ראה תש"ף, גיליון 1165

 כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ, לוֹ;

 וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

 (דברים ט"ו, ח )

וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ – אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה. דֵּי מַחְסֹרוֹ: ואי אתה מצווה להעשירו.

 (רש"י שם, שם)

…מצות "פתוח תפתח", "נתון תתן" ו"די מחסורו" מחד, ואזהרת "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" מאידך, יצרו את כל הפלאים של גמילות חסד יהודית. בזכותן הבננים הפזורים של בית יעקב הפכו לחברת גמילות חסד גדולה, שפעולוציה ניכרות מללוא רוחב הארץ, ובתי ישראל ולבות ישראל נ חלתו לעזרת כל אומלל הזקוק לתמיכה. החובה לספק את צורכי העני מכל הבחינות – "די מחסורו" – יצרה את הצורך שהדאגה לעניים תהיה עניין של כל ציבור יהודי , והרשות בידי הציבור לכוף את חבריו לתת מהונם למטרות אלה: "ממשכנין על הצדקה" (בבא בתרא ח, ע"ב). אך מאדיך, בכך לא נתמצה קיום המצוה הזאת, אלא היה צורך גם בגמילות חסד של יחידים וב חברות גמילות חסד הפועלות בהתנדבות, והללו מצאו להם כר פעולה נרחב של גמילות חסד אצילה שלא ידעה ליאות. התפקיד הנובע ממצות צדקה הוא כה גדול וכה אחראי עד שרק פעולת גומלין של שלושת הגרומים האלה – הקהילות, החברות והיחידים – יכולה להביא לידי קיומו. יתר על כן, חכמים אמור: "כל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחילה" (נדרים סה, ע"ב) – משהגיע האדם לגבולהעוני אין הוא נופל מיד לידי קופת הצדקה של הציבור, אלא חובה על קרוביו להיחלץ לעזרתו תחילה, ורק אם תמיכתם אינה מספקת, חובה על הציבור להשלים את מעשיהם. בייחוד יש צורך בגמילות חסד של יחידים כדי לסייע לעני שהוא בוש ממצוקתו וכדי לספקאת הצרכים האישיים של כל אדם. אולם יש גם צרכים שרק הקהילה יכולה לדואג לסיפוקם. ביניהם יש למנות בייחוד את הדאגה לתלמוד תורה של בני עניים, וכעבר הורגלו – בטעות – להבין על פי זה את המונח "תלמוד תורה" כאילו הוא כולל רק את החובה המוטלת על הקהילה לדאוג לתלמידים של בני עניים.

אולם הטיפוח של רוח גמילות חסד בישראל והברכה הבאה בכנפיה תלויים בייחוד בשני עניינים. במחשבת ישראל גמילות חסד היא בגדר "צדקה": זו חובה המוטלת על האדם על פי מידת הצדק. מיש אינו מסייע לעני בכל כוחו, הרי זה חוטא, והוא נושא אשמה כבדה לפני ה', עליו נאמר בפסוק הבר: "והיה בך חטא".אולם בכך כבר יצאה גמילות חסד מכלל הרחמנות התלויה במצבי רוח משתנים והיא נכנסה לתחום מצות החובה שיש לה שיעור קבוע , והמקבל צדקה ניצל על ידי כך מן התחושה המעיקה של ההשפלה. עניי ישראל אינם מקבלים "מתת חסד".

(הרש"ר הירש שם, שם)


אלמלא האל מלא רחמים…

פנחס לייזר

ההקשר בו נאמרים בפרשתנו המילים "ונתן לך רחמים" (דברים י"ג, יח) הוא לכאורה תמוה ובלתי צפוי – כמה פסוקים לפני כן (יג, טז) מצווה התורה לנהוג באנשי עיר הנידחת בכל חומרת הדין:

הַכה תַכה, את ישבי העיר ההוא לפי חרב, החרם אתהּ ואת כל אשר בהּ ואת בהמתה, לפי חרב.

ועל זה היה שואל המשורר (בפרפרזה על ביאליק): "אומרים: רחמים יש בעולם – היכן כאן הרחמים?". פרשנים רבים, החל מחז"ל, התמודדו עם סוגיה קשה זו של ענישה קולקטיבית ובדומה למגמה הקיימת ב"בן סורר ומורה", מוצאים אנו כבר במשנה (סנהדרין י [חלק], משניות ד-ה-ו) מגמה מובהקת של צמצום אפשרויות היישום "הלכה למעשה" של דין "עיר הנידחת". וזו לשון המשנה בסנהדרין (י, ד)

אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם". ואינן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידח רובה ועד שידיחום אנשים. הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מעוטה או שהיו מדיחיה חוצה לה, הרי אלו כיחידים. וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. זה חומר ביחידים מבמרבים, שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט. והמרבים בסיף, לפיכך ממונם אבד.

מגמה נוספת של צמצום אפשרויות היישום נמצאת בתוספתא (סנהדרין יד, א):

קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודהו עמה, אין נהרגין – רבי אליעזר אומר: נהרגין. אמר ליה רבי עקיבא: מה אני מקיים (שם יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר (שם טז) "הכה תכה", אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר "ואת בהמתה לפי חרב" מה אני מקיים "ונתן לך רחמים"? אלו קטנים שבתוכה.

רבי אליעזר אומר: אף גדולים אין נהרגין, אלא על פי עדים והתראה – מה אני מקיים "ונתן לך רחמים וגו'" שמא יאמרו בית דין, הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהו אחיהן וקרוביהם קושרים שנאו בלבם עלינו? אלא, כך אמר המקום: הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם, כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם…

התלמוד הבבלי מרחיק לכת עוד יותר ומבטל לחלוטין את היתכנות היישום של הלכה זו, וכך לשון התלמוד (בבלי סנהדרין עא, ע"א):

עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר. כמאן? כרבי אליעזר, דתניא רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, מאי טעמא? אמר קרא 'ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש' וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב 'לא תעשון כן לה' אלהיכם'. לעומת דעה קיצונית זו, אומר רבי יונתן, "אני ראיתיה וישבתי על תילה".

רבי עקיבא, גדול הדרשנים, רואה במילים "ונתן לך רחמים" הנחיה מעשית הלכתית לא להעניש את הקטנים. אף רבי אליעזר אינו רואה אפשרות של ענישה, אלא לאחר קיומו של הליך משפטי תקין (עדים והתראה). במקביל, קורא הוא את המילים "ונתן לך רחמים" כמעין הבטחה שקיומו של דין צדק לא יגרום לשנאה מצד הסביבה, כי כולם יבינו שנעשה כאן מעשה הכרחי. ייתכן שניתן לקרוא את דברי רבי אליעזר בתוספתא כתנאי וכקריטריון, ולא כהבטחה גרידא; רק בדיעבד ניתן לדעת אם מעשה הענישה, האכזרי כשלעצמו, היה מוצדק; אם אחיהם וקרוביהם של אנשי עיר הנידחת מסוגלים לומר: "אין בלבנו עליכם – דין אמת דנתם", הרי היה כאן צדק מלווה ברחמים. אם יש בלבם שנאה, הרי לא היה כאן לא צדק ולא רחמים, אלא קיימת סכנה שהשנאה תתפתח ותגרום לנקמה ולמעגל של אלימות שלא יהיה קל להפסיקו.

העמדה המובאת בבבלי סנהדרין רדיקלית יותר ושוללת את האפשרות שלא תהיה "מזוזה אחת" שתמנע את הריסת העיר. חז"ל, בתבונתם ובגדולתם, בהתאם למסורת המקודשת של תורה שבעל פה, ידעו להבחין בין העיקרון לבין היישום "הלכה למעשה". הם הבינו שאמנם "אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעולם הבא", שאמנם אין להם זכות קיום בעולם, ושכל מה שנאמר לגביהם בתורה הכתובה היא אמת הצהרתית, בדומה ל"עין תחת עין", הבאה להצביע על חומרת המעשה, אך היישום "הלכה למעשה" חייב להיות זהיר בהרבה ויש לקחת בחשבון מכלול של גורמים מורכבים ביותר או אפילו ראו כאן אמריה עקרונית בלבד, ללא שום הנחיה לביצוע מעשי.

פרשני מקרא מאוחרים יותר מתייחסים לנזק הנפשי שעלול להיגרם למי שמבצע ענישה אכזרית. רבי חיים אבן עטר, בעל פירוש "אור החיים" – בן המאה השמונה עשרה, מתאר במילים אלו את הנזק הנפשי שעלול להיגרם למענישים את אנשי עיר הנידחת, וזו לשונו:

ונתן לך רחמים ורחמך – כוונת מאמר זה כאן, לפי שצווה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רחמים", הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה, ואומרו "ורחמך", העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן (שבת קנא, ע"ב).

רבי חיים בן עטר מבין, אם כן, שמעשים אכזריים עלולים להפוך כל אדם לאכזר ורק "מקור הרחמים" יכול לעזור לאדם להינצל מאכזריות. ובעל אור החיים מפרש את התוספת "ורחמך" כהסתייגות מסוימת מההבטחה; כלומר, ההבטחה ניתנת רק לרחמנים ולא לאכזרים. מתנת הרחמים תלויה גם במקור הרחמים וגם באדם עצמו.

הנצי"ב מוולוז'ין, מגדולי הדור הקודם, מרחיב גם הוא את הדיבור על הנזקים ("הרעות" בלשונו) שעלולים להיגרם לאדם ולחברה בעקבות מיצוי הדין עם אנשי עיר הנידחת וזו לשונו:

ונתן לך רחמים – דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל: א.שההורג נפש נעשה אכזר בטבע, והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב. שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג. שנעשה קרחה ומיעוט בישראל, על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו.

הנצי"ב מדייק, אם כן, בפשוטו של מקרא ורואה את הקשר בין תחילת הפסוק "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" לבין המשך הפסוק "וישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים".

המגמות המוסריות המסתמנות מקריאה מדויקת של דברי חז"ל ופרשני מקרא אלו הן חד-משמעיות:

לעתים, נדרש האדם לבצע פעולות שהן בגדר הכרח, למען מטרה נעלה. פעולות אכזריות, הכרוכות בהריגת אנשים, אינן הופכות לעולם למעשים נעלים ובכל מקרה, הן משפיעות לרעה על נפשו של אדם, גם כאשר הדברים נעשים למען מטרה נעלה והכרחית. האפשרות היחידה, שגם היא תלויה בחסדי שמים, לצמצם נזקים אלו, תלויה בטוהר הכוונות ובהעדר כל מעורבות אישית והנאה מהמעשה האכזרי. "צדקתו" של מעשה אכזרי הכרחי חייבת גם להיראות ונבחנת במבחן התוצאה: קבלת הדין על ידי קרוביהם של הנענשים.

בן גוריון כינה בזמנו את התותח שירה ב"אלטלנה" על פי פקודתו: "תותח קדוש" – הוא טעה: אין תותחים קדושים. דוד המלך, נעים זמירות ישראל, עבד ה', לא הורשה לבנות את בית המקדש, כפי שנאמר בדברי הימים א (כב , ח): "ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני."

לעתים קרובות, מלחמות ושפיכות דמים הן מיותרות וחייבים למנוע אותן. לעתים, קיימים מצבים של "אין ברירה" ונאלצים אנו להיות מוכנים להילחם, להרוג וליהרג. חשוב ביותר להבחין בין מצבים אלו. בכל מקרה, שפיכות דמים ובניין הבית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, מכיוון ששפיכות דמים מטמאת את הארץ, מסלקת את השכינה וגורמת לעוסקים בה נזק נפשי ורוחני.

נראה שקיימת נטייה מסוכנת בדורנו לשכוח אמת מוסרית פשוטה זו. לכן, עלינו לזכור, להזכיר ולשנן שיש מלחמות מיותרות ויש מלחמות שהן בגדר "רע הכרחי", אבל אין מלחמות קדושות.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


אֶת זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ.

(דברים יד, ט)

'זאת החיה אשר תאכלו': מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם זו תאכלו וזו לא תאכלו. את זה תאכלו מכל אשר במים זה תאכלו וזה לא תאכלו. את אלה תשקצו מן העוף את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו. זה לכם הטמא זה טמא וזה לא טמא.

(סיפרא שמיני פרשה ב)

"לא תאכל כל תועבה" – האם התועבה היא "גזרת מלך" או "טבע האדם"?

'כל תועבה': כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ.

(אבן עזרא דברים יד , ג)

משמעות תועבה הוא מה שטבע אנושי מרחק ממה שהוא אדם, אבל לשון "כל תועבה" משמע "כל שתיעבתי לך", ונפש ישראלי ראוי לתעבו כענין "ותעב תתעבנו"., שמרגיל עצמו להתרחק ממאכל איסור עד שנפשו קצה בהם ממש, ובספרי הוסיפו לכלול בלשון ,כל תועבה, מה שנקרא בתורה "תועבה", היינו קדשים בעלי מומין שנקראו תועבת ה'

 (העמק דבר דברים יד, ג)

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם 'אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה'? אבל: איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי? כך תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" – נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.

(סיפרא קדושים פרשה)

"החסיד והמושל בנפשו": מי עדיף?

אמרו הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש… וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם שהמתאוה לעברות ונכסף אליהן – הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן… בתחילת המחשבה שני המאמרים סותרים זה את זה – ואין הענין כן; אבל שניהם אמת ואין מחלֹקת ביניהם כלל. והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות… הם הענינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם: "רעות" כשפיכות דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהו החכמים, זכרונם לברכה: "שאלו לא נכתבו, ראויות הן לכתב… ואין ספק שהנפש אשר תכסֹף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה… אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול – הם "התורות השמעיות", וזה אמת; שאלמלא התורה לא היו רעות כלל.

 (מתוך שמונה פרקים לרמב"ם, פרק שישי)

"כי לא יהיה בך אביון" – "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ": הבטחה? תביעה?

בשמיטת כספים נאמר: "כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ…" ובמצות צדקה, בקשר ל"א תקפוץ את ידך…פתוח תפתח את ידך", נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

הסתירה בין שני פסוקים אלו היא מדומה. את "לא יהיה בך אביון" אין להבין כהבטחה, אלא כדרישה המכוונת לאדם. מוטל עלינו למנוע מציאות אביון בקרבנו על-ידי קיום מצוות שמיטת כספים וכל הדינים האחרים שמשמעותם היא סוציאלית. בלעדי סידורים אלו, שאנחנו חייבים להנהיגם, יתקיים הפסוק האחר: "לא יחדל אביון מקרב הארץ". האביון איננו מתבטל מעצמו, ז.א.: משטר שיש בו עוני ודלות איננו מתבטל מעצמו, ואף אין להטיל את ביטולו על ה"פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון", אלא ה' דורש ממנו שנדאג שלא יהיה אביון בקרב הארץ.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 121 )

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.