ראה תשע"ח, גיליון 1064

וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים,

 וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.

(דברים י"א, כ"ט)

איור: הרי לנגבהיים

 

…הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בהרי אפרים, ועדיין הניגוד שביניהם ניכר לעין. הר גריזים הוא בדרום הר שכם והוא עטוף ירק, וגנות מכסות את המדרגות שבמדרונו; ואילו הר עיבל הוא בצד צפון והוא תלול וצחיח ושומם. הר עיבל גבוה כשמונה מאות רגל והר גריזים גבוה ממנו קמעא. לפיכך שני ההרים האלה העומדים זה בצד זה ממחישים יפה את הברכה ואת הקללה. שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם, על שניהם חולף אותו אוויר ואותה אבקת פרחים מרחפת על זה ועל זה; ואף על פי כן נשאר הר עיבל בקיפאון עקר,ואילו הר גריזים וטה עדי צמח עד פסגתו, וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו; הן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה.

כאשר נעבור את הירדן ונציב את רגלנו על אדמת תורת קדושתנו, ניתן עינינו בשני ההרים האלה; מראיהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל.

(הרש"ר הירש שם, שם)


מצוות חברתיות כלכליות במָקום אשר יבחר ה'

אפרים חמיאל

משה עובר ממצוות תיאולוגיות למצוות חברתיות, הנוגעות לענייני כלכלה: חקלאות, מסחר, רווחה, מעמדות, ושלשת הרגלים – החגים החקלאיים. חלקן קשורות למקום שה' יבחר לרכז בו את הפולחן ("לשכן את שמו שם", י"ד כ"ג) לאחר ההתנחלות. מבחינה זו אפשר לכנות את פרשתנו 'פרשת המרכז הדתי והחברתי',1 כשם שאת הפרשה הקודמת אפשר לכנות 'פרשת תכונותיה של ארץ ישראל'. ריכוז הפולחן כרוך ברֵעוּת ובחסד: שיתוף החברים והנזקקים באכילה המלָווה את העלאת הקרבנות. כבר ראינו זאת בתחילת פרשת ראה (י"ב ד'-ז', י"א-י"ד, י"ז-י"ח) וכעת חוזר עקרון החסד בהקשר זה ומופיע במצוות המעשר השני (י"ד כ"ג, כ"ו-כ"ז, כ"ט), ושלושת הרגלים (ט"ז ו'-ז', י"א, י"ד-ט"ו). לעניין זה התורה מצרפת את דיני הבכורות (ט"ו י"ט-כ"ג). בנוסף לזאת, ולא בזיקה ישירה לריכוז הפולחן, ניתנות עוד מצוות שעניינן חסד עם החלשים: שמיטת כספים (ט"ו א'-ד'), הלוואה לעני (ט"ו ז"-י"ב) ועבד עברי (ט"ו י"ד).2

המצווה הראשונה לענייננו עוסקת במעשר שני. כפי שכבר ראינו (ויקרא כ"ז ל'-ל"ב, במדבר י"ח כ"א-ל"ב), מעשר ראשון נותן ישראל ללוי, וממנו מפריש הלוי מעשר לכוהן. כאן, לקראת הכניסה לארץ, למען חיזוק הקשר בין העם למקדש וכדי להחדיר בלב החקלאי את יראת ה', שהיבול ניתן בברכתו, מצווה עליו התורה להפריש מעשר שני בכל קציר, בציר ומסיק. מעשר זה נשאר ברשות בעל השדה, הכרם או המטע, אך הוא ייאכל אך ורק במקום המקדש, פעם אחת בשנה, יחד עם הבאת בכורות הצאן והבקר, ואפשר גם לתת ממנו לעניי מקומו של בעל האחוזה. אם המעשר קשה לנשיאה בגלל כמותו הגדולה, או אם הוא מוּעד להתקלקל בגלל ריחוק האחוזה מהמקדש, אפשר לפדות את התוצרת בכסף, שיובא עם העולה לַרֶגל ובו יירכשו מאכלים לצורך החגיגה במקדש. התורה מצפה, כי העיסוק של המשפחה במצווה, מתוך הנוהג וההרגל לשוב ולפקוד את מקום השכינה ועבודת ה', ישריש את יראת ה' במשפחה ולפיכך יימשך השפע האלוהי.3 לאורך השנה השלישית והשנה השישית של כל סבב שמיטה4 יש לעשות שימוש בשאריות המעשר השני, שלא הובאו למקדש, ואין להותירן לשנה הבאה. מאחר שהללו אסורות למאכל בעליהן אלא במקדש, יש לתת אותן לנצרכים: גר, יתום, אלמנה, לוי וכדומה.5

בסופו של מחזור שבע שנים, דהיינו בכל שנה שביעית, מתחילתה ועד סופה, יש לקיים (מלבד שמיטת הארץ בכל אותה שנה – ראו פרשת משפטים ובהר) שמיטת חובות, שזמן פירעונם חל במהלך השנה. המַלווים מחוייבים לוותר על החזר חובות שלא נפרעו מפאת חוסר-אמצעים ולהחזיר ללווה הנזקק כל משכון שהפקיד, אם הפקיד.6 מצווה זו אינה חלה אם הלוֹוה נכרי. רוב הנכרים שחיו בארץ היו סוחרים אמידים, שהלוואות היו חלק ממחייתם. זאת ועוד, הנכרים אינם נוהגים במידת החסד כזו – ולכן אינם ראויים לה – וזאת במיוחד מפני שאינם מקיימים מצוות, הכרוכות בשמיטת החובות, דהיינו שמיטה (שביעית) ויובל. מי ששומר כראוי שביעית ויובל מתקשה לשלם חובות במועדים אלו, אם אינו אמיד.7 מצווה זו היא דוגמא נוספת להתנהלות מופתית של עם ה' בחברה חקלאית, המחנכת למידת חסד, והמתאפשרת רק מתוך התנהלות מוסרית שבקדושה ובקירבה לה'. במצב זה שורה ברכת ה' על עמלו של הישראלי והמלווה לא יינזק במיוחד. אל לו למלווה לחשוש מאי-היכולת של הלווה לפרוע את ההלוואה אלא לשמוח לסייע לאחיו בדחקו. כך יובטח קיומו של הנצרך האביון; בעצם, אומרת התורה (ט"ו ד'), ממילא לא יהיו בארץ נזקקים רבים לחסדים מידי אדם, מפני שה' יברך את יושביה ויקיים אותם ברווחה. העם ישגשג, יוכל לנהל עודף בתקציב כדי למכור באשראי לעמים אחרים ולא ללוות מהם (מידה כנגד מידה).8 התורה מזהירה לתמוך באביונים במענקים ובהלוואות ברוחב יד, גם בידיעה שחלקם לא יוחזר, ובלי לעשות חשבונות מרושעים בנוגע למועד שנת השמיטה הקרובה, כפי שהזהירה בפרשת בהר את המוכרים ואת הקונים של הקרקעות החוזרות ביובל. חשבונות כאלה הם חטא, ולכן הם פוגעים בַּמִחייה, שהרי התורה כורכת שוב ושוב את השלימות המוסרית עם הרווחה הקיומית.9 מי שמסרב לנהוג בחסד עם רֵעו הנזקק, סופו להיות זקוק בעצמו לחסדי רֵעיו.

התורה מציינת עתה פרטים נוספים בדיני עבד ואמה עבריים, שנאמרו בראש פרשת משפטים ובפרשת בהר, וגם כאן היא מדגישה את יסוד החסד. העבד והאמה הללו מכרו עצמם לעבדות מפני שלא היו מסוגלים לקיים את עצמם, ובתחילת השנה השביעית הם יוצאים לחופשי ואף מקבלים מאדוניהם מענק שחרור נדיב ("… מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ : ט"ו י"ד), כדי שיוכלו לשקם את עצמם. ציווי זה מזכיר לאדון, שאבותיו שוחררו בחסדי ה' מעבדות ואף זכו ב"רכש גדול" (בראשית ט"ו י"ד; שמות י"ב ל"ו). עבד עברי (אך לא אמה) יוכל לבחור להישאר בעבדותו עד היובל (זה פירוש הביטוי 'עבד עולם' כאן, ט"ו י"ז), אם אהב את העבדות ואת אדוניו: הוא יירצע באוזנו אל הדלת, בידי אדוניו, (אולי כדי שיטביע בו את סימן אחוזתו). (מעמדו של עבד שנמכר בגניבתו נמוך יותר ואם ביקש להישאר בעבדותו יהיה לעבד עולם)10 לבסוף מציינת התורה, שגם לאמה העבריה יש לתת מענק ומסיימת באזהרה שלא להצטער על הענקות אלו. על האדון לדעת, כי המענק שהוא נותן לעבד המשוחרר אינו מתנת חינם, שכן העבד, במשך השנים, עשה עבודה מרובה יותר מזו, שהאדון היה משלם בעבורה לשכיר, אשר על-כן ראוי העבד לשכר כפול מזה של שכיר.11

  1. האם המקום אשר יבחר ה' על-פי החומש הוא ירושלים דווקא? ראו הדיון על כך אצל י' ליבוביץ', שבע שנים של שיחות, עמ' 830-824.
  2. אברבנאל ט"ו ז'.
  3. תוספות ד"ה 'כי מציון תצא תורה' בבלי בבא בתרא כא ע"א, רשב"ם, ריב"ש, ראב"ע , אלשיך, תורה תמימה אות נו, י"ד כ"ג. דברים דומים נאמרו בפרשת הקהל בכינוס העם למקום הנבחר בסוכות של שנת השמיטה: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'" (ל"א י"ב).
  4. רס"ג ט"ו א', ראב"ע י"ד כ"ח, ט"ו א'.
  5. לפי פרשנות פשט זו של שד"ל (י"ד כ"ח, כ"ו י"ב), יש לפי התורה רק שני סוגי מעשרות ולא – כפי שפירשו חז"ל – שלשה. לדעתו, חז"ל הבחינו כי בעלי האדמות התחמקו מחלוקה לנזקקים, בטענה שכבר הביאו הכל למקדש, ולפיכך קבעו חז"ל, כי בשנים השלישית והשישית לשמיטה לא יתקיים מעשר שני כלל ובמקומו יתקיים אך ורק מעשר עני, שאותו חובה לחלק לנזקקים.
  6. חז"ל (ספרי ט"ו ג') קבעו כי מִלוה על משכון אינו משַמט. חוקרי המקרא סבורים כי בשמות וויקרא, שהם מוקדמים, הדגש הוא בשמיטת הקרקעות בחברה כפרית חקלאית, ואילו בדברים, המאוחר, הדגש הוא בשמיטת כספים בחברה עירונית מסחרית. ראו עולם התנ"ך, דברים, עמ' 129.
  7. ריב"ש וחזקוני ט"ו ב'-ג', אברבנאל תשובה ד לספק יא בפרשת כי תצא (כ"ג כ"א), תורה תמימה כי תצא, פרק כ"ג סימן קח.
  8. ריב"ש, חזקוני ט"ו ד', ראב"ע ט"ו ד'-ו', רש"ר הירש ט"ו ד'-ה'.
  9. רמב"ן והעמק דבר ט"ו י"א. ראו גם י' ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, עמ' 121, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 836-835.
  10. שד"ל ט"ו י"ב, י"ז. ראו הדיונים בפרשת משפטים ובהר. על הרציעה ראו ראב"ע הקצר, חזקוני ד"ה 'ורצע אדוניו', ריב"ש בהגהות שמות כ"א ו'. מפסוק ט"ו עד 'עבד עולם' שבפסוק יז הם מאמרים מוסגרים, ראו דעת מקרא על אתר.
  11. רס"ג, רשב"ם, ספורנו, שד"ל והעמק דבר ט"ו י"ח.

מתוך: א. חמיאל "לדעת תורה", עמ' 525-528. ספרו של דר' אפרים חמיאל "בין דת לדעת" – העמדה הדיאלקטית בהגות היהודית בת זמננו מהרב קוק עד הרב שג"ר- יצא לאחרונה בהוצאת כרמל.


 

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם 'אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר,אי איפשי לבוא על הערוה. אבל איפשי ומה אעשה, ואבי שבשמים גזר עלי כך'? ת"ל: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים'.

(סיפרא קדושים פרשה י)


"לא תאכל כל תועבה": האם האדם נרתע באופן טבעי ממאכלות אסורים?

משמעות תועבה הוא מה שטבע אנושי מרחק מצד שהוא אדם, אבל לשון כל תועבה משמע כל שתיעבתי לך, ונפש ישראלי ראוי לתעבו כענין "ותעב תתעבנו", שמרגיל עצמו להתרחק ממאכל איסור עד שנפשו קצה בהם ממש, וככתוב במסכת בכורות דנבילות וטריפות נפשו של ישראל קצה בהם. ובספרי הוסיפו לכלול בלשון כל תועבה, מה שנקרא בתורה תועבה, היינו קדשים בעלי מומין שנקראו תועבת ה'.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין דברים י"ד, ג)


…כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

(דברים יב, לא)


אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

(דברים יג, א)


"לא תסף עליו" – חמשה טוטפות בתפילין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים.

(רש"י שם, שם)


הקב"ה חפץ חיים ואינו מעוניין בהקרבת חיי אדם

"לא תסף עליו" – כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לא-ל יתברך, שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו יתברך כמו שרֵפת הבנים.

 (ספורנו דברים שם, שם)


כתיב "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" וכתיב לעיל בסמוך "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם", אבל במצוות דעלמא לא הזהיר הקב"ה שלא להוסיף כדי לעשות סייג וגדר לתורה.

 (חזקוני דברים ד, ב)


…אין די שתימנע מלעבוד את אלוהיהם בדרכים אלה, אלא יהיה זה פשע אם תפנה עבודות אלה לאל היחיד, שהוא אלוהיך. שכן משמעות עבודת אלוהיהם היא הניגוד הגמור למה שרצוי לאלוהיך, כדרך שאלוהיך הוא השלילה הגמורה של אלוהיהם. אלוהיך הוא אלוהי החיים ואלוהי הבליהם הם אלוהי המוות. אלוהי הבליהם מתענגים על ההשמדה ורצון אלוהיך הוא ההתעלות וחידוש החיים.

(הרש"ר הירש שם, שם)


הקשר בין "הרחבת הגבולות" , הרחקת "המקום" והתאווה לבשר

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" – הורה שאין האדם הומה אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם, כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר: "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסווה הבושה מעל פניך, עד שתאמר בפה מלא "אוכלה בשר" ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא "כי ירחק ממך המקום" אשר יבחר ה כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה', יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם "כי ירחק ממך המקום" גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאווה תאווה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאווה.

(כלי יקר דברים יב, כ)


אומנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר " תאמר אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר" – אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא בא עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נופלה, התאמצות חומרית, שמילוי כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר.

(הראי"ה קוק: טללי אורות, פרק ח')

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.