"אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"

(דברים י"ג, א')

ומשה עלה אל האלהים", זה יום שני. – "ויקרא אליו ה' ", מגיד שהקריאה קדמה לדיבור. – "כה תאמר", כה בלשון הקדש, כה כסדר הזה, כה כענין הזה, כה שלא תפחות ולא תוסיף.

 (מכילתא דרבי ישמעאל )

להשאיר / שלמה טנאי

לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל
גַּם הָעֵץ אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים
וּמַשְאִיר שָׁרָשִים בָּאֲפֵלָה
לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְבוּלוֹת
גַּם אֱלֹהִים מְסַפֵּר רַק שֶמֶש,
יָרֵחַ וְכּוֹכָבִים
וּמַשאִיר יְקוּמִים
מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי-הַדַּעַת.
לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם.

"וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם"- האומנם?

רמי פינצ'ובר

חלק חשוב ומרכזי של פרשתנו עוסק במלחמת חורמה כנגד עבודת הבעל. החל מאפשרות הבחירה בברכה ובקללה של ראשית הפרשה, דרך הצווי לאבד ולהשמיד כל זכר לעבודת האלילים עם הכניסה לארץ. בהמשך הפרשה הטיפול המיוחד בנביא, בחולם, בבני המשפחה והעיר הנידחת. המשותף לכולם שהם מנסים להדיח את העם מן הדרך אשר צווה ה' וסופם עונש מוות בידי אדם.

מה שמסתתר מאחורי כל האזהרות והציוויים החמורים, היא מהות היחסים שבין אלוהים לעמו. מה שמכונה במקרא בתואר "ברית", כפי שנאמר מספר פעמים בספר שמות ודברים ובהמשך בתחילת פרשת שופטים. שם ישנה חזרה נוספת לאזהרות אלו בפסוק: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ". חזרה זו מבהירה שעונשי המיתה החמורים, אינם נעשים באופן ספונטני, אלא רק לאחר ש "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל:" [דברים יז]

"הברית" השזורה כחוט השני בתורה החל מ"ברית בין הבתרים" בתחילה ספר בראשית [טו 18] ועד "וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" שבסוף ספר דברים [לא 16] – היא התשתית החוזית ליחסים שבין העם ואלוהיו. כפי שהיטיב להבהיר ויינפלד: ש"מושגי הברית במזרח ובמערב סובבים סביב שני צירים: חיוב והתחייבות (כגון" ברית, אלה, אמנה) מצד אחד, רצון טוב והבנה הדדית (כגון: טובה, חסד, אהבה, אחוה, שלום) מצד שני" ("לעניין מונחי ברית ביוונית וברומית" בתוך לשוננו לח. וגם "'הברית והחסד'  לשוננו לו).  גם במילים של תחילת פרשתנו לברית ישנם שני פנים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" [דברים יא 26].   

מיכאל וולצר (מיכאל וולצר "יציאת מצרים כמהפכה": עמ' 74) מדגיש שאומנם ישנם "קווי דמיון בין הברית שנכרתה בסיני ובין "חוזה הריבונות" העתיק, שלפיו שליט ואסאלי מכיר בעליונות של מלך שהוא אדון עליון, אבל אין שום תקדים לכריתת ברית בין אלוהים לעם שלם (כולל נשים וילדים כפי שנאמר בתחילת פרשת ניצבים: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:.. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם), או לברית שתנאיה הם, פשוטו כמשמעו – חוקי המוסר" (ולא מחויבות כלכלית, צבאית ופוליטית). 

בחוזה ובברית ישנם שני צדדים, השאלה היא מהו מעמד שני הצדדים בחוזה זה? מהן המחויבויות של שני הצדדים בברית הזו ועל מה מושתתת הברית הזו?

ניתן להבחין בשלשה סוגי קשרים בברית המתקיימים בין בני האדם: 1. קרבה טבעית כפויה ["על כורחך אתה נולד"] של הולדה ולידה – אב/אם – בן/בת. 2. קרבה לא טבעית [כפויה] של עבד – ריבון. 3. קרבת בחירה – אירוסין ונישואין.

ביחסי עם ישראל עם אלוהיו בחמשת חומשי התורה מופיעים שני הסוגים הראשונים:

בנים – "…בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" [שמות ד' 22].  "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" [דברים יד 1].

עבדים – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".[ויקרא כה 55]

בתורה לא מוזכר במפורש הסוג השלישי של קרבת הבחירה החופשית [מלבד רמיזה בדברים לג 2] (פסוק מפורסם נוסף בדברים (כו 16-17] "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:" פסוקים אלו מגיעים אחרי הצווי: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:" ובסופם מוזכר "סגולה" שמשמעותו הוא "וסאל" (אופנהיימר "הנבואה: עמ' 351) ולכן לא מדובר כאן בבחירה), אולם אפשרות זו שכיחה מאד בהפטרות של שבע פרשות הנחמה בספר ישעיהו המנחם, שאנו קוראים בשבתות ספר דברים בין תשעה באב לראש השנה. השבת נקרא "עניה סוערה…", בשבת שעברה קראנו "ותאמר ציון עזבני ה'…" ובהמשך נקרא: "רני עקרה…" וגם "קומי אורי…". בפרקים אלו מופיעה קרבה של: בעל ואשה, אשת נעורים, כלה, עקרה, אלמנה ועוד.

נשאלת השאלה היכן נולדה קרבת הבחירה? נראה שהרעיון מפציע במהלך ספר הושע [פרק א' – הפטרת פרשת במדבר]: בראשיתו עוד נאמר " … בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …בְּנֵי אֵל חָי: " ולפתע "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ…"

מהיכן נולדה לנו פתאום אמא? (יתכן וניתן להסביר זאת בכך שכל אחד לחוד הוא בן וכאשר כולנו יחד הופכים להיות לאם) ובהמשך "ותלך אחרי מאהביה ואותי שכחה…" והסוף המופלא: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:" [הושע ב 21]   

אם בפרשתנו אחד הפסוקים החשובים הוא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" הרי שבהפטרה הפסוק החשוב הוא "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם". [ישעיהו נה 3]

יתכן והסיבה שבתורה לא מופיעה קרבה מתוך בחירה, נובעת מתוך החשש לדמיון שבין עבודת הבעל והאשרה [או בשמותיה האחרים אשרת / בעלת]. המושתתת על יחסים שבין אל זכר לאלה נקבה.  אולם הנביאים כנראה שלא חששו מכך ויצרו [מחדש?] את הקשר האינטימי שבין האל לעמו – אבל גם ניסיון זה נכשל לכאורה, לפחות לפרק זמן.

עוד כמה שבועות נעמוד בתפילות הימים הנוראים ושם מופיעות כל שלושת סוגי הבריתות כמתקיימות בו זמנית בפיוט הנפלא: "כי אנו בניך ואתה אבינו… אנו עבדיך ואתה אדוננו… אנו רעייתך ואתה דודנו…".

פיוט זה מעלה על נס את מורכבות מערכת היחסים שבין כנסת ישראל לאל. הפיוט מלמד  כי במהות מעמד שני הצדדים בחוזה/בברית, אנו ממשים את משולש היחסים הללו, כשלושה צדדים של אותה הברית. הפיוט מסתמך על ציטוט של רעיונות ומילים המופיעות בפסוקים שונים בתנ"ך, בעקבות מדרש שיר-השירים רבה. [ב ט"ז].

קובץ שיר השירים רבה כולל בין היתר את המדרש הנפלא הבא[שם ג' י"א] "'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ', א"ר יוחנן: שאל רשב"י את רבי אלעזר ברבי יוסי, אמר לו: אפשר ששמעת מאביך: מהו 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'? אמר לו: הן, אמר לו היאך? אמר לו: למלך, שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי – והיה קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה – עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה – עד שקרא אותה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הקדוש ברוך הוא לישראל – וקראן בתי, הה"ד (תהלים מ"ה) "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי", ולא זז מחבבן – עד שקראן אחותי שנא' (שיר השירים ה') "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי", ולא זז מחבבן – עד שקראן אמי שנא' (ישעיה נ"א) "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי…", ולאִמי כתיב (אצלנו מופיע בכתיב מלא. והדברים מזכרים את ביאליק בשירו: "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,"). עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר: 'אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה דיי'." 

לסיכום ניתן לומר, שבעוד ספר במדבר מתאר אירועים קשים ביחסים שבין האל ועמו וספר דברים, מזהיר מפני הנפילות קשות שיגיעו במידה והעם יפר את הברית, ישעיהו מעלה על נס את "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" [סב 4-5] וירמיהו משגיב את "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ"[לא 1], ועוד זאת: דברי הנביאים המדגישים את הפן הנשי אימהי של הברית – מרמזים כי בין האל לעמו מתקיימים יחסי קרבה אינטימיים מרובי פנים בשוויון מלא בין המינים. לכאורה, יסוד וולונטרי זה ביחסי האל לעמו נעדר מתפיסת הברית המובעת בספר דברים. אולם במבט נוסף, ניתן לקרוא את הפסוקים המכוננים בפרשתנו: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:" [דברים יב 29] . כעומדים אף על יסוד הבחירה המתחדשת. זוהי הבחירה בברית המוסרית, אליבא דמיכאל וולצר שאנו כיחידים וכעם "נִצָּבִים" נכחה כדרישה מתמדת.

ואמנם, המסר העיקרי של פרשתנו הוא שאם אחרי יציאת מצרים, מתן תורה, הכניסה לארץ המובטחת וכריתות הברית, לא נעשה בארץ את "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר" "בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" – הרי שבכך אנו מפירים את הברית שנכרתה בסיני ונתחדשה בערבות מואב [ובשכם]. בהמשך הספר, מתבררים העונשים הנוראים הכרוכים בהפרת הברית, ששיאם בקללה המתוארת בפרשת "כִּי תָבֹא", אליה מצטרפות בהמשך נבואות החורבן של נביאי ישראל. עם זאת, קריאת הפטרות הנחמה של ספר דברים, מרככות את הזעם ושבות ומציעות את הגמול הגלום, בברית המיטיבה בין האל לעמו הנבחר ואת הטוב הכללי השופע, מתוך התממשותה לכל באי עולם. 

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס, תושב נטף.

בידינו הבחירה

פרשת "ראה" קוראת לנו לראות שהברכה והקללה הן בידינו, שהן ניתנו לנו; שבידינו לבחור בחיים ובברכה, ממש כשם שעומד לפנינו הפיתוי לבחור במוות ובקללה. שתיהן – הברכה והקללה – הן חלק מחיינו, הן פוטנציאל המעיד על משמעותם ועל ערכם. ביסוד חיינו, ביסוד אמונתנו, ניצבת הידיעה שבמעשינו – לפני אלוהים ועם בני האדם – אנו עשויים להשרות ברכה או להטיל קללה, להרבות חיים או להביא מוות, עלינו, על זולתנו, על עולמנו. ולעתים, באותו מעשה עצמו, באותה הכרעה עצמה, אנו עושים גם זאת וגם זאת.

פרופסור ידעיה עמיר (מהאינטרנט)

העונש כתוצאה טִבעית והברכה לעתיד לבוא

(יא, כז) "את הברכה אשר תשמעו", אם כן זה עצמו מה שתשמעו אל מצות ה' הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר והעונש שבעולם הזה הוא דבר שחוץ מהמעשה, וכמו האדון שיעד לעבדו שכר אם ישמע למצותו, ועונש אם ימרה דברו. שזה תלוי ברצון האדון ואינו רצוף[=קשור] בטבע המעשה עצמו. לא כן הוא, כי דומה למה שאומר הרופא לחולה שאם ישמור הסדר שניתן לו ברפואה, יהיה בריא. אולם ובהפך, ימות שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו. ועל זה אמר את הברכה אשר תשמעו. אולם הודיעם שה' יתן להם ברכה עוד טרם יעשו מעשה, כמו שהביאם אל הארץ וכבש לפניהם ז' עממין עוד בטרם קיימו המצות התלויות בארץ. כי נתן להם הברכה כדי שיהיה להם ארץ חפץ שיוכלו לקיים בה תורת ה' ומצותיו וזה שאמר – את הברכה אשר תשמעו בעתיד.

(המלבי"ם)

"כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך "(דברים יב', כ') זה שאמר הכתוב משלי יח, טז" : מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" – מהו מתן אדם ירחיב לו?

מעשה בר"א ור' יהושע שיצאו לגבות לעסק מצות רבותינו הלכו לחילתה של אנטוכיא והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא יודן והיה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה נעשה אותו אבא יודן עני ראה ר' אלעזר ור' יהושע שהלכו לגבות שם והטמין עצמו מפניהם ועלה לביתו ועשה יום ושנים ולא ירד לשוק אמרה לו אשתו מפני מה לא ירדת לשוק הרי שני ימים אמר לה רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמילי תורה ואין סיפק בידי ליתן להם ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו שהייתה אוהבת את המצות אמרה לו לא נשתייר לנו שדה אחת מכור חציה ותן אותה להן הלך ועשה כן מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותן לרבותינו ואמר להן התפללו עלי התפללו עליו ואמרו לו המקום ימלא חסרונך הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר. אותו אבא יודן חרש בחצי שדה ומצא שם סימא גדולה ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם עד שרבותינו חוזרין עברו באותו מקום אמרו לאחד חייך העמידנו עם אבא יודן אמר להם אותו האיש ומי יכול לעמוד עם המלך ולא עמו אמרו לו אין אנו מבקשין אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים אמר להם עשתה תפלתכם פירות אמרו לו אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים ועשינו אותך ראש פרק. קראו עליו רבותינו מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.

(דברים רבא פרשה ד' פסקה ח')