ראה תשע”ט, גיליון 1116

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

(דברים י"א, כ"ו') 

ראה – לשון זירוז והזמנה, כלומר: התבונן בעיני שכלך.

ברכה וקללה – לא אמר זה על הברכות והקללות שעתידין ליתן בהר גריזים ובהר עיבל, כי לא יקיימו המצוה ההיא רק אחרי עברם את הירדן, ואיך יאמר עליהם ראה אנוכי נותן לפניכם היום, גם לשון נותן לפניכם אינו נופל על הציווי ההוא, אבל יאמר שבמצוות האלה אשר הוא נותן לפניהם היום הזה, הרי הוא כאילו יתן לפניהם ברכה וקללה, כי מכוח המצוות תימשך להם או ברכה או קללה, וטעם לפניכם שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואם תאמרו איך יהיה הדבר בעצמו ברכה וקללה שהם דברים הפכיים, לכן פירש את הברכה אשר תשמעו וכו', והקללה אם לא תשמעו וכו' , והעניין כי המצוות טובות בעצמן ומביאין ברכ ה לעושיהן, אבל יתהפכו לקללה לעוזבין אותן.

                                                                                                                                                                                                                                                          (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

…"ברכה" היא מצב של התפתחות ללא מעצור, של שגשוג מתקדם. וקללה: הקללה אינה רק ניגודה של הברכה, ואין היא מורה רק רק על חוסר התקדמות ועל העדר שגשוג (על כן מורה "ארר"), אלא הקללה היא היפוכה של הברכה: להיות ריק וחסר כל תכון (משורש "קלל": להיות קל ונטול כל משקל). הברירה בין שני ההפכים האלה "נתונה לפנינו" על ידי תורת ה' ובנו הדבר תלוי, אם נביא עלינו ברכה או קללה.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שעל זה מברכין 'הנותן לשכוי בינה כו". ונראה פירושו: היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל 'הרשעים ברשות לבם'. ומכל מקום הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמ"ש לא יכשל בה ביום שובו כו'.

 (שפת אמת, דברים, ראה ג׳:ב׳)


אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה

נדב ברמן-שיפמן

שאלת יסוד של הקיום האנושי בעולם היא: האם יש צידוק למעורבות אנושית בעולם הזה? לחפירת גומה בחצר, שתוצאתה היא הריגת תולעים? לאכילה של בעלי חיים? ואפילו לאכילה של פירות, שבשרם מיועד מבחינה ביולוגית להירקב ולהזין את הגרעין האמור להיטמן באדמה ולהפוך לעץ? למי שמשתהים במחשבה זו, צפוי לפחות רגע אחד של שיתוק. מי אנו ומה חיינו, כי נרדה ביצורים ובחיים שעל פני האדמה? הרצון להימנע לגמרי ממעורבות אנושית בעולם, ומשכך גם בתיקון עולם, הובע היטב בידי קירקגור בספרו מה יגידו שושני השדה.1 הצמחים והציפורים מהווים בעבורו את המודל לחיקוי. החיים הכלכליים (ובכללם הפרקמטיא( והתיכנון צופה פני העתיד הם לזרא בעיניו.2 ברם, יש בדברי קירקגור קושי למי שסבור, כמו האמן מאור כהן, ש"לא אנחנו לא חיות, רק בני אדם", וכי אחריות גוררת תיכנון.

שאלת היסוד דלעיל בקושי מהדהדת בעידן הצרכני, שבו מוטפים לרבים מסרים כדוגמת "לקום כל בוקר ולצאת אל החיים ולנסות הכל לפני שייגמר" (עידן רייכל), הנשמע – חרף הלחן הנעים – כפרפרזה על התפיסה "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" שאותה ביקר ישעיה (כב 13). האם אכן צריך לנסות הכל, ללא שיקול או מעצור? האתיקה של ההגבלה העצמית נעדרת מהאופק הניטשיאני של התרבות הצרכנית הבעלנית. בתוך הבולענות המְאַכֵּלת הזו, שאינה זוכה כמעט לדיון ביקורתי, אמירת ברכות הנהנין היא הזדמנות להאט, לעצור ולשאול את עצמנו מה אנו אוכלים, מה מקורו, מי טרח בו בעבורנו, והאם בכלל ראוי לאוכלו.

פרשת ראה מדלגת על טיפול באתגר השיתוק האנושי למול העולם, כי התשובה לו סופקה עוד בסיפורי הבריאה בתחילת החומש: האל בורא העולם העניק לבני אדם רשות להשתמש בעולם הזה לצרכיהם באופן מיטיב ובונה, בתנאים מסוימים. אולם, אין שום דבר מובן מאליו בכך. ההלכה היא 'מתירנית' לעומת הפירוש הקראי והקומראני לצו האל: למול פירוש הפסוק "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז 29) כאיסור תנועה מוחלט בשבת, השכילו חז"ל לאפשר מרחב קהילתי משותף בחסות מוסד העירוב. ה'מתירנות' ההלכתית מקבלת את מובנה גם לנגד החילון. כפי שטוען הרב נתן לופז קרדוזו בספרו ההלכה כמרד, בהיעדר רשות דתית לפעול בעולם, אשר ניתנה בידי אל מטפיזי, נקודת מבט נטורליסטית צרה כשלעצמה אינה מסוגלת להעניק צידוק מספיק לפעולה אנושית בעולם. בפי קרדוזו: "הלכה פירושה חירות שלמה; להיות חילוני משמעו יהיה גיהנום: הכל יהיה אסור".3 לדעת קרדוזו, "זוהי הדת, ולא גישה חילונית עקבית, שיש לה את הגישה הליברלית יותר לסוגיות מוסריות". כך למשל, "ההלכה מורה שמותר לאדם לשחוט בעל חיים, הגם שבתנאים מסוימים".4

ההקשר של דיני הכשרות בפרשת ראה (דברים יד, 1-20), שיש לו מקבילה בחומש ויקרא (פרק יא) מזמן דיון נוסף. השאלה הראשונה היא האם יש טעמים כלשהם בהלכות הכשרות. יש הסבורים שאין בהן או בשמירתן כל היגיון. לא מעט יהודים שומרי מצוות עובדים למעשה את האל של קירקגור, שאינו "אֱלֹהִים קְרֹבִים", אלא אלוהי האבסורד, העוין את העולם הזה. לעומתם, סבורים רבים שהאל הבורא הינו קרוב, או צריך להיתפס ככזה.5 לכך יש השלכות לגבי תפיסת הכשרות. בהסתמך על הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" (דברים ד, 6-7), טוען ההוגה והביו-אתיקן לאון קס בספרו הנפש הרעבה: אכילה והשיפור של טבענו,כי אל לנו להניח מראש כי אין כל טעם במצוות הכשרות.6 כפי שטוען דני סטטמן, "ניתוק משמעות המצוות מטענות על אודות האל והעולם, סופו ערעור עצם המשמעות הדתית שלהן",7 והפיכת היהדות למעין 'אמונה באבסורד'.8 הדבר רלוונטי גם לסוגיית הכשרות. הרמב"ם (מורה נבוכים, ג, מח) למשל סבר שאכן יש טעמים ותועלות באיסורי הכשרות. יתרה מכך, את דיני הכשרות יש לבחון כחלק ממכלול חינוכי רחב שמטרתו היא 'לצרף את הבריות': גם לצרף את האופי האנושי מסיגיו ולעדנו, וגם לצרף בני אדם זה לזה: אכילה ומזון הם כידוע חלק מתהליך חִברות המרחיב את דעתו של אדם מעבר למילוי הצורך הביולוגי הגולמי.9

איסור השחיטה במדינות צפון אירופה

למרות שציד בעלי חיים נחשב תדיר כלגיטימי מבחינה מוסרית, כמבטא לקיחת אחריות ישירה של הצייד על מעשיו,10 במאה העשרים שבה ועולה ההתנגדות במדינות צפון אירופה לשחיטה היהודית הכשרה. במקום הליך השחיטה, מועדף הימום חשמלי של בעלי החיים, באשר הוא נתפס כמקצר וממזער את סבלם.11 חכמי ישראל (כמו הרב יחיאל יעקב ויינברג) נדרשו לסוגיה תוך מתן נימוקים ושיקולי דעת. בין אם האיסור נובע בעת הזו מרצון אירופי להקשות על מוסלמים, או גם על יהודים, זוהי הזדמנות טובה לייצר שיח מוסרי אנושי משותף בנושא אכילת בע"ח,12 לנוכח השיח הניהיליסטי הרווח כל כך.

בתוך הפולמוס על איסור השחיטה בצפון אירופה, נשמע בדרך כלל החשש הרחב יותר לפגיעה בחופש דת וטיעוני מדרון חלקלק (שאין לזלזל בהם).13 ברם, מצב שבו פרקטיקות דתיות זוכות לסעד 'זכותני' מן החברה הדמוקרטית הסובבת, תוך שהן מרוקנות מתוכנן הערכי העצמי, הוא חוזה מטריד בעבור מי שסבורים שיש טעמים למצוות. אשר לאיסור השחיטה האירופי עצמו, התביעה לצמצם את סבלם של בעלי החיים עולה בקנה אחד עם העקרון ההלכתי של זהירות בצער בעלי חיים. דומה שהריגה בחשמול כרוכה ברצון (הראוי כשלעצמו) לשמור על 'נקיון כפים', או להימנע מ'ידיים מלוכלכות'. אולם כפי שאנו יודעים מההסטוריה הלא-רחוקה של אירופה עצמה, הרחקת הביצוע של שפיכות הדמים אינה בהכרח מצמצמת אותה, אלא בעיקר מאפשרת למחולליה לחוש נקיון כפיים.

ברם, כל עוד מומתים בעלי חיים,14 מנקודת מבט פרגמטית השאלה המוסרית לגבי הכשרות היא: האם מוטב לבצע את המתת בעלי החיים בבית מטבחיים ללא הפעלה אנושית ישירה של אלימות על החיות (ובעתיד הלא רחוק, בבית-מטבחיים רובוטי, ללא מעורבות אנושית כלל), או שיש חשיבות עקרונית למעורבות ולסוכנות (agency) האנושית בתהליך ההמתה הזה? בדומה למפלצתיות הגלומה בשדה קרב רובוטי לגמרי,15 כך גם לגבי בית מטבחיים רובוטי לגמרי. כל עוד מתבצע בעולם הרג של בעלי חיים, הבחירה היא בין לקיחת אחריות אנושית ישירה על מעשה זה, בידיעה שנגבה מאיתנו מחיר מסוים,16 לבין הסרת אחריות בפועל לגבי הרג החיות. דומה כי יותר משהשחיטה עצמה היא הבעייתית, התיעוש של תעשיית המזון מן החי הוא הבעייתי.

סוף דבר, פולמוס השחיטה הוא הזדמנות בעבורנו להעמיק את הדיאלוג עם מדינות צפון אירופה, שיכולות ללמוד מישראל על האתגרים שבניהול מדינה שבה מיעוט מוסלמי גדול. אנו מצִדנו יכולים ללמוד מהאירופים, למשל, על האתוס הלאומי הכלכלי ה'קתולי' שבו רגולציה אינה אויב אלא שותף.

1. מדנית: מרים איתן (תל-אביב 2009).

2. כשקירקגור טוען ש"אהבת אלוהים היא שנאת העולם, ואהבת העולם היא שנאת אלוהים" (מה יגידו שושני השדה, עמ' 130), הוא מהדהד את הגנוסיס שאותו דחתה הנצרות הקדומה.

3. Nathan Lopes Cardozo, Jewish Law as Rebellion: A Plea for Religious Authenticity and Halachic Courage, Urim: 2018, pp. 254-257 (תרגום נ.ב.).

4. קרדוזו, שם, עמ' 256.

5. על ההבדל ביניהם ראו מאמרי 'שלילת המסדנוּת והספקנוּת הרדיקליוֹת: אמונה פרגמטית באל כמפגש במשנת הרב אליעזר ברקוביץ', מחשבת ישראל 1 (2019), עמ' 201—246.

6. Leon R. Kass, The Hungry Soul: Eating and the Perfection of Our Nature, New York: 1994, p. 198

7. ראו מאמרו 'קיום מצוות בעולם שנתרוקן ממשמעות דתית', דעת 41 (תשנ"ח), עמ' 31—45, הציטוט מעמ' 32. השוו רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג, פרק ל"א.

8. סטטמן, שם, עמ' 44.

9. לכן דורשת ההלכה כי כל אכילה בחבורה תכלול דברי תורה (ראו אבות ג, ג'), ובכך תקדש את החול. על הרחבת הגדרת הכשרות כך שתתתייחס לאתיקת המזון בת זמננו ואף תכלול אותה, ראו המאמרים הכלולים בקובץ Shmuly Yanklowitz (ed.), Kashrut and Food Ethics,Boston: 2019

10. לסקירת הטיעונים הללו, ראו Ronald L. Sandler, Food Ethics: The Basics, New York: 2015, pp. 74-112

11. משנה קידושין (ד, יד) טוענת כי "טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק", אולי בגלל ששני בעלי מקצוע אלו (הרופא והשוחט) נדרשו לחתוך בבשר החי ללא הרדמה של החולה או הבהמה. כיון שאיננו מוכנים שיחתכו בבשרנו ללא הרדמה, השאלה המוסרית מקבילה לגבי חיות אינה חסרת בסיס.

12. לא אכנס כאן לסוגיית הצמחונות, החשובה כשלעצמה. גילוי נאות: אני חצימחוני.

13. ראו צביקה קליין, 'אם לא נילחם בעד השחיטה הכשרה, מחר יאסרו דברים אחרים', מקור ראשון (ט' באייר תשע"ט).

14. יתכן שבעתיד הלא רחוק תוזן רוב האנושות מ'בשר מתורבת' שגודל במעבדה, מה שמעורר שאלות נוספות שלא נדון בהן כאן.

15. שמן הסתם לא ייגמר ב'קרב אנשי ביניים' בגבולות שדה הקרב הניטרלי, אלא בפלישה של רובוטים לעומק האויב וחיסול האוכלוסיה היריבה 'ללא מגע יד אדם'. כלומר, תוך שבעלי הרובוטים יושבים בבתי קפה.

16.לדברי קס, "ההומניזציה המודעת של היצור האנושי, כך נראה, יכולה להיות מושגת רק במחיר מסוים להרמוניה של המכלול" (הנפש הרעבה, עמ' 222).

מאמרו של נדב ברמן שיפמן, 'שלילת המסדנוּת והספקנוּת הרדיקליוֹת: אמונה פרגמטית באל כמפגש במשנת הרב אליעזר ברקוביץ', ראה אור בכתב עת חדש של המחלקה למחשבת ישראל באונ' בן גוריון, מחשבת ישראל 1 (2019), עמ' 201-246


בית הבחירה

"והיה המקום אשר יבחר ה' וגו'" (דברים יב יא). מה שנקרא בית המקדש 'בית הבחירה', מלבד הפשוט שהוא המקום אשר בחר לו לשכן שמו שם, …ואף שנקרא כולו בית הבחירה, היינו מפני שהעיקר בכל דבר היא הנקודה והחיות הפנימיות.

(ישמח משה ח"ב קיא, ב)

הגבלת "המקום" והכללים המדויקים נועדו לצמצם את עבודת הקרבנות

סוג זה של עבודה, כלומר הקרבת הקרבנות אף-על-פי שהן לשמו יתברך, הרי לא נצטווינו כפי שהיה בתחילה כלומר להקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שיזמן, ולא היה המקריב מי שיזדמן, אלא כל זה נאסר, ונקבע בית אחד, ואין להקריב בזולתו ולא יהיה כהן כי אם מזרע מסוים, כל זה למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו, אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, ג', ל"ב)

"עם קדוש" ו"עם סגולה": גורל, ייעוד או אתגר?!

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך": קדש את עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם.

 (סיפרי פרשת ראה פיסקא קד)

כתב הרמב"ם ז"ל: אע"ג שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהם לכתחילה, שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד או משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או איש שהוא מרבה מריבה תמיד עם הכל והוא עז פנים ביותר, חוששין להם וראוי להתרחק מהם שאלו הן סימני פסלות. וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא הבריות ואינו גומל חסד, חוששין לו שמא גבעוני הוא שסימני ישראל עם קדוש ביישנין רחמנים וגומלי חסד.

 (טור אבן העזר סימן ב)

"קדשים תהיו כי קדוש אני"… והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלוהיכם…" אלה הם צווים וייעודים נעלים ביותר, ועם זה אין כמותם פסוקים, ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך פורשו – בשגגה, ולפעמים גם בזדון – כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמקנה לו משמעות של קדושה. תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו בטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל בטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל – זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים… אנחנו נצטווינו להיות עם קדוש – ולא היינו עם קדוש.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ' 77-78)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.