פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ.

(דברים ו, י"א)

ברייתא. אמרו עליו על ר׳ טרפון: עשיר גדול היה ולא היה נותן מתנות רבות לעניים. פעם אחת אמר לו ר׳ עקיבא: רצונך אקח לך עיר אחת או שתים? אמר לו: הן. הלך ר׳ טרפון הביא לו ארבע אלפים דינרי זהב. הלך ר׳ עקיבא חלקם לעניים. לימים מצאו ר׳ טרפון, אמר לו: היכן עיירות (ששלחת) [שלקחת] לי? תפשו בידו והוליכו לבית המדרש והביא תינוק ובידו ספר תהלים והיה קורא והולך עד שהגיע לפסוק זה 'פזר נתן לאביונים'.

(מסכת כלה רבתי ב׳:י״ג)

פתוה תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. למה נאמרו כולן? הראוי לפת, נותנין לו פת; הראוי ליתן לו עיסה, נותנין לו עיסה; מעה, נותנין לו מעה; להאכילו בתוך פיו, מאכילין אותו בתוך פיו. הכל לפי מה שהוא. הבחור תאכילו לחם הזקן תשקהו יין וכן אמר ישעיה הנביא (ישעיהו נ״ח, י׳) ותפק לרעב נפשך, (שם) הלא פרוס לרעב לחמך. הכל לפי האדם.

(מדרש לקח טוב, דברים ט״ו:י״א:א׳)

לח. מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל. שנאמר (דברים טו, יא): "פתוח תפתח את ידך וגו'", ודרשו חז"ל (ספרי שם): "פתח תפתח" אפילו כמה פעמים. ועוד נאמר (ויקרא כה, לה): "והחזקת בו גר ותושב [היינו מי שקיבל עליו לקיים שבע מצוות בני נח, שמחוייבים אנו להחיותו] וחי עמך". ונאמר עוד (שם): "וחי אחיך עמך". וצריך ליתן כפי מה שראוי לעני, ולפי מה שחסר לו אם אין לו כסות, מכסים אותו, ושאר דברים הצריכים לו. ואם אין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר. עני שהוא קרובו קודם לכל אדם; עניי ביתו קודמין לעניי עירו; עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר (דברים טו, יא): "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה (עיין בחלק הלאוין, לא תעשה ס"ב). ועבירה חמורה היא מאד, ונקרא בליעל, חוטא ורשע. ומחוייבים אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לזרע אברהם. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א, כז): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"… וצריך ליתן בסבר פנים יפות ובשמחה. אין דבר רע יורד מן הצדקה, ואין אדם נעשה עני מן הצדקה, שנאמר (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום". וצריך לפייס העני בדברים, ואסור לגעור בו או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר. ואוי לו למי שהכלים לעני. הכופה אחרים ליתן צדקה, שכרו גדול משכר הנותן. וכל המרחם, מרחמין עליו, שנאמר (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". פדיון שבויים אין מצוה גדולה ממנה, והמעלים עינו ממנה, עובר בכמה מצוות עשה ולא תעשה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות.

 (ספר המצות הקצר, מצות עשה ל״ח)

בנים אתם לה' אלקיכם: זווית בלתי-מוכרת של מחלוקת מוכרת (ואקטואלית)

יונתן מוס

ידועה מחלוקת התנאים (קידושין לו, ב, שמקורה בספרי דברים צו): "'בנים אתם לה' אלקיכם' (דברים יד, א) – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים…

ידוע גם שמחלוקת זו לבשה צורות שונות במהלך הדורות. אחד המקרים המפורסמים הוא מחלוקת ר' יהודה הלוי והרמב"ם לגבי בחירת ישראל – עד כמה (אם ננקוט בלשונו של הרי"ד סולוביצ'יק) היא עניין של גורל (ריה"ל) או ייעוד (רמב"ם), ולגבי מידת אפשרותם של גויים להגיע לידי נבואה – ריה"ל שלל זאת אף מגרים, לעומת הרמב"ם שקיבל זאת אף ללא התגיירות. השאלה היסודית שעומדת בבסיס ההבדלים הללו היא מחלוקת התנאים: האם הקשר בין ה' לבין עם ישראל מבוסס על התנהגותו של עם ישראל ותלוי בה, או האם הקשר הוא אוטומטי, כורח המציאות, ובלתי-תלוי בהתנהגות העם?

ניתן לומר כי הנציג הבולט ביותר, במיוחד מאז ראשית המודרנה, של גישת ה"גורל" (דהיינו הגישה של ר' מאיר ושל ריה"ל) הוא המהר"ל מפראג. הלה מציג את שיטתו, בין השאר, בפרשנות הקשר בין שני חלקי הפסוק בפרשתנו: 'בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת' (דב' יד, א). כך כותב המהר"ל (בגור אריה על אתר):

נראה כי האיסור הוא מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך "בנים" למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה… ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה [היא] לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל – שהם נקראים בנים – לא שייך זה… כי מפני שהם בנים אל השם יתברך, מציאותם מציאות אמיתי, לכך אין השחתה בהם.

המהר"ל מפתח את הפרשנות הזאת ביתר אריכות בספרו נצח ישראל. הוא מזכיר, בין השאר, את ההשלכה המעשית של שיטתו, המביאה תקווה ונחמה, לעם השקוע בייסורי גלותו הארוכה:

אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו בנים, כי השם יתברך הוא אחד בעצמו, ומאחר כי הבן הוא מן אמיתת עצמו, אשר אמיתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד… ויתבאר לך, כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם… האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, "לך ולזרעך אתן את הארץ", ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה, אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא, כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללי[ם] (נצח ישראל, יא).

לפי המהר"ל, בחירת ישראל מוטבעת במציאות, שכן מעמד עם ישראל כבניו של ה' נובעת ישירות מ"אמיתות עצמו" של ה'. לכן, ללא קשר להתנהגותם של יחידים מעם ישראל, מעמדם של ישראל כבנו בכורו של ה' מובטח לעולם. תפיסה "הכרחית" או "טבעית" של המהר"ל מכתיבה גם את קביעתו המפורסמת במקומות אחרים בנצח ישראל כי הגלות, מעצם הגדרתה, חייבת להסתיים, ועל ישראל לחזור לארצם, גם אם הם עומדים בחטאם, כי הדבר תלוי ברצון ה' ולא בהתנהגותם של ישראל.

הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי… וכאשר תבין דברים אלו, אז תמצא שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותנו. ואם אתה אומר ש… הגלות הוא נמשך אחר חטא ישראל, ואם הם עומדים בחטאם הנה הגלות נצחי להם. הלא גם דבר זה אינו… רק הגאולה תלויה בו יתברך, כשירצה לגאול את ישראל הוא גואל אותם. ודבר זה ראוי לומר, לא שתהיה הגאולה ביד ישראל… הגאולה היא הכרחית (נצח ישראל, א, ול"א).

המסר של המהר"ל ניחם והניע יהודים רבים מאז שנכתבו בשלהי המאה ה-16 ועד היום. יש שיאמרו שהוא היה מסר נחוץ (עם רכיב העליונות היהודית שבו) לעידוד עם נדכא לפעולה. יש שיאמרו שהוא דרבן, במישרין או בעקיפין, קשת רחבה של תנועות ההתעוררות לאומית, דתית ומשיחית, שפרצו במאות שלאחר מות המהר"ל: השבתאות, החסידות, חיבת ציון, הציונות.

דבריו של המהר"ל נטעו תקווה בליבם של יהודים בגלות שיש תקווה לאחריתם, שהגאולה בוא תבוא מה שלא יהיה, גם ללא קשר לקיום המצוות שלהם, לרמתם המוסרית, ולתשובתם לה'. תקווה זו הניעה יהודים לפעולה, והביאה, בסופו של תהליך, להקמתה של מדינת ישראל ולקיבוץ נדחינו.

גישתו של המהר"ל, אליבא דר' מאיר ואליבא דריה"ל ידועה. מה שפחות ידוע הוא שמי שהחליף את המהר"ל בכס הרבנות בפראג (ומי שקבור מטרים ספורים ממנו בבית הקברות שם, עד היום הזה) חלק עליו, ודגל בגישה הדומה יותר לר' יהודה ולרמב"ם, המתעקשת כי בחירת ישראל וקץ הגלות אינן 'אוטומטיות', אלא תלויות בהתנהגותו של העם. מדובר בר' שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל הפירוש על התורה המקורי והיפה, הכלי יקר. על אף שהיו חוקרים מודרניים (עצמם חסידי המהר"ל) שכתבו כי הכלי יקר הוא ממשיך דרכו ההגותית של המהר"ל,¹ עיון בספר עצמו מעלה את ההפך הגמור. נסתפק כאן בשתי דוגמאות מתוך פרשתנו:

את הקשר בין שני חלקי הפסוק שבו פתחנו, מפרש הכלי יקר כתלוי בהתנהגותם של יחידים, ולא בגורלם של הכלל. כך הוא כותב (על דב' יד, א):

בנים אתם לה' אלוקיכם, לא תתגודדו, וכו': לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי. ורז"ל (שבת קה, ב) אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. והטעם לפי שגם הנפשות הם סגולה ואוצר על כן שם יהיו גם הדמעות בבית גנזיו…

מעמד ה"בנים", אליבא דכלי יקר, אינו אוטומטי, ואינו כללי. הוא תלוי, כמו אצל ר' יהודה, ב"כשרותו" של האדם, בהתנהגותו. מי שנהג בצדיקות במהלך חייו, הרי שהוא נקרא בנו של ה' גם לאחר מותו ולכן אין להצטער יתר על המידה על הסתלקותו מהעולם הזה. כמה שונה פירוש זה מפירושו של המהר"ל לאותו פסוק!

וכשם שלפי הכלי יקר יתרונו של עם ישראל תלוי בהתנהגותו, כך גם, הקשר של עם ישראל לארצו. במסגרת מצוות התמיכה באביונים המופיעה לקראת סוף הפרשה, כתוב: "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דב' טו, י). מה משמעות המלים "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'"? כותב הכלי יקר:

רז"ל (שבת קנא, ב) למדו מן לשון 'בגלל' שגלגל הוא שחוזר בעולם… וטעמו של דבר נראה, שלא רצה ה' שיהיה האדם מתחזק בארץ הוא וזרעו עד עולם על דרך שנאמר (ויקרא כה, כג) 'והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ'. ואילו לא היה האדם בא לכלל מדה זו לעולם לא הוא ולא זרעו היה מחזיק בארץ לצמיתות וישכח כי לה' הארץ, על כן הקב"ה מסבב שכל אדם בא לידי מדה זו או הוא או זרעו לידע ולהודיע כי כולם כגרים על הארץ ולה' תבל ומלואה…

גלגל שחוזר בעולם. היום כאשר השיב ה' את שביתנו, התחזקנו בארץ, והפכנו מעם נרדף וגולה לעם בטוח בארצו, הגותו של המהר"ל ששלטה בכיפה מאות בשנים ועזרה במידה רבה להגשים את החלום הזה, הפכה, מרגע ההתגשמות עצמו, למזיקה ומסוכנת. התפיסה כי בחירתנו כעם אינה תלויה במעשי ידינו, וכי נוכחותנו ושליטתנו בארץ ישראל מובטחת ונצחית, ללא קשר להתנהגותנו, מובילה לבריונות, התגזענות ומעשי זוועה, וסופה שתוביל לניפוץ החלום ולהגלייתנו. אם חפצי חיים אנו בארצנו, שומה עלינו לשוב וליטול את אותו כלי יקר שהיה מונח לו במשך דורות רבים בקרן זווית, ולקבלו עלינו כיורשו של המהר"ל בהכוונת נתיבתנו בארץ.

1. ראו אנדרה נהר, דוד גנז (1541-1613) וזמנו: מחשבת ישראל והמהפכה המדעית של המאה השש-עשרה (תורגם מצרפתית ע"י אביטל ענבר. ירושלים: ראובן מס, תשמ"ב), עמ' 108: "בדמותו של שלמה אפרים מצא המהר"ל מחליף ראוי, מחברו של הפירוש לתורה כלי יקר, הרווי כולו ברעיונותיו של המהר"ל."

דר' יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים

"קדשים תהיו כי קדוש אני"… "והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלוהיכם..." אלה הם צווים וייעודים נעלים ביותר, ועם זה אין כמותם פסוקים, ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך פורשו – בשגגה, ולפעמים גם בזדון – כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמקנה לו משמעות של קדושה. תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו ביטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל ביטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל – זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים… אנחנו נצטווינו להיות עם קדוש – ולא היינו עם קדוש.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 77-78)

הגבלת "המקום" והכללים המדויקים נועדו לצמצם את עבודת הקרבנות

סוג זה של עבודה, כלומר הקרבת הקורבנות אף-על-פי שהן לשמו יתברך, הרי לא נצטווינו כפי שהיה בתחילה כלומר להקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שיזמן, ולא היה המקריב מי שיזדמן, אלא כל זה נאסר, ונקבע בית אחד, ואין להקריב בזולתו ולא יהיה כהן כי אם מזרע מסוים, כל זה למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי.

(מורה נבוכים לרמב"ם, ג', ל"ב)

הקב"ה חפץ חיים ואינו מעוניין בהקרבת חיי אדם

…כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם (דברים יב, לא). אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ (דברים יג, א).

"לא תסף עליו" – כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לא-ל יתברך, שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו יתברך כמו שרֵפת הבנים.

 (ספורנו דברים שם, שם)

כתיב "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" וכתיב לעיל בסמוך "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם", אבל במצוות דעלמא לא הזהיר הקב"ה שלא להוסיף כיד לעשות סייג וגדר לתורה.

 (חזקוני דברים ד, ב)

…אין די שתימנע מלעבוד את אלוהיהם בדרכים אלה, אלא יהיה זה פשע אם תפנה עבודות אלה לאל היחיד, שהוא אלוהיך. שכן משמעות עבודת אלוהיהם היא הניגוד הגמור למה שרצוי לאלוהיך, כדרך שאלוהיך הוא השלילה הגמורה של אלוהיהם. אלוהיך הוא אלוהי החיים ואלוהי הבליהם הם אלוהי המוות. אלוהי הבליהם מתענגים על ההשמדה ורצון אלוהיך הוא ההתעלות וחידוש החיים.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

"ונתן לך רחמים" – ההשלכות הנפשיות של ענישת אנשי עיר הנידחת

 דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל.

• שההורג נפש נעשה אכזר בטבע, והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.
• שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.
• שנעשה קרחה ומיעוט בישראל, על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון.

(העמק דבר דברים י"ג, י"ח)

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי. (תהלים כז)

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה.

 (מסילת ישרים א׳:ה׳)

וְזֶה אוֹתִיּוֹת תְּרוּמָה הֵם סוֹפֵי־תֵבוֹת: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהילים כ״ז, ד׳-ה׳), כִּי תְּרוּמָה, הַיְנוּ צְדָקָה שֶׁהִיא נְדִיבוּת לֵב, בְּחִינַת: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, עַל־יָדָהּ נַעֲשֶׂה כְּלִי לְקַבֵּל מִנֹּעַם ה', שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִמְשָׁךְ הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא בְּחִינַת: וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד.

(ליקוטי מוהר"ן, תנינא ע״א, י״ב, ב׳)