ראה תשע"ז, גיליון 1016

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

 וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ, לֵאמֹר:

 נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם.

(דברים יג, ב-ג)

איור: הרי לנגבהיים

 

כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום – יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא 'השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן' ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח, לאמר: ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני, ויקראו לו הפילוסופים 'כהי"ן'*, ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש בהתבודדה תדבק בשכל הנבדל, ותתכוין בו והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך. ונתן אליך אות או מופת – ענין "אות", סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר 'איש על דגלו באותות' (במדבר ב ב), כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך יקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד) 'לכן יתן אדני הוא לכם אות', שהאל עמנו, משם בן אשת הנביא והמלה נגזרת מן אתה (להלן לג ב) והמופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשינוי טבעו של עולם, כענין שנאמר 'לדרוש המופת אשר היה בארץ' (דהי"ב לב לא), 'ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש' (יואל ג ג) והיא מלה מקוצרת מן מופלאת, כמו 'שרית ישראל' (דהי"א יב לח) וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד) 'והיה יחזקאל לכם למופת', ואמר (שם פסוק כז) 'ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת', כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך 'ותרד פלאים' (איכה א ט) וכן 'אתיא ותמהיא וגו" אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (דניאל ג לב לג), האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד.

(אבן עזרא שם, שם)

*כהי"ן: מילה השאולה מן הערבית, שקורין בה "כהאנה" לכוח הנמצא באדם יגיד בו העתידות


 

על נבואה ובחירה

אסתר אלכסנדר

מוקדש לעילוי נשמתו של חמי- ג'רר אלכסנדר

 שנפטר בשיבה טובה לפני כחצי שנה.

איש אמת, תוכו כברו, עצמאי בדעותיו ובבחירותיו לאורך כל חייו,

 יהי זכרו ברוך.

פרשתנו פותחת במתן בחירה לאדם בתקווה שידע להבחין בין טוב ובין רע:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. (דברים יב', כו-כח)

ההמשך (פרק יג) מדבר על נביא השקר, המסית ועיר הנידחת. נתחיל בהשוואה בין שלושת המקרים:

נביא השקר

פרק יג' , ב'-ו'

המסית

פס' ז'-יב'

עיר הנידחת

פס' יג'-יט'

הזהות

כי יקום – (כל אחד) אחיך

בנך או בתך

אשת חיקך

רעך אשר כנפשך

אנשי בני-בליעל באחת מעריך

המעשה

*נביא

*חולם חלום

*ונתן אליך אות או מופת

כי יסיתך

בסתר לאמור

וידיחו את אנשי עירם

האמירה המדיחה לחטא

נלכה אחרי אלוהים אחרים

אשר לא ידעתם ונעבדם

נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך

נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם

הצו האלוהי

לא תשמע לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו.

ודרש וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר

המניע האלוהי

כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.

הכינוי למעשה

*כי דיבר סרה על ה'

*להדיחך מן הדרך

*ובערת הרע מקרבך

*כי בקש להדיחך מן הדרך

*כדבר הרע הזה בקרבך

נעשתה התועבה הזאת בקרבך

התגובה הנדרשת

יומת כי הרג תהרגנו… וסקלתו באבנים

*הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב

*החרם אותה

*ושרפת באש…ואת כל שללה כליל

*והייתה תל עולם

לא תבנה עוד

מה ניתן ללמוד מההשוואה הנ"ל:

  • דרגת החומרה:

על פי התגובות לכל מקרה ודרגת הפירוט, הרי שסדר האירועים הולך מהקל אל הכבד, והחמור ביותר הוא המקרה של עיר הנידחת.

  • מהותו של המחטיא:

נביא השקר יכול להיות כל אחד, המסית יכול לבוא מבין האנשים הקרובים ביותר. בעיר הנידחת הציבור שמתאחד סביב החטא מוגדר מלכתחילה כבעייתי – בני בליעל.

  • מקומו של האדם מול המחטיא:

נביא השקר – כאן אין מעורבות רגשית, כי האדם המושפע, הולך אחרי הרעיון, או אחרי הדרך בה הובאו הדברים לפניו, הדרך בה הצליח נביא השקר לשכנעו.

המסית – קשור אל האדם אותו הוא מנסה להסית, קשור בקשר רגשי, משפחתי, ועל כן, מעבר לרעיון, יש כאן גם השפעה רגשית הנובעת מתוך הקירבה. מכאן אפשר גם להבין את הדרישה מהאדם להיות מעורב בענישה "ידך תהיה בו בראשונה…".

עיר הנידחת – עוצמת ענישה באה למחוק כליל את קיומו של המקום והאנשים – כוחו של ציבור להרע נחשב כנראה כקטלני ביותר ובלתי ניתן לתיקון, על כן התגובה כל כך חריפה.

  • האקטיביות של הקב"ה:

אצל המסית ובעיר הנידחת, האקטיביות של האל מתבטאת רק בתגובה שלאחר מעשה. תגובה נחרצת וברורה!

בנביא שקר באופן תמוה יש מעורבות של ה' מלכתחילה: 1. אחרת איך היה האדם מגיע אל החלום, האות והמופת. 2. על פי דברי ה': כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם…" – זוהי אחת הדרכים של ה' להעמיד את בני עמו בניסיון.

יותר מזה, הביטוי "נביא שקר" איננו מופיע בפסוקים, לא כאן ולא בהמשך. האיש נקרא "נביא". וזאת החוויה של השומעים כלפיו. הם אינם יודעים בביטחון האם האיש המתנבא לפניהם הוא נביא שקר או נביא אמת, רק מבחן הזמן הוא שיוכיח:

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'? אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. (יח', כא-כב)

דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות אצל הנביא ירמיהו. ירמיהו נרדף על ידי בני דורו, כי הוא קורא לגלות יכניה להתיישב ולהשתלב בגלות בבבל לעומת נביאי השקר המבטיחים את חזרתם המיידית של הגולים, ביחד עם קריאה למרד בנבוכדנצר. גם ירמיהו עצמו נקלע לקושי בקביעת עמדה נחרצת אל מול נביאי השקר, דבר שבא לידי ביטוי בעימות שיש לו מול חנניה בן עזור.

כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם, עַל צַוָּארֶךָ… וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם, וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם, וְאֶל עֹנְנֵיכֶם, וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם, לֵאמֹר: לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל. כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם, לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם, וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם. (ירמיהו כז'; ב, ט-י)

ירמיהו קורא לכניעה, זהו רצון ה', גם אם זה מנוגד לרצון הטבעי של העם למלחמה על עצמאותו וחירותו. והנה עולה חנניה בו עזור המתנבא כנגדו:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, בְּבֵית ה', לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם, לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה'. כִּי אֶשְׁבֹּר, אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. (ירמיהו כח , א-ד)

ותשובת ירמיהו ממש מפתיעה:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם, הָעֹמְדִים בְּבֵית ה'. וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'; יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה, מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. (ה-ו)

ירמיהו אומר לנוכח העם וכוהניו דברים בסגנון: אמן, כן יהי רצון. הייתכן והשתכנע? הייתכן שאיבֵּד את הביטחון בנבואתו, בצדקתו? וכהשלמה נותן סוג של מבחן, על פיו ניתן לקבוע מי משנהם דובר אמת:

אַךְ שְׁמַע ָא הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ, וּבְאָזְנֵי, כָּל הָעָם: הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם. וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת, וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת, לְמִלְחָמָה, וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא, דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת. (ז-ט)

כלומר, כאשר הנבואה היא לשלילה אפשר תתקיים, אפשר שלא, כי הרי פתח של תשובה תמיד קיים. ראה נבואתו של יונה וחזרתם בתשובה של אנשי נינווה. אבל, כאשר הנביא מנבא לטוב, הדברים חייבים להתקיים. חנניה, בכדי לחזק את דבריו עושה מעשה, וירמיהו שותק והולך לדרכו.

וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם. וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לְדַרְכּוֹ. (י-יא)

מה מבין כל העם ומנהיגיו מאותו מעמד שעיניהם רואות ואוזניהם אינן שומעות? ירמיהו לא מתווכח ומשדר הססנות ומבוכה. למתבונן מהצד, הדבר היחיד שיכול להדליק נורה אדומה, הוא העובדה שירמיהו אומר דברים שאינם פופולריים, בלשון המעטה. ולגבי הפופולאריות של דברי הנביא, ניתן לראות זאת בבירור בסיפור על המלחמה המשותפת של אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה עם ארם. יהושפט מוכן לחבור לאחאב למלחמה ברמות גלעד, אבל מבקש לדרוש בה':

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'. וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם אֶחְדָּל? וַיֹּאמְרוּ: עֲלֵה, וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ. (מלכים א', כב', ה-ו)

התשובה האחידה והחיובית מעוררת ספקות

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ. (ז)

ותשובת אחאב:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע, מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה… (ח)

מיכיהו בן ימלה באופן מפתיע וחריג נוקט בלשונם של נביאי השקר ולשני המלכים ברור שאין כאן נבואה, אלא דברי לעג:

וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: מִיכָיְהוּ, הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם נֶחְדָּל? וַיֹּאמֶר אֵלָיו: עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ: עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'. וַיֹּאמֶר: רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה, וַיֹּאמֶר ה': לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. (טו-יז)

ומלך ישראל מתלונן

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוֹשָׁפָט: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא-יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם-רָע. (יח)

דווקא הדברים המרגיזים, הפחות סבירים ומקובלים, דברים שאינם מספקים לאומר אותם שום טובת הנאה, ולעיתים אף להֵפך מכך – דווקא הם הראויים לתשומת לב, ויתכן שהם הם דברי אלוהים חיים.

נחזור אל ירמיהו. ירמיהו פוגש בשנית את חנניה, לאחר שקיבל נבואה מה', ורק אז הוא אומר דברים ברורים:

וַיְהִי דְבַר ה', אֶל יִרְמְיָה: אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר… (יב-יג)

כאן ירמיהו בטוח בעצמו בזכות הנבואה המפורשת שקיבל. הוא חוזה את מותו של חנניה, אבל הכל נאמר רק ביניהם . אפשר שאיש פרט לחנניה, אפילו לא ידע על נבואה זו:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא: שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה: לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה, עַל שָׁקֶר. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'. וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁבִיעִי. (טו-יז)

לא לחינם הביטוי "נביא שקר" לא מופיע בתנ"ך, אלא רק אצל חז"ל במשנה, בזמן שכבר חדלה נבואה מן העולם. העובדה ש"נביא השקר" נקרא נביא, ושהתופעה של נביא השקר מוגדרת כניסיון של ה' כלפינו, מלמדת שלעולם המחויבות לבחור היא חלק ממהותנו.

לכאורה נדמה לנו, שאילו היו לנו כיום נביאים, הכל היה ברור יותר. היינו זוכים לקבל הדרכה ישירה מהקב"ה ובעזרת תיווכו של הנביא, היו נחסכות מאתנו הרבה התלבטויות. נדמה לי שכל סוגיית "נביא השקר" מבהירה לנו באופן בלתי מתפשר, שהמחויבות שלנו להתלבט ולבחור הייתה ותהייה תמיד, גם בעידן של נבואה. לעולם לא תהיינה לנו תשובות ברורות, לא על מדיניות החוץ הרצויה ולא על מדיניות הפנים הרצויה, וכך גם בפן האישי והמשפחתי, עלינו לפעול עם מקסימום הנתונים שיש בידינו כבני אדם ולהפעיל ללא לאות את חוכמת השכל וחוכמת הלב בה חנן אותנו הקב"ה.

אסתר אלכסנדר, גמלאית של משרד החינוך, ארכיונאית, כותבת סיפורי חיים לאנשים ונשים החפצים בכך, וסבתא לעשרה נכדים.


הגבלת "המקום" והכללים המדויקים נועדו לצמצם את עבודת הקרבנות

סוג זה של עבודה, כלומר הקרבת הקרבנות אף-על-פי שהן לשמו יתברך, הרי לא נצטווינו כפי שהיה בתחילה כלומר להקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שיזמן, ולא היה המקריב מי שיזדמן, אלא כל זה נאסר, ונקבע בית אחד, ואין להקריב בזולתו ולא יהיה כהן כי אם מזרע מסוים, כל זה למַעֵט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, ג', ל"ב)


ושכנתי בתוכם

"והיה המקום אשר יבחר ד' וגו'" (דברים יב יא). מה שנקרא בית המקדש בית הבחירה, מלבד הפשוט שהוא המקום אשר בחר לו לשכן שמו שם… ואף שנקרא כולו בית הבחירה, היינו מפני שהעיקר בכל דבר היא הנקודה והחיות הפנימיות.

(ישמח משה ח"ב קיא/ב)


"כי לא יהיה בך אביון" – "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ": הבטחה? תביעה?

בשמיטת כספים נאמר: "כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ.." ובמצות צדקה, בקשר ל"א תקפוץ את ידך… פתוח תפתח את ידך", נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

הסתירה בין שני פסוקים אלו היא מדומה. את "לא יהיה בך אביון" אין להבין כהבטחה, אלא כדרישה המכוונת לאדם. מוטל עלינו למנוע מציאות אביון בקרבנו על-ידי קיום מצוות שמיטת כספים וכל הדינים האחרים שמשמעותם היא סוציאלית. בלעדי סידורים אלו, שאנחנו חייבים להנהיגם, יתקיים הפסוק האחר: "לא יחדל אביון מקרב הארץ". האביון איננו מתבטל מעצמו, ז.א.: משטר שיש בו עוני ודלות איננו מתבטל מעצמו, ואף אין להטיל את ביטולו על ה"פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון", אלא ה' דורש ממנו שנדאג שלא יהיה אביון בקרב הארץ.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 121 )

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.