. אין לנו מקום פיזי אחד שמאחד את כל חלקי העם. אך מעבר לכך – מאז 7 באוקטובר אחת המילים הנפוצות ביותר בחברה הישראלית היא "אחדות". המילה הפכה חלולה מרוב שימוש. מה בעצם מכיל המושג? איך נראית "אחדות", איך היא אמורה לבוא לידי ביטוי? איך נראית חברה מאוחדת? אולי זה הזמן לוותר על השאיפה לאחדות ולחתור למימוש שאיפה אחרת – ערבות. אולי עלינו להסכים להיות ערֵבים זה לזה – כל אחד, מכל קהילה, חברה ומגזר, יהיה ערב לשלומם של בני החברה האחרת, בכל מצב של עימות – חיצוני או פנימי. ערבות איננה דורשת זהות – היא דורשת אחריות. הערבות מאפשרת לכל אחד לבטא את עמדותיו ולעמוד עליהן, אבל תוך התחייבות לערוב לשלומם של "אחרים". נדמה לי שזו מטרה בת השגה היום.

הערבות היא ה"מקום" הרוחני שבו אנחנו נפגשים. לא מקום שדורש מאיתנו להיות זהים, אלא מקום שדורש מאיתנו להיות אחראים.

סוף הפסוק רומז לנו: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" – יש לדרוש את המקום, לבקש, לחפש, לבוא אליו. המקום הנבחר אינו מוזיאון נתון וקפוא, הוא מקום חי, דינמי, שאליו מגיעים מכל הכיוונים. "המקום אשר יבחר ה'" במציאות שלנו הוא לא בית מקדש מאבן, אלא בית מקדש מערֵבות. מקום רוחני וערכי שבו כל אחד יכול להביא את הייחודיות שלו, אבל תוך מחויבות לכלל. מקום שבו ההבדלים לא נמחקים אלא מתחברים. זה המקום שעלינו לבחור, ואולי זה גם המקום שה' בוחר בנו.

נירה נחליאל – גרה במצפה נטופה, מנהלת פדגוגית במדרשת חנתון, מוסמכת בית המדרש לרבנות ישראלית.

הרחבת גבולות העצמי

הרב יצחק קלימן

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. (דברים יב, כ)

בפרשתנו לראשונה התורה מכירה בצורך לאכול בשר באכילת חולין, ומתירה לאכול בשר שלא כחלק מעבודת הקרבנות במשכן. עיון בפסוק דלעיל, הפותח פרשיה זו, מעלה כי התורה בוחרת לאפיין את הרצון לאכילת בשר בלשון עזה – "תאוה", "בכל אות נפשך". הרושם העולה מהפסוקים, ובמיוחד מכך שחוזרת התורה ואומרת "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", הוא שיש כאן מגמה חיובית של הרחבת גבולות, ולגיטימציה למאווים ורצונות גשמיים. ניחא להתיר, אך מדוע לתאר את התשוקה אל השפע כדבר לכתחילאי? על כך עונה מי השילוח:

לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם, רק שגבולם יתרחב. כי באמת משם הוי"ה, היינו מצד הש"י אשר בחר בישראל – אין שום גבולין, רק מותר להתפשט בכל הטובות.

אך משם אדנ"י, היינו הכרת האדם וגבול תפיסתו – מזה נצמח כל הגבולין, שעד כאן מותר להתפשט, ומכאן ואילך אסור.

היינו, כמה שימצא באדם כח עבודה – כך יוכל להתפשט את עצמו בטובות. וזה פירוש 'כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך': כי בתחילה, שהאדם נכנס בעבודה – אסור להתפשט את עצמו. כי כאשר יתפשט יותר מדאי – יוכל ח"ו להסתלק מיראה. אך כאשר יתרבה בו כח העבודה והיראה – אז מותר להתפשט יותר מעבודתו. וזה פירוש 'כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך', היינו שיתן בך כח עבודה כל כך, עד שיסתלקו ויסירו הגבולין מאתך, עד שתוכל גם לאכול בשר ולא תצא חוץ לגבולך. (מי השילוח, חלק ראשון, ראה, ד"ה "כי ירחיב")

מי השילוח מתאר שני שלבים בעבודת ה' – בשלב הראשון על האדם לצמצם את עצמו, להגביל את תאוותיו הגשמיות, לכוון את רצונותיו הפנימיים ולתחום את אישיותו ואת פעולתו בעולם למרחבי הקודש והרוח., כל זאת כדי לשמור ולבסס בקרבו את יראת ה'.

אך אליבא דמי השילוח, העבודה הדתית איננה נעצרת כאן. לאחר שלב ההתבססות וקניית המידות, יראת השמים וההתמסרות לעבודת ה' – על האדם להרחיב את גבולות העולם הפנימי שלו, להתפשט אל מעבר לגבולות המוגדרים של הקודש, כך שגם אכילת בשר תאוה, המסמלת את השפע הגשמי, תהיה חלק מעולמו הדתי ומעבודת ה' שלו. כך שבסופו של התהליך האדם ירגיש הרמוניה ואחדות בין מרחבי הקודש והחול בחייו, מתוך הרחבת הגבולות של התפיסה הדתית. ע"פ הדרכה רוחנית זו, האדם יכול להרגיש שגם בעת שהוא יוצא אל מרחבי החיים החוליים – עבודה, לימודים, משפחה, חברים תרבות ופנאי ועוד, הרי שהוא לא מצוי בסתירה פנימית אלא בחיים רחבים, מגוונים ומלאי אמונה ו/או נוכחות אלוקית. כפי שניסח רעיון זה הרב הוטנר במכתב לתלמיד שלאחר שנותיו בישיבה עבר לעסוק ברפואה:

הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי זו היא הנחה פשוטה אצלך כי "secular career" היא "double life". למותר להגיד לך כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן ל"double life".

אמנם מי ששוכר לו חדר בבית לחיות בו חיי תושב, שוכר לו עוד חדר במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי שיש לו "double life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים יש לו broad life not double life…^[1] ואתה חביבי יקירי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים… חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד", ואז אין עליך לדאוג כלל לכפילות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה. (פחד יצחק, אגרות וכתבים, צד)

הרב יצחק קליימן ר"מ בישיבת מעלה גלבוע. המאמר פורסם בספר "תורה מן ההר: פשט, מדרש וחסידות בפרשת השבוע" בהוצאת ישיבת מעלה גלבוע

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת  אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.(דברים יב, ב-ג)

מצד המעצמות והאומות הקטנות הנוצריות בנוגע לזכויותיהם של אלו, ובפרט שהרי סוף סוף כל האומות המוסלמיות נגדנו, ורק בין האומות הנוצריות נמצאו לנו מליצים, ואיך יתכן לסכן את סיכויינו ואת קיומנו כבר בתחילה ע"י הפליות קשות כנגד הנוצרים? כדי לסלק את הקשיים המפורשים לעיל בדרך שסילקנו אותם בקשר עם המוסלמים, צריך יהיה להוכיח שהנוצרים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש. ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה איננו צרוף, וסוף דבר מצבם תלוי במחלוקת אם בני נח נצטוו על השיתוף שזהו ענין אמונתם..,ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם, ככל האמור לעיל.

ובכל אופן על דרך שאמרו רז"ל (חולין דף יג ע"ב): עכו"ם שבחו"ל אינם עובדי עבודה זרה ממש אלא מנהג אבותיהם בידיהם, כך על כל פנים הנוצרים שבזמננו, אפילו קתולים, אינם עובדי עבודה זרה במובן המקורי אלא לבם לשמים, אף על פי שהם בעצמם אינם תופסים בשכלם את השוואת הסתירה שבין האחדות והשילוש…

אנחנו לא כבשנו עד עכשיו ולא יכולנו לכבוש את הארץ כנגד רצונם של האומות ואפילו חלק ממנה. את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, על פי הסכמתם, ואין שום ספק שעד שיבוא משיח צדקנו נצטרך להגנתם עלינו כנגד ים של אויבים מדיניים מקיפים מסביב שידם תגיע גם לתוך המדינה, וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המוסלמים והנוצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו.

(הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, במאמרו "זכויות המיעוטים לפי ההלכה" (תחומין ב עמ' 169)

הנפש / יהודה אמיר

אֲנִי נוֹסֵעַ נְסִיעוֹת הֵן הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. נְסִיעוֹת נִשְׁאָרוֹת לָעַד.

הַכֹּל פָּשׁוּט: צֶלַע הַר יָרֹק וּמַצְמִיחַ עֵצִים וְעֵשֶׂב,

וּמוּלוֹ צָלַע הַר צָחִיחַ וְשָׂרוּף שָׁרָב,

אֲנִי נוֹסֵעַ בֵּינֵיהֶם, רוּחַ שָׁמַיִם וְרוּחַ אֶרֶץ

רוּחַ נֶגְדִּי וְרוּחַ אִתִּי. אַהֲבָה חַמָּה וְאַהֲבָה קָרָה

כְּמוֹ נְדִידַת צִפּוֹרִים. סְעִי, סְעִי מְכוֹנִית.

[1] תרגום המונחים שבקטע: secular career – קריירה חילונית, או קריירה חופשית. double life – חיים כפולים. broad life – חיים רחבים.