"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל."

(דברים י"א, כ"ט)

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד…

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

רְאִי, אֲדָמָה – הוא שיר מחאה וקינה שנכתב על ידי המשורר שאול טשרניחובסקי בשנת תרצ"ח 1938, בשיאם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ומבצעי הקמת יישובי חומה ומגדל. השיר מבכה את מותם של אנשי היישוב במהלך המאורעות והמבצעים.

ללמוד משליחותו של העני

אורנה תנעמי גרמי

בפרשת השבוע, ולאחריה בהמשך ספר דברים, אנחנו מתקרבים יחד עם הולכי המדבר לכניסה לארץ ישראל. הכניסה לארץ מביאה איתה תזכורת למצוות התלויות בארץ, לצד טקסים והכנות לקראת הכניסה הממשית של עם ישראל לארץ. בפרשת ראה מופיעות מצוות כמו שמיטה, ציווי על השמדת העבודה הזרה מארץ ישראל, רמזים להקמת בית המקדש כמקום הנבחר לעבודת ה' – קורבנות ומעשרות ועוד מצוות שכולן בסימן אורחות החיים במעבר מעם שנע ונודד לעם שמתיישב ומתייצב על אדמתו.

מצוות הצדקה גם היא מוזכרת בפרשה (דברים ט"ו):

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

רש"י נותן פירושים רבים לפירוט המצווה לגבי אחיך וחובותיך כלפיו: לתת לו הלוואה אם לא רוצה במתנה, לתת לו כמה פעמים, למלא את כל צרכי העני כפי שהיה רגיל לחיות לפני שהפך לחסר אמצעים. בעצם, על האדם לראות את העני כאחיו, בשר מבשרו, ועליו לדאוג לו אחרת יהפוך הוא עצמו לאביון.

נשאלת השאלה מדוע התורה מציבה את העוני כמציאות קיימת ובלתי משתנה. כי יהיה בך אביון, משמע- עניים יהיו חלק מהחברה, בין אם ניתן צדקה ובין אם ננהיג מדיניות רווחה. אין בידינו את האפשרות לבטל בעזרת הצדקה את העניים או העוני מן הארץ. התורה אף מבטיחה בפסוק י"א כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מכאן נובע, כי יש עניין גדול בקיומם של עניים בחברה עד כדי שליחות.

אומר החכם אברהם חן בספרו בני חן לפרשת ראה:

"הדאגה הסוציאלית לגורלו חסר הישע היא עיקר גדול בדיני ישראל, היתום והאלמנה חלשים הם, וזקוקים לסעד ולמגן: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך … לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו'. – זוהי אזהרה שלא לנעול דלת בפני לווה אביון מחשש שמיטת כספים. 'העבט תעביטנו' – הלוואה די מחסורו.

וכבר ידוע לנו כי מצוות צדקה קשה היא למימוש בימינו ותירוצים רבים יש לכל איש ואישה להימנע מלתת צדקה לפושטי היד ברחוב. ועל כך מדגיש לנו חכם רחמים בוכריץ את אופן קיום המצווה שלא על ידי שליח ובדלת פתוחה כאילו העני הוא חלק מביתך, אחיך ממש:

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' – "רצה לומר: שיהיה פתח החצר פתוח כנגד ביתך, בבית שאתה יושב, מכוונים זה כנגד זה, באופן שיהיו נראים לך העניים כאילו הם בביתך, עד שיקל עליך טורח הליכתך להם, שתיתן להם בעצמך, שמצווה בו יותר מבשילוחו. גם תפייס אותם בדברים טובים, שכל המפייסם מתברך בי"א ברכות אחרות, מה שאין כן על ידי שליח…"

והגדילו חכמים לשבח את הנשים במדרש כשסיפרו לנו על בתו של רבי עקיבא ערב חתונתה כאשר ניצלה מדין מוות ועל אשתו של מר עוקבא בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמוד ב.

 בתו שלרבי עקיבא שהצליחה לפתוח את ליבה לעני ביום חתונתה. ביום בו היא במרכז והכל סובב סביבה.

ואילו על אשת מר עוקבא מסופר:

מַר עֻקְבָּא – הָיָה עָנִי בִּשְׁכוּנָתוֹ, וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לִזְרֹק לוֹ אַרְבָּעָה זוּזִים בְּצִנּוֹר הַדֶּלֶת. פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מִי עוֹשֶׂה עִמִּי טוֹבָה זוֹ. אוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁהָה מַר עֻקְבָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה וְהָלְכָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָם הֶעָנִי שֶׁהִטּוּ עַצְמָם לַדֶּלֶת – יָצָא אַחֲרֵיהֶם.בָּרְחוּ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתַנּוּר גָּרוּף, נִכְווּ רַגְלָיו שֶׁל מַר עֻקְבָּא. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: תֵּן רַגְלֶיךָ עַל רַגְלַי. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי מְצוּיָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וַהֲנָאָתִי קְרוֹבָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁאָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבֵּן פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים.

לא רק שאשתו של מר עוקבא מצויה בתוך הבית ופוגשת את העניים כאילו הם בני ביתה היא גם נהנית מהמפגש עם העני ומכירה את עולמו מקרוב. מתי בפעם האחרונה העזנו להכניס את העני לביתנו ולהאיר לו פנים?  מתי חייכנו לעני ושוחחנו איתו על עולמו או דרשנו בשלומו?

ויפה ניסח את הקושי חכם אברהם סבע בספרו צרור המור:

"כי האדם שקופץ ידו, בראשונה נתייעץ עם ליבו, ומקשה ליבו ייפול ברעה. לפי שאומר לו ליבו, הרבה עניים בני ביתך, יותר טוב שתיתנהו להם. וכן אומר לו ליבו, ועוכר שארו אכזרי, והרי אתה טורח ביום ובלילה, שינה בעינך אינך רואה להרוויח מזונותיך, ועתה תיתנהו מאכל לעם לציים. הם ילכו ויקוששו להם תבן, מאשר ימצאו כאשר עשית אתה, …ולא תחוש לקושי ליבך, ועל כורחו פתוח תפתח את ידך".   

גם שהלב מסרב להפתח והראש חושב לוותר, תן לעני ברוחב לב, כפי צורכו.

וניתן אם כך להניח "כי לא יחדל אביון מן הארץ" היא מציאות שאמורה להשפיע ולתקן את הטבע של הנותן, בעל השפע שיפתח את ליבו. בעצם העני הוא הזדמנות לתיקון כפי שאפשר לראות גם במדרש מן התלמוד הבבלי במסכת קידושין פ"א. לפניכם המדרש בתרגומו:

פלימו היה רגיל לומר כל יום: חץ בעיני שטן. יום אחד ערב יום הכיפורים היה, נדמה לו כעני הלך ודפק בדלת. הוציאו לו לחם. אמר לו: יום כמו זה, הכל בפנים, ואני בחוץ? הכניס אותו והביאו לו לחם. אמר לו: יום כמו זה הכל ליד השולחן ואני לבדי? הביאו אותו והושיבו אותו ליד השולחן. היה יושב. מילא את עצמו בשחין ומוגלה עליו והיה עושה בו דברים מאוסים. אמר לו: שב יפה. אמר לו: תנו לי כוס. נתנו לו כוס, השתעל והכניס בו כיחו. גערו בו. עשה עצמו כמת, שהיו אנשים אומרים – פלימו הרג אדם פלימו הרג אדם.

פלימו שמתגרה בשטן לא מבין את עומקה של מצוות הצדקה, נענש. היה עליו לתת כדי לרכך את הלב ולהיכנס לנעליו של העני מתוך הנחה שגם הוא היה יכול  בעבר או בעתיד להיות במקומו.

בימים מאתגרים כמו אלו, העניים סביבנו חסרים אהבה, חסרים בית וחסרים נחמה, אם יש בכוחנו להיכנס לנעליהם ולפגוש אותם כמו אישתו של רב עוקבא, אולי נוכל להרגיש כולנו קצת יותר בית ובעיקר נוכל להרחיב את היד והלב לתת, והנאתנו תהיה מצויה. אמן.

ארנה תנעמי גרמי פעילה חברתית, מרצה ומנחת קבוצות בית מדרש.

ענייני הצדקה בלשון כפולה

"מצינו שכל עניני צדקה כפולים, "עשר תעשר" (יד, כב), "נתון תתן" (טו, י), "פתוח תפתח" (טו, ח; יא), "והעבט תעביטנו" (טו, ח), וכן השכר כפול "כי ברך יברכך" (טו, ד), על כן נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, על ידי שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם "ורש לא שמע גערה" (משלי יג, ח)"

 (הכלי יקר, פרק יד פסוק כב)

הציווי על הצדקה בלשון כפולה נאמר, מדוע?

המצווה לתת צדקה מופיעה פעמיים בפרשתנו, ובכל פעם היא נאמרת בלשון כפולה. ציווי אחד: "פתוח תפתח את ידך", והציווי השני: "נתון תיתן לו". בשני הציוויים התורה משתמשת בציווי כפול – "פתוח תפתח", "נתון תיתן".

חז"ל למדו מכפל הלשון הזה, שהחובה לתת צדקה אינה מוגבלת לפעם אחת, אלא חובה לתת שוב ושוב. וכפי שמפרש רש"י: "פתוח תפתח – אפילו כמה פעמים". וכך הוא מפרש גם את הפסוק השני: "נתון תיתן לו – אפילו מאה פעמים".

שני הפסוקים הללו מתייחסים לצדדים שונים במצוות הצדקה. הפסוק הראשון פונה לליבו של הנותן. התורה אומרת לו: "לא תאמץ אל לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון", ובהמשך לזה היא מצווה: "פתוח תפתח את ידך". כלומר, כאן הדגש הוא על נותן הצדקה, שעליו להתגבר על פיתויי יצרו.

הפסוק השני מכוון לעצם מעשה הנתינה. הדגש כאן הוא על הנתינה לעני. התורה מדגישה שעל האדם לתת בפועל לעני את הדרוש לו.

דבר זה מסביר את השוני בפירוש רש"י בשני הפסוקים: בפסוק "פתוח תפתח" פירש – "אפילו כמה פעמים", ובפסוק "נתון תיתן" – "אפילו מאה פעמים".

נקיבת מספר שייכת רק כשמדובר על נתינה בפועל, ובכך עוסק הפסוק השני. לכן שם אומר רש"י "אפילו מאה פעמים". אולם בפסוק הראשון עיקר ההדגשה היא, שעל האדם להתגבר על פיתויי יצרו, וכאן אין מקום לנקוב מספר, אלא די בעצם הציון שעל האדם להתגבר על יצרו "אפילו כמה פעמים". בכל פעולה של צדקה צריך האדם לפתוח את ליבו וידו, ועליו למנוע חלילה מצב של אימוץ הלב וקפיצת היד.

בעומק הדברים יש כאן שני אופנים בנתינת הצדקה: אופן אחד שהאדם נדרש להילחם עם יצרו, המפתה אותו שלא לתת צדקה. האופן השני הוא, שאין בו מלחמה פנימית, והוא נדרש רק לתת את הצדקה. מסתבר, שיש מעלה מיוחדת באופן הראשון, שלכן לא נאמר שם מספר נקוב כלשהו (אפילו לא "מאה פעמים"), שכן ההתגברות על היצר מעוררת את הכוחות הבלתי-מוגבלים שבנפש האדם. הבחירה בטוב, כנגד הרצונות הטבעיים, חושפת את מלוא עוצמתה של הנשמה האלוקית, הבלתי מוגבלת.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת")

"פתוח תפתח"

נראה, כי נתינת הצדקה, המתוארת בפסוקי הפרשה, איננה רק פעולה טכנית של 'מעשה מצווה', כי אם גם פעולה שיש בה מצב נפשי של נתינה. דרישת התורה איננה רק לתת צדקה כפעולה טכנית, אלא גם מתוך תנועה פנימית של הענקה: 'אל ירע לבבך בתתך לו'. נתינה מכל הלב, שיש בה הארת פנים והזדהות מלאה עם מעשה הנתינה.

…התורה תובעת מאיתנו במצוות הצדקה, לא רק לתת, כי אם גם לפתוח – 'פתוח תפתח', 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך'. לא תנועה של התכנסות, של הפנמה, של התכווצות פנימית, כי אם תנועה של יציאה החוצה, של פתיחת פתח, של הארת פנים ופניה אמיתית אל זולתנו ורק הם אלו, שיביאו את האדם אל זולתו, אל תורת ד' ואל ד' יתברך עצמו.

(הרב איתמר אלדר מתוך מאמר שהתפרסם באתר 'תורת הר עציון')

רְאֵה אָנוֹכִי מֻטָּל לְפָנֶיךָ

בְּרָכָה וּקְלָלָה

וְאוֹר וְחֹשֶׁךְ מְשַׁמְּשִׁים בִּי בְּעִרְבּוּבְיָה

יָדַי מוּשָׁטוֹת

וְאֵינִי יוֹדֵעַ לִבְחֹר

פְּתַח לִי אֶת צֹהַר הָאוֹר

כְּשֶׁאֵינִי רוֹאֶה

הָיָה לִי מָזוֹר וּמְרַפֵּא

לְעֵינַי שֶׁדּוֹמְעוֹת מַאֲבַק הַדְּרָכִים

רָאָה אֱדוֹנ-י אֶת יָמַי הַהוֹלְכִים

וְאַתָּה לְעוֹלָם

מָה לְךָ אֵצֶל בֶּן הָאָדָם

אֵצֶל קֹצֶר יָמָיו

הְיֵה לִי הָאָב

הַמַּרְכִּיב אֶת הַבֵּן עַל כְּתֵפַיִם

עַרְפֶל הַקְּרָבוֹת

קָשֶׁה לְהַבִּיט אֶל הָאֹפֶק

וַאֲנִי הַמַּרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם

מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת בָּהֶם טוֹב

עֲזֹר לִי

לִרְאוֹת

אוֹתוֹ

וְאַל תַּעֲזֹב

(רועי שלום זמיר – מהפייסבוק)